18 יולי 2009 | 12:30 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

דיווח מירושלים: אבק הזמן שנותר

“הזמן שנותר”, סרטו של אליה סולימאן, גאל את פסטיבל ירושלים. אחרי שבוע רב תסכולים בחיפוש אחר יצירות מופת, מצאתי את האחת והיחידה של הפסטיבל, ואחד הסרטים הטובים והמשמעותיים שראיתי עד כה ב-2009.
(למען ההגינות אוסיף שאם הייתי צופה בסרטים הישראליים העלילתיים שהוצגו בפסטיבל הייתי מרגיש מסופק יותר מהמצאי הפסטיבלי, בעיקר מול “עג’מי” ו”לבנון” המצוינים, אבל בהם כבר צפיתי קודם בהקרנות האקדמיה).



“הזמן שנותר”, החלק השלישי בטרילוגיה של סולימאן שהתחילה ב”כרוניקה של היעלמות” והמשיכה ב”התערבות אלוהית”, מתחיל עם זכרונותיו של פואד סולימאן, אביו של הבמאי, מ-1948. הסרט, שהוקרן אתמול (17.7), נפתח ב-16.7.1948, יום כניעת נצרת במלחמת השחרור. האופן שבו סולימאן מביים את דעיכת ההתנגדות הערבית בגליל היא מהרגעים הקולנועיים המושלמים בתולדות הקולנוע הישראלי (ואני מקווה שסולימאן יסלח לי שאני מנכס את סרטיו לקורפוס הקולנוע הישראלי). בשליפה, אני זוכר יוצרים כמו עלי נאסר או משה מזרחי עוסקים בנושאים דומים, או בתקופה הזאת, אבל הקולנוע הישראלי תמיד עיצב את “אירועי התקופה” כמסמך, כאילוסטרציה, כניסיון לדמיין איך זה באמת קרה. מגיע סולימאן ומביים את האירועים כמיצב, כקומפוזיציה, כרעיון קונספטואלי. אצל סולימאן, כל פריים ראוי למסגור מפאת יופיו, ואז להתבוננות שנייה מהורהרת מפאת עוצמתו הרעיונית. כשגברי נצרת מושארים בחורשה, הם על הברכיים, עיניהם קשורות בפלנלית, ידיהם מאחורי הגב, אבל סולימאן מתמקד במרכז הפריים דווקא בעץ. וכך, במבט מרוחק וסטטי, נראים השבויים הנצרתיים, כסוג של שיחים משונים הנטועים בחורשה. כשבהמשך תגיע נזירה להשקות אותם, הדימוי הבוטני יושלם.


סולימאן מתחיל את סרטו מדימוי ששואל במידה שווה מתיאו אנגלופולוס ומ”איזור הדמדומים”: מונית נקלעת לסופת בזק, והולכת לאיבוד בגשם, הברד, הברקים והערפל. אבל עד מהרה סולימאן חוזר לעולם הדימויים המקורי שלו ושכה שבה את ליבי: זה של ז`אק טאטי. אם “כרוניקה של היעלמות” היה “חופשתו של מר הולו” שלו, “הזמן שנותר” הוא ה”פלייטיים” שלו. סרט שהעיצוב בו מוקצן יותר, והבדיחות מרוחקות יותר, כמעט בלתי נראות.


אני חושב על הפילמוגרפיה של סולימאן מנקודת מבטה של הסמטה הקטנה בנצרת בה צולמו כמה וכמה סצינות בשלושת סרטיו, ואיך הסמטה הזאת בוודאי לגלגה לקולנוען שב-1996 הגיע עם צוות ישראלי קטן, ועם צוות שחקנים שכלל את הבמאי וחבריו, וב-2008 מגיע לאותו מקום עם צוות שהיה בוודאי גדול בהרבה, עם דני גלובר כמפיק, והבמאי עדיין בתפקיד הראשי, אבל הפעם לא ממצוקה תקציבית, אלא כי פניו הפכו לסמל. סולימאן ממשיך לגלם את עצמו כאורח בנצרת ובשטחים, תמיד זר בכל מקום, והוא מביט במבט חתום שנראה כאילו הוא התייאש משני הצדדים במידה שווה.


“הזמן שנותר” הוא סרט מפויס בהרבה מ”התערבות אלוהית”, שצולם בימי האינתיפאדה השנייה. ההתפייסות העיקרית, דומני, היא של סולימאן עם הוריו, שהסרט מוקדש להם.
ב”כרוניקה של היעלמות” משתתפים שני הוריו של סולימאן, בתור הוריו של הגיבור. באחד הדימויים הזכורים בסרט, אביו נראה נרדם מול הטלוויזיה בדיוק כשמתנגן בערוץ 1 המנון ישראל. זה הוא ההומור הסולימאני: הערבי שאדיש לטקסים הלאומיים הישראליים, עייף מהם, ולא מתוכנת לקפוץ לדום מולם. אבל אולי היתה כאן גם ביקורת כלפי הוריו, על עצימת העיניים, ההירדמות, ההסכמה. מאז “כרוניקה של היעלמות” מתו שני הוריו של סולימאן. ו”הזמן שנותר” הוא מציג את הביוגרפיה של אביו, ולבסוף את אמו, שמפנה את ראשה לכיוון השני כשהזיקוקין דינור מאירים את שמי נצרת ביום העצמאות הישראלי. לא עוד נמנום, אלא בחירה ערה ומודעת, גם אם היא נעשית בהפניה זעומה של הראש לצד השני.



ב”התערבות אלוהית” פינטז סולימאן על טרוריסטים פלסטיניים בתור נינג’ות. ב”הזמן שנותר” הוא מפנטז על הפלסטינים כקופצים במוט, שמסוגלים לנתר מעל חומת ההפרדה בקפיצה אחת. במקבץ הסרטים הקצרים “סיפורים על זכויות אדם”, הסרטון הכי מוצלח היה של האני אבו-עסאד, ובו קבוצת ילדים מחפשת מצלמה כדי לצלם את סרט הגנגסטרים שהם רוצים לביים. והם מוצאים מצלמה: מצלמת האבטחה שעל חומת ההפרדה. אז הם ממחיזים את סרטם מולה, ונעים ימינה ושמאלה כשהיא זזה, כדי לא לצאת מטווח הראייה שלה. ועכשיו מביא סולימאן את הקופץ במוט שלו, מעל החומה. (כשכמה דקות לפני כן הוא ביים סצינה במונית פורד טרנזיט בדרך לראמאללה, במה שנראה כמו הומאז` לסרטו של אבו-עסאד).



יש משהו בהומור ובנקודת המבט של איליה סולימאן שמזכירים לי את טוריו של סייד קשוע ב”מוסף הארץ”. הסרט התיעודי “סייד קשוע: פחדן מילדות” חשף את אחורי-הקלעים של הטור, הספרים וסדרת הטלוויזיה, והראה שקשוע לא ממציא דבר: הפחד, בית ההורים בטירה, אשתו, הבנות, אבל גם המודעות הגדולה לצבת האידיאולוגי שהוא לחוץ בתוכו. קשוע בחר לפעול מתוך ההוויה הישראלית – לכתוב בערבית, בעיתון ישראלי, לפרסם בהוצאות ישראליות. ולמרות שהוא מוקע על ידי הערבים, הוא טוען, כנראה בצדק, שאם היה כותב אותם דברים בערבית, בהוצאה ערבית, אף ערבי לא היה קורא אותו.


קשוע וסולימאן משתמשים שניהם בעצמם, בהוריהם, בחוויותיהם, ושניהם מתמקדים בסיפור האישי הקטן – שנראה לכאורה מנותק מסיפור לאומי רחב – ומספרים אותו בציניות, בשימוש באירוניה, ועם הומור יבש (שהאמריקאים קוראים לו deadpan), שנראה שהוא מוביל לפאנץ’, אבל בסוף מתהפך ומוביל לסטירה.



סולימאן היה שם, במצב של קשוע. את “כרוניקה של היעלמות” הוא הפיק במימון קרן הקולנוע הישראלי, ולא היתה לו בעיה להגדיר את הסרט כקו-פרודוקציה ישראלית. הוא גם שמח להציג את הסרט בפסטיבל ירושלים, והתארח בו, והתראיין בו, והכיר תודה לכך שפסטיבל ירושלים היה אחד הראשונים שזיהו אותו ונתנו לו במה. אבל היה לזה מחיר: הממסד הערבי הפנה עורף לסרט, שכן אם ערבי מפיק סרט בשיתוף הממסד הישראלי הוא בחזקת משת”פ. ומאותו רגע סולימאן ניתק מגע מישראל (האינתיפאדה השנייה בוודאי לא עזרה לתחושת הקרבה שלו). אין לי ספק שבהקרנה אתמול בירושלים “הזמן שנשאר” הובן הרבה יותר טוב מאשר ההקרנה של הסרט במאי בפסטיבל קאן, ובכל זאת, הסרט ניתן לפסטיבל להקרנה חד פעמית וסולימאן היה, שוב, נפקד נוכח. לפסטיבל הוא לא מגיע יותר.



קשוע מדבר על דילמת המשת”פ בסרט התיעודי עליו. זה בלתי נתפס לצופה ישראלי/יהודי לקלוט את זה, שמישהו שהוא יליד הארץ (גם קשוע, גם סולימאן וגם אבו-אסעד הם ילידי ישראל), אבל שמרגיש שגם הממסד הישראלי וגם הממסד הערבי עוין אותו, ובכל רגע נתון מסוגל להתהפך עליו. סולימאן ואבו-אסעד עשו את הבחירה שלהם: הם עזבו את ישראל והעבירו את פעילותם האמנותית לחו”ל. לעומתם, קשוע עבר לגור בשכונה יהודית בירושלים, מנסה להתבולל עוד יותר, אבל המחאה שלו ככה גם נהייתה מושחזת יותר. אולי זה הבדלים בין האופי של היוצרים, ואולי זה ההבדלים בין המדיומים (קולנוע צריך תקציבים, כוח אדם, תמיכה רב לאומית, והוא גם חיה פוליטית יותר, לכן קל להם יותר למצוא מימון על ידי הפניית גב לישראל. ספרות היא עבודה יחידנית, ספונה בחדר, שאולי זקוקה כמה שיותר קרבה למושא הכתיבה ולא ריחוק ממנו). ובראי ההיסטוריה, אין לי מושג למי יש את הכוח הגדול ביותר להביא למחאה שתביא שינוי ואולי לבסוף גם שלום: ליוצר הערבי שחי בין הישראלים, או ליוצר הערבי שחי בגלות. ובעיקר, קשה לי להכריע מה הייתי אני עושה אם הייתי במקומם.

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “דיווח מירושלים: אבק הזמן שנותר”

  1. נוי קוגמן 6 פברואר 2010 ב - 12:02 קישור ישיר

    ועכשיו ‘הזמן שנותר’ מוקרן בסינימטק תל אביב. לי אישית הוא נשמע מסקרן, למרות שקשה לי להאמין שאסע לקולנוע בשבילו. טרגדיה קומית נדמית לי הדרך הכי טובה להתמודד עם הסכסוך הישראלי פלשתיני- ועם כל מצב חסר מוצא וטרגי, האמת.

  2. free psychic reading 16 ינואר 2011 ב - 23:25 קישור ישיר

    To call war the soil of courage and virtue is like calling debauchery the soil of love.


השאירו תגובה ל - free psychic reading