"עוד סיבוב" ו"לאן את הולכת, אאידה", אחד מהם יזכה השבוע באוסקר
"עוד סיבוב". ארבעה גברים ובקבוק
מי יזכה באוסקרים ביום הראשון הקרוב? בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה אני מארח את יונתן צוריה ואנחנו מהמרים על כל הקטגוריות המרכזיות. האזינו כאן
״עוד סיבוב״, סרטו של הבמאי הדני תומס וינטרברג, הוא כרגע המועמד המוביל לזכייה באוסקר לסרט הבינלאומי, בטקס שיתקיים ב-25 באפריל (ויועבר בשידור חי ב-yes). למה הוא המוביל? כי בדצמבר הוא סחף את רוב הזכיות בטקס פרסי האקדמיה האירופית לקולנוע, הוא זכה בקטגוריית הסרט הזר בפרסי הסזאר הצרפתיים, ובנוסף למועמדות שלו לאוסקר לסרט הזר, וינטרברג גם מועמד לאוסקר על הבימוי, עדות לכך שיש לסרט מעריצים רבים מבין מצביעי האוסקר. גם בבאפט״א, פרסי האקדמיה הבריטיים, הסרט מועמד בקטגוריית הסרט הזר וגם שם וינטרברג מועמד על הבימוי, אבל גם על התסריט ומאס מיקלסן, השחקן הדני הכי מפורסם כרגע, מועמד לפרס על משחקון בסרט. כך שזהו ללא ספק הסרט האירופי הכי מדובר כרגע בעולם. ואולי גם את זה חשוב להגיד: הוא מצוין.
אבל זו לא תהיה תחרות קלה, כי מאחורי ״עוד סיבוב״ הולך ומתחזק מעמדו של סרט נוסף, שעשוי לגבור עליו: הסרט "לאן את הולכת, אאידה״, נציג בוסניה–הרצגובינה. בקיץ הוא זכה בפרס הסרט הבינלאומי בפסטיבל ירושלים (הפרס על שם נחמה ריבלין) אחרי שכבר התחרה בפסטיבל ונציה ומועמד לפרסי הסרט הזר גם בבאפט״א וגם בפרסי האינדפינדנט ספיריט. הבמאית, יסמילה ז׳בניץ׳, כבר זכתה ב-2006 בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין על סרטה ״גרבוויצה״, ועכשיו הסרט שלה על אימי המלחמה בין בוסניה וסרביה ב-1995 עשוי להפתיע ולעקוף את הפייבוריט. שני הסרטים האלה נקנו להפצה בישראל ויעלו בבתי הקולנוע כשהם ייפתחו, אבל בינתיים הם עושים סיבוב הקרנות טרום בכורה בסינמטקים.
הקרב בין הסרט הדני והסרט הבוסני הוא לא רק ויכוח סביב איכות וטיב, אלא גם קרב על נראטיב. ״עוד סיבוב״ הוא סרט גברי למהדרין, הוא סרט על גבריות, ועל העולם הסודי, הרעיל והמשכר שגברים מפתחים בינם ובין עצמם, כשאין עליהם עין מפקחת. זה סרט על גברים שיוצאים משליטה, ויכול להיות שבהוליווד מתחילים למאוס בסיפור הזה, ומבקשים לתקן שנים של אפליה ולהקשיב לסיפורן של הנשים. סרטים כמו ״נומאדלנד״ ו״צעירה מבטיחה״ יעשו את זה בקטגוריות הראשיות, ואילו סרט כמו ״לאן את הולכת אאידה״, סרט של במאית, על דמות נשית ראשית – עשוי להביא אליו יותר אמפתיה כיום, על פני עוד סרט על גברים.
״עוד סיבוב״ הוא למעשה הסרט הראשון של וינטרברג שאני אוהב. הוא כבר אחרי קריירה ארוכה, מרשימה ומלאת פרסים, החל מהזכייה שלו ב-1994 בפסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב על סרט הגמר שלו באוניברסיטת קופנהאגן והמשך בשבחים שהוא קיבל כאחד המייסדים של תנועת ״דוגמה 95״, לצד המנטור שלו לארס פון טרייר, והפרסים שלו על סרטו הארוך הראשון, ״החגיגה״. מאז הוא נע בין דרמות היסטוריות, הפקות בינלאומיות ובחזרה לקולנוע הדני החשוף, המחוספס ומורט העצבים שאיתו הוא התפרסם. וינטרברג זכה לפרסום ותהילה, אלא שאני לא אהבתי אף אחד מסרטיו. עד עכשיו.
את ״עוד סיבוב״ הוא ביים בלב שבור, אחרי שבתו בת ה-19 – שהיתה אמורה לשחק בתפקיד קטן בסרט – נהרגה בתאונת דרכים זמן קצר לפני תחילת הצילומים. הסרט מספר על ארבעה מורים בגיל העמידה שמרגישים שהזקנה מתקרבת והשמחה מתרחקת וחייהם הופכים שגרתיים ואפרוריים, עד שאחד מהם מספר שקרא מחקר שטוען שאדם זקוק לכמות קבועה ומינימלית של אלכוהול בדם כדי לתפקד במיטבו. הם מחליטים לבדוק את הנושא ולהתחיל לשתות באמצע יום העבודה. וינטרברג מביים נפלא את רגעי השכרות והזמזום הקל, והסרט מצליח לגרום לצופים להרגיש את אותה תחושת התעלות, כמעט אקסטטית, כשהרביעיה מגלה שבהחלט יכול להיות שהמחקר הקיקיוני הזה צדק: עדיף להעביר את החיים קצת שיכורים. אבל כפי שניתן לדמיין, הרכבת ההרים של החיים, אחרי העליה מגיעה הנפילה, ואחריה ההתרסקות. וכאן שברון הלב של וינטרברג, וכשרון המשחק מציף הדמעות של מאס מיקלסן, ממחישים יפה שהבריחה מהחיים אינה החיים. וכן, זה בהחלט גם סרט על גבריות שבורה, שבתסכולה מתכווצת לילדותיות חסרת אחריות. הדמויות בסרט מתנהגות באופן חסר אחריות ושובר לב, אבל האופן שבו וינטברג מסנכרן אותנו למצבן הנפשי והגופני הוא מופת של קולנוע.
״לאן את הולכת, אאידה״ הוא ההפך הגמור – סרט חמור, מדכא, מרתיח, על פשעי מלחמה שסופם האיום ידוע מראש, ועל שתיקת העולם מולם. הסרט מתרחש בקיץ 1995, שיאה של המלחמה ביוגוסלביה, כשהצבא הסרבי בראשות גנרל מלאדיץ׳ פולש לעיירה סרברניצה. תושבי העיירה ממהרים לברוח ממנה לעבר מחנה האו״ם הסמוך, ואת מי שנשאר מאחור הסרבים הורגים. אאידה היא המתורגמנית של כוחות האו״ם שהיו אמורים לתווך בין הסרבים והבוסנים ולמנוע מהפלישה הזאת לקרות. שם הסרט המקורי הוא ״קוו ואדיס, אאידה״, ויש להניח שהשימוש בצירוף הלטיני נועד להזכיר את הרומן ההיסטורי הפולני שהפך לאפוס היסטורי הוליוודי בו דברה קר מגלמת את האשה שהיוותה נקודת ציר בין שני כוחות שנלחמו זה בזה. וכך גם אאידה בסרטה של ז׳בניץ׳ שמתרוצצת הלוך ושוב בין כל הדברים שמנהלים את המלחמה ומנסה למצוא מילים כדי לעצור אותה. אאידה שבטוחה שהעבודה שלה מול האו״ם, והעובדה שהיא מתווכת בין החיילים מהכוח ההולנדי ובין החיילים הבוסנים והסרבים, יגרמו לכך שהיא תצליח למצוא דרך להציל את משפחתה – בעלה ושני בניה – שנתקעו מחוץ לבסיס האו״ם, שהפך תוך רגע למחנה פליטים ענק. זה ה״צא וראה״ של המלחמה ברפובליקה היוגוסלבית לשעבר, סרט שמשתמש לא מעט בדימויים שנראים כלקוחים הישר מסרטי שואה, כדי להמחיש את סיפור הטבח בסרברניצה, בו חוסלו למעלה מ-8,000 מתושבי העיר. זהו סרט חשוב ונורא, אבל יש בו יובש דידקטי שאמנם מעצים את המסר, אבל מקטין את הקולנוע.
מי שיזכה באוסקר הזר השנה יוכל ללמד אותנו איך מצביעי האוסקר רואים וחווים קולנוע. האם קולנוע אירופאי איכותי הוא כזה שמיועד להעביר מסר, אג׳נדה ושיעור בהיסטוריה שהוא גם דגל אזהרה לעתיד? או שמא קולנוע הוא האקט החווייתי המסחרר שבמשך שעתיים יוצר סנכרון בין הדמויות ובין הצופים, ומדבר על הרצון בבריחה מהמציאות, וגם על המחיר שלה. מה יותר חשוב לסרט: וירטואוזיות קולנועית אנרגטית, או התמודדות כואבת עם מציאות היסטורית טראומטית? המירוץ הזה יהיה צמוד ומסקרן, ובכל מקרה הסרט שיזכה הוא כזה שיכניס לצופיו אגרוף בבטן.
(פורסם ב"כלכליסט", 1.4.2021)
"יש בו יובש דידקטי שאמנם מעצים את המסר, אבל מקטין את הקולנוע"
אני חושב בדיוק הפוך ממך. הכוח של "אאידה" הוא בסצינות ההמון שלו. בשליטה של זבאניץ' במאות ואולי באלפי ניצבים הנעים בכיוון אחד – לאבדון. העוצמה הקולנועית של זה די משתקת (ואני מסכים עם אבחנת השואה שלך). הבעיה היא שבתוך ההמון הזה נעלם האינדיבידואל, והעריכה הלאה של הסרט ביחד עם שטחיות בעיצוב הדמויות מאבדת לי את האחיזה הרגשית בנראטיב של הדמויות, כך שגם המסר שהייתי אמור לחוות דרך הסיפור של הדמויות הולך לאיבוד. וכל תיאור האימפוטנטיות של האו"ם – "שטח הפקר" עשה את זה הרבה יותר טוב (וזכה על זה באוסקר).
לגבי הסרט של וינטרברג – גם אני לא אוהב את הבמאי הזה, וגם אני מסכים שזהו הסרט הטוב ביותר שלו. אבל בעיניי הוא גם קצת טיפשי. תוציא ממנו את האלמנט של המחקר הקיקיוני הזה – והוא הרבה יותר טוב. לא צריך את הסיבה החיצונית הזאת כדי לגרום לגיבור העייף מהחיים הזה להתחיל לשתות.