"עין לבנה", ביקורת
"עין לבנה". שניים אוחזין בטלית
בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה אני משוחח השבוע עם יהונתן צוריה על סיכוייו של "עין לבנה" לזכות באוסקר. האזינו כאן
"עין לבנה", סרט הגמר של תומר שושן בבית הספר לקולנוע "מנשר" בתל אביב, זכה באוקטובר 2019 בפרס הסרט הקצר בפסטיבל חיפה ובמרץ 2020 בפרס בפסטיבל SXSW בטקסס (שהיה בשנה שעברה הפסטיבל הראשון שבוטל בגלל הקורונה ועבר למהדורת אונליין). ביום ראשון הוא יהיה אחד מחמשת המועמדים לאוסקר בקטגוריית סרט הלייב אקשן הקצר, ומסוף השבוע הזה הוא יהיה זמין לצפייה בשירות הסטרימינג האמריקאי HBOMax ובארץ ב–yes VOD (טקס האוסקר ישודר בלייב בערוץ yes דרמה ב–3:00 בלילה שבין ראשון לשני). אל תחמיצו אותו.
"עין לבנה" נפרס על פני 20 דקות בשוט אחד. זו דרמה המתרחשת בזמן אמת, בפינת רחוב אחת בדרום תל אביב, שאליה מתקבצים בדקות האלה כל הקונפליקטים שממנה בנויה מדינת ישראל (ואולי העולם המערבי כולו): גברים ונשים, לבנים ושחורים, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, יאפים ובעלי מלאכה. דניאל גד ("מפריח היונים") מגלם צעיר תל אביבי שמוצא את אופניו הלבנים הגנובים קשורים מחוץ למפעל בשר. הוא מתקשר למשטרה כדי לדווח, ואז פונה לבעל מסגריה סמוכה כדי שיפרוץ לו את המנעול עם מסור דיסק ואף מוכן לשלם על כך 250 שקל, העיקר להחזיר את האופניים לרשותו, ולראות את הצדק נעשה. אלא ששיחת הטלפון הזאת פותחת בפניו ובפנינו, חרך הצצה לעולם של עוני, ניצול וחוסר שוויון. התסריט המצוין מצליח לגרום לצופים להזדהות עם הגיבור מיד בפתיחת הסרט, ועשר דקות אחר להעביר את ההזדהות ממנו אל מישהו אחר, כשאנחנו מגלים שהסיפור שהיה כה חד וחלק עבורנו בפתיחה, הוא בעצם משהו אחר, גדול יותר, אנושי יותר, ובעל גווני ביניים מורכבים יותר מאשר מציאות השחור–לבן שאיתה נפתח הסרט.
"עין לבנה", בהפקת קובי מזרחי ושירה הוכמן, אינו רק סרט שמפתיע רק מהצד הטכני המלוטש שלו, עם הצילום הווירטואוזי של הצלם סער מזרחי, שאין בו זכר לבוסריות של סרטי סטודנטים. הוא מפתיע גם בכמות הניואנסים והאבחנות שהוא דוחס לזמן המצומצם וללוקיישן הקומפקטי. חלק מהבחירות אולי מקריות ומבוססות אילוצים, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהסרט, שעוסק במצב החברתי הקשה של אוכלוסיות שנמצאות הרחק מעין הציבור הרחב, מתרחש ברחוב אמיתי שנקרא "רחוב המרץ" (אם כי "רחוב המרצ" היה מתאים יותר), שנמצא מאחורי בית משפט השלום ומערכת "הארץ", ושבו בתי מלאכה ומפעלים מפנים בהדרגה את מקומם לגלריות, חללי סטודיו לאמנים וברים אופנתיים. ושם, בגבם למערכת המשפט ולתקשורת, ליד מפעל בשר, שבמקרר שלו מסתתרים מהגרי עבודה ומסתננים אימת המשטרה, מתחולל סיפור קטנטן ולכאורה זניח סביב אופניים לבנים גנובים, ו–250 שקל, שמציג וחושף את כל נקודת העיוורון של הישראלי הליברלי הממוצע, שתומך בזעויות של כולם, אבל רק רוצה לחיות את חייו בשקט ובנחת, מבלי להפריע לשגרה שלו. יהיו שיכתבו על הסרט שמדובר במשפט שלמה מודרני, אבל זה יותר דומה להמחשה עכשווית לסוגיית המשנה "שניים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי, זה אומר כולה שלי". רק שהטלית הפעם היא אופניים לבנים, עם כסא לתינוקת, ואיש לא למד אותה.
מומחי האוסקר האמריקאים מעניקים עדיפות בתחרות לסרט "חדר המכתבים", בכיכובו של אוסקר אייזק, או לסרט הפלסטיני "המתנה", בכיכובו של סאלח בכרי, בוגר "ביקור התזמורת" (הסרט, שזכה בבאפט"א בשבוע שעבר, זמין בנטפליקס), וגם הסרט האמריקאי האקטואלי "שני זרים גמורים" (שזמין גם הוא בנטפליקס) מושך תשומת לב. אבל מכיוון שכדי להצביע בקטגוריית הסרטים הקצרים חובה לצפות בכולם קודם, יש לי תחושה שמי שיראה את "עין לבנה" לא יכול שלא לשים לב לווירטואזיות הקולנועית שלו ולערמומיות התסריטאית שלו, ולכך שסרט מתרחש בשטח של עשרים מטר רבועים בתל אביב בעצם מספר סיפור שרלוונטי לעולם כולו. תנו לו את האוסקר.
(פורסם ב"כלכליסט" ב-22.4.2021)
