עטיפת הספר "הצילו את החתול!" מאת בלייק סניידר המנוח. מעצבן וחיוני

בפתיחת ספר ההדרכה לתסריטאים של בלייק סניידר "הצילו את החתול!", שיצא לאור לראשונה ב–2005, עורך המחבר מחווה לשניים מספרי התסריטאות המצליחים והמשפיעים שקדמו לו: "תסריט" מאת סיד פילד (1979) ו"סיפור" מאת רוברט מקי (1997) – שני ספרי חובה ש"הצילו את החתול!" מצטרף אליהם על המדף הקצרצר לספרי הדרכה אמריקאים לכותבים, שתורגמו לעברית. זו פתיחה מרעננת, כי לעיתים קרובות כל גורו חדש לרזי אמנות התסריט בונה את עצמו על ידי ביטול אלה שבאו לפניו עם הסבר למה השיטה שלהם כבר לא רלוונטית – ואז יציע גישה חדשה ומהפכנית שתתגלה שאינה באופן מובהק שונה מכל מה שנכתב על דרמטורגיה לפניו, מאריסטו ועד קובי ניב.

סניידר, ברגע נדיר של ענווה, אכן לא מציג את עצמו כאופוזיציה לשיטתם של פילד ומקי, אלא כהשלמה להם, אבל הוא טוען שעדיף להקשיב לדבריו כמנטור לתסריטאות מהסיבה הפשוטה שהוא, על פי תיאורו, תסריטאי פעיל שהתעשר ממכירת עשרות תסריטים לאולפנים הוליוודיים, ואילו הם – כל מורי התסריטאות האגדיים האחרים – טובים רק בהוראה וביקורת, וכמעט ולא כתבו כלום בעצמם. סניידר – שהלך לעולמו בפתאומיות מדום לב ב–2009, כשהיה רק בן 51 – אמנם מכר המון תסריטים לאולפנים, וקיבל מהם הרבה כסף, אבל את שמו אולי ראיתם בקרדיטים רק על שניים: "עצור או שאמא שלי יורה" (עם סילבסטר סטאלון) ו"צ'ק פתוח". במילים אחרות הדיל שסניידר מציע לכם הוא סוג של תוכנית איך–להתעשר–מהר. עשו מה שאני אומר לכם וגם אתם תדעו איך למכור לדיסני תסריט בעבור מיליון דולר. העובדה שהתסריט לא יופק לא נראית לו חשובה, אלא רק העובדה שהוא נמכר (ובעבור המון כסף). ההיגיון אומר שאם תסריט נקנה אך לא הופק, משהו היה פגום בו, אבל מבחינת סניידר – והוליווד כולה – המכירה היא–היא העדות לטיב המוצר. לפיכך זה אינו ספר לכתיבת תסריטים טובים, אלא לתסריטים בעלי פוטנציאל מכירה, ואז זה לא ספר שמדבר על אמנות אלא על עסקים – כך תהיו מצליחים ב–15 צעדים פשוטים.

בעמוד 36, למשל, מספר סניידר איך הוא הגה רעיון לסרט בשם "משפחה גרעינית" – שמבוסס על משחק המילים שבשם הסרט, על משפחה שנחשפת לקרינה רדיואקטיבית – ומכר אותו בעבור מיליון דולר לסטיבן ספילברג. צריך להיות שקועים עמוק בתוך המנטליות ההוליוודית והאמריקאית כדי להבין שסניידר מספר את זה כסיפור הצלחה (קיבלתי מיליון דולר מסטיבן ספילברג על רעיון שלי!) ולא כישלון (הסרט הזה מעולם לא הופק).

כדרכם של רוב הספרים והמורים לתסריטאות גם הסרט הזה מעצבן כשם שהוא חיוני. מעצבן, כי הוא מנסה להכתיב כללים ידועים מראש למלאכת יצירה שלכאורה אמורה להיות משוחררת מכבלי נוסחאות, והוא עושה זאת בפסקנות שכל יוצר יתקומם מולה א–פריורית. הוא הופך אמנות לאומנות, הוא מתייחס לתסריטאות כמו לבישול וזהו ספר המתכונים שלו. "הנהלת החשבונות התסריטאית", מכנה סניידר את השלבים שבהם הכותבים צריכים לוודא שכל הדמויות מתפתחות וכל העלילות נסגרות. זו סדנה בטכנאות תסריט.

וחיוני, כי כל אלה לאו דווקא דברים רעים וחלק מההצעות של סניידר ראויות להישמע. בתסריטאות ובאמנות צריך גם לדעת לרסן את היצירתיות עם התייחסות לחוקים, נוסחאות, מוסכמות, מיומנות ומבנה. דברים שכותבים בתחילת דרכם נוטים לזלזל בהם, בשם קדושת האמנות שנדמה להם שמשחררת אותם מכל עיסוק במשמעת. ולכן, גם כשניתן להתווכח איתם ולתהות האם הם בכלל רלוונטיים לתסריטאי שלא חי באמריקה, החוקים והנוסחאות שמציע סניידר לכל הפחות יגרמו לתסריטאים להתיישב לעבוד – לבצע תחקיר, לבחון את יצירתם מול הצעותיו ולקיים איתן משא ומתן, מתי הן רלוונטיות ומתי הן מעכבות. כשסנייידר מדגיש את העובדה שעל תסריטאים להיות בקיאים בסרטים ובז'אנרים שבתוכם הם פועלים, לפני שהם מתיישבים לכתוב את הסריט שלהם, הודיתי לו. זו, לא פעם, נקודת תורפה של יוצרים בתחילת דרכם, שרוצים להאמין שתולדות הקולנוע מתחילים בהם, תוך התנשאות על כל מה שנעשה לפניהם. אם הם לא יקשיבו לי, אולי הם יקשיבו לו – אחרי הכל הוא מנפנף בגזר ששווה מיליון דולר כדי לגרום להם להקשיב.

להבדיל מעבודת האנליזה המעמיקה והמבריקה (ולעיתים המייגעת) של רוברט מקי, סניידר ממעט בפילוסופיה ולצד ניתוחים של תסריטיו חסרי החשיבות, מתמקד בטיפים פרקטיים לגיבוש תהליך עבודה יעיל לכתיבה. בבסיס הספר נמצאת השיטה שלו למבנה דרמטורגי שבנוי מ–15 מהלכים עלילתיים, או "ביטים", כפי שהוא קורא להם. זה בעצם ההבדל בין כל ספרי ומדריכי התסריטאות שראו אור באמריקה ב–40 השנים האחרונות – איזה מספר מופיע בתרשים הזרימה הדרמטי שהמצאת: החל ממודל שלוש המערכות כפי שתיאר אותו סיד פילד (בהשראת אריסטו), ואז מבנה ששת השלבים של מייקל הייג, או מהלך שמונה הנקודות של נייג'ל וואטס. ואחרי 15 הביטים של סניידר אתם יכולים לנסות את 22 הצעדים של ג'ון טרובי. כל אחד מהם, בעצם, לוקח את שלוש המערכות הקלאסיות, מפרק אותן לרזולוציות עלילתיות יותר ויותר קטנות, והופך את שלב בניית הסיפור למעין צ'ק–ליסט, או רשימת מטלות, שצריך למחוק בדרך אל נקודת המפנה הבאה. והאמת, עד כמה שיש משהו מקומם בסכמטיות הזאת, קשה להתעלם מהתועלת שיש בה: ספרו של סניידר, כמו כל ספר או סדנה אחרת, לא יעזרו לכם להמציא את התסריט שלכם, אבל הוא כן יעזור לכם לתת לו צורה. רשימת המטלות שלו מועילה כדי להביט בעיניים טריות על מה שכתבתם ולהבין בדיעבד, בשלב השכתוב, מה מצפים מכם, ואיפה מסתתרות נקודות התורפה האפשריות של העלילה שבניתם. ככזה, סניידר רוצה לגרום לכותבים להבין שהם בעצם סוג של ארטיזנים. מעצבים, חייטים או שפים – אנשים שצריכים להוכיח יצירתיות בתוך מסגרת פונקציונלית מוכתבת, ידועה ומוסכמת שיש לה תכלית ברורה. "הצילו את החתול", שקל לקרוא אותו בזריזות ולמרקר בתוכו כמה וכמה רעיונות טובים, הוא מדריך בסיסי למי שרוצים לכתוב את מה שכבר נכתב ושמעדיפים תסריט מוכר על פני תסריט טוב. והרי כל התעשייה הפארא–קולנועית – ממורים ועד מפיקים וראשי אולפנים וקרנות – מבוססת על הסתמכות על מה שכבר נעשה. זה תפקידם של האמנים ליצור את מה שעוד לא נוצר, ובדרך לשבור כמה כללים, כדי לכתוב את היצירה שספר התסריטאות הבא ינתח את גדולתה – בייחוד אם היא עשתה המון כסף.

"הצילו את החתול!", מאת בלייק סניידר. תרגום: יואב כ"ץ. הוצאת אסיה. 294 עמ'

(גרסה מורחבת לביקורת במדור הספרים של "7 לילות", 12.6.2020)

ציוץ