"הזהב של נורמן".

בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה דיברתי על "הזהב של נורמן", "למען הצדק", "לאחר מעשה" ו"השנאה שנתתם" וכל מה שקורה בימים אלה באמריקה. האזינו כאן

קראו עוד: ב"הזהב של נורמן" משחק צ'דוויק בוזמן מ"פנתר שחור". ב"למען הצדק" משחק מייקל ב' ג'ורדן מ"פנתר שחור" (וברי לרסון מ"קפטן מארוול"). ואת "לאחר מעשה" כתב וביים התסריטאי של "פנתר שחור".

לפני שלושים שנה התחרו באוסקרים שני סרטים העוסקים במאבקם של השחורים לשוויון זכויות – "גלורי" ו"עשה את הדבר הנכון": "גלורי", סרטו המלחמה התקופתי של הבמאי הלבן אד זוויק על פלוגת החיילים השחורים שלחמה בצבא הצפון במלחמת האזרחים, העניק לדנזל וושינגטון את האוסקר הראשון שלו. מולו, "עשה את הדבר הנכון", שעסק במתיחות בין שחורים ושוטרים בברוקלין, העניק לספייק לי את המועמדות הראשונה שלו לאוסקר על תסריט. בשנה שעברה זכה לי סוף סוף באוסקר על התסריט המעובד ל"שחור על לבן", בכיכובו של הבן של דנזל וושינגטון. והשבוע, שנתיים אחרי סרט ההוא, הוא הוציא בנטפליקס את סרטו החדש: "הזהב של נורמן" ("Da 5 Bloods") – סרט מלחמה תקופתי, הפעם על מלחמת וייאטנם. זה אחד הדברים שהשתנו בהוליווד בשלושים השנה האלה – חוץ מהעובדה שבנו של דנזל וושינגטון הוא כבר כוכב קולנוע בזכות עצמו: אם לפני שלושים שנה רק במאי לבן היה יכול לקבל מהוליווד אור ירוק ואת התקציב לספר את סיפורה של הקהילה השחורה באמריקה על גבי קנווס קולנועי גדול, מתוך תחושה צדקנית לשעתה שבכך הם מתקנים עוול ומספרים סיפור שלא סופר קודם, הרי שכיום – בזכות יוצרים כמו לי, ריאן קוגלר ואווה דוברניי – הוליווד למדה שכשזה מגיע לייצוג, עדיף לתת למיעוטים לדבר בשם עצמם.

לפני שנתיים, כשיצא "שחור על לבן" קשה היה להתעלם מהעובדה שהסרט הופץ במכוון ביום השנה לאירוע בשארלוטסוויל, בו צעדו ניאו נאצים והתנגשו עם מפגינים. סרטו של לי – שעסק בקו קלאקס קלאן בשנות השבעים – הסתיים בשוטים ממאורעות שארלוטסוויל, כדי להזכיר שהסיפור לא נגמר והמציאות של השחורים נתונה בלופ.

ובכלל, כמעט בכל פעם שספייק לי מוציא סרט הוא איכשהו מתכתב עם מציאות נוראה שמתרחשת באותו זמן, במתיחות הלא נגמרת בין לבנים לשחורים. כך קורה גם הפעם: לי צילם את סרטו בווייטנאם ובתאילנד לפני קצת יותר משנה, ובכל זאת כמעט כל משפט שאומרות הדמויות בסרט יכול להתפרש כתגובה זועמת למחאה שמתרחשת עכשיו ברחובות ארצות הברית.

זה לא שספייק לי הוא נביא. המציאות העגומה היא שמקרי המוות האלה תדירים, אבל לעיתים קרובות נעלמים מהר ממחזור הניוז היומי. צריך סרט של ספייק לי – ות הנוכחות הזועמת שלו באולפני החדשות – כדי להזכיר לקהל שהגזענות הסיסטמטית היא חלק אינהרנטי מהחיים באמריקה, עם עוד סיפורים על פשעי שנאה נגד שחורים או עימותים של אלימות יתר של שוטרים נגד שחורים. ולכן בכל פעם שלי מוציא סרט חדש, גם אם הסרט עצמו לא מצטיין, הוא איכשהו תמיד מצליח להיות רלוונטי ואקטואלי, ובכל סרט מחדש הוא חוזר על המוטו הקבוע שלו – "תתעוררו!".

לי עצמו הפנה את תשומת ליבו של העולם למחזוריות הזאת, כששחרר לחשבון הטוויטר שלו לפני כשבועיים סרטון בן דקה תחת הכותרת "שלושה אחים", בו הוא מציג את תיעוד הריגתם בחנק על ידי שוטרים של ג'ורג' פלויד ואריק גרנר ואת הסצינה מתוך "עשה את הדבר הנכון" שבה רדיו ראחים, אחת הדמויות בסרט, מוצאת את מותה בחנק על ידי שוטר. 30 שנה עברו והסיפור ממשיך להיות אותו סיפור. אמריקה נמצאת כעת ברחובות בעקבות מקרי המוות האלה, ולמרות כל פגמיו, סרטו של ספייק לי – שמגיע בתזמון מושלם, גם אם מקרי – מעניק לו קונטקסט היסטורי.

"הזהב של נורמן" מספר על ארבעה גברים שחוזרים לווייטנאם, 50 שנה אחרי שלחמו בה ככיתת לוחמים שחורים שקראו לעצמם הבלאדס (כשמה של אחת הכנופיות בלוס אנג'לס). בזמן המלחמה חמשת הלוחמים הובילו ארגז מלא מטילי זהב כדי לשלם לווייטנאמים ששיתפו פעולה עם צבא ארצות הברית, אבל בדרך למשימה המסוק הופל על ידי אמבוש של הווייט–קונג, ובקרב שהתפתח נהרג מפקד הכיתה, נורמן (צ'דוויק בוזמן, מ"פנתר שחור"). 50 שנה אחר כך ארבעת החיילים ששרדו חוזרים לג'ונגל ההוא כדי לקיים את הבטחתחם להעלות את עצמותיו של נורמן לקבורה באמריקה, וגם כדי למצוא את הזהב.

הסרט – שנע הלוך ושוב בין ההווה ובין ימי המלחמה – נפתח עם רצף קטעי ארכיון שמציג את הקונפליקט של השחורים מול מלחמת וייטנאם. "למה שאלך להילחם במלחמה ולהרוג אנשים עניים ומסכנים בבוץ?", אומר מוחמד עלי בקטע שפותח את הסרט, "הם לא קראו לי ניגר, הם לא עשו בי לינץ', הם לא גנבו ממני את הלאום שלי". ובקטע ארכיון אחר אומר מרואיין משנות הששים: "בכל פעם שאני יוצא מהבית אני רואה את המשטרה מפטרלת ברחוב כאילו שזו מדינת משטרה ואני מרגיש כמה אני לא שווה כלום."

במילים אחרות, במלחמה בין אמריקה לווייטנאם היו חיילים אמריקאים שחורים שהרגישו שהם צריכים להיות בצד של הווייטנאמים, אחיהם לכיבוש ולדיכוי של הממשל האמריקאי. ולכן, 50 שנה אחרי שהם היו בווייטנאם, ארבעת החיילים לשעבר רוצים לראות בזהב שמחכה להם קבור בג'ונגל תשלום ראשון לדמי הפיצויים שאמריקה חייבת לכל השחורים על שנים של עבדות ודיכוי.

לי מתחיל את סרטו כיצירה שמתכתבת באופן מפורש עם "אפוקליפסה עכשיו" (עם שימוש ביצירה של וגנר בפסקול ועם מועדון לילה בסייגון שנקרא כשם סקרטו של פרנסיס פורד קופולה), מעין המשך המסע במעלה הנהר אל עולם של טירוף. אבל כל הרעיונות החתרניים על כך שהשחורים מרגישים שאמריקה הכריזה עליהם מלחמה, רעיונות שנשמעים מצמררים באקטואליות שלהם, וכל המשפטים הסאטיריים על אמריקה בימי טראמפ (אחד מהם אפילו הצביע לו), הולכים ומתמוססים כשמתברר שמדובר בעצם במעין ואריאציה מעט בנאלית ל"האוצר מסיירה מאדרה", שהולבשה עליה פוליטיקת גזע שנשמעת יותר ויותר מודבקת. זו בעצם מעשיית מוסר על מה חשוב יותר – כסף או חברות – על קבוצת אנשים שיוצאת לחפש זהב ומגלה שהכסף מרעיל להם את הנשמה וגורם להם לפתוח מחדש מלחמת וייטנאם בזעיר אנפין.

לי, שהוכיח את עצמו כבמאי ז'אנר מוצלח בסרט השוד "האיש מבפנים", נכשל כאן כבמאי של סרט מלחמה. סצינות המלחמה הן החלשות בסרט. דווקא רגעי הפולמוס והחיכוכים האידיאולוגיים בין החברים למסע, ונקודות המבט השונות ביניהם, הם אלה שעובדים הכי טוב, במה שלרגעים נראה כמו הגרסה האמריקאית ל"כל ממזר מלך" של אורי זהר, "הזהב של נורמן" הוא לא רק סרט מלחמה, אלא בעיקר מבט על הקונפליקט הפנימי של אמריקה שהמלחמה חושפת, מחצינה ומקצינה. כי בעולם של ספייק לי – מאז "עשה את הדבר הנכון" ועד לרגע זה – אמריקה והשחורים נמצאים כבר 400 שנה במצב של מלחמה מתמדת.

(גרסה מורחבת לטקסט מ"כלכליסט", 10.6.2020)

ציוץ