הבוקר ישודר ביס הסרט התיעודי "הסיפור מאחורי פיקסאר" – שמציג את הרצף הדי פנומנלי של אולפן הקולנוע הכי מדהים מאז ימי תור הזהב של הוליווד. הסרט לא ממש מפענח איך הם עושים את זה, איך הם גורמים לזה שכמעט כל הסרטים שלהם כה מופלאים (ההסברים די טריוויאליים: "אנחנו עושים את הסרטים שאנחנו היינו רוצים לראות"), אבל הוא מציג את העלילה שמתחילה במחזור אחד בקאל-ארטס (מחזור בו למדו ג`ון לאסיטר, טים ברטון, בראד בירד וג`ון מאסקר), ממשיכה בדיסני, לוקאספילם, אפל, ומ-1995 מתחילה רצף פנומנלי של סרטי קולנוע, שהגרוע ביניהם היה סתם "מצוין", וכל השאר היו פנומנליים ומעלה. ומדהים עוד יותר: הם לא רק נפלאים מבחינה אמנותית, הם לא רק מושלמים מבחינה תסריטאית, הם לא רק פורצי דרך מבחינה טכנולוגית – הם מצליחים להיות גם הצלחות כלכליות ומסחריות עצומות. האולפן הזה צריך להיות המודל עליו בנויים כל האולפנים וכל הזכיינים: לעבוד מהלב ובלי פשרות, ולקצור תשואות ורווחים. הצפייה ב"למעלה", אחרי צפייה בסרט התיעודי הזה, מפעימה כפליים – כשמציבים את "למעלה" על הרצף של "וול-E", "רטטוי", "משפחת סופר-על", "מפלצות בע"מ", "למצוא את נמו", ושני סרטי "צעצוע של סיפור", וכשמבינים שהעבודה על כל הסרטים האלה נעשית באופן של בריינסטורמינג שיתופי על ידי אותו גרעין קבוע של צוות קריאטיבי, התפוקה של פיקסאר הופכת על-טבעית ממש. אין שום היגיון יצירתי ומסחרי שיכול להסביר כזה רצף. בעצם יש: האנשים האלה – ואין לי מושג איך – ממש יודעים מה הם עושים.

(עוד דבר שעולה מהסרט על פיקסאר הוא האופן בו החברה הזאת עומדת בחוד החנית הטכנולוגית. מהבחינה הזאת, "למעלה" מייצג בפעם הראשונה רגע בו החברה משתרכת אחריה מתחריה ולא מובילה עליהם – באימוץ את טכנולוגיית ההקרנה התלת מימדית, שהחלוצה שלה היתה דווקא המתחרה דרימוורקס, וכעת פיקסאר מיישרת קו).

למעשה, יש עוד סטודיו בעולם שיש לו רצף דומה של שילוב בין הצלחות אמנותיות והצלחות מסחריות. קוראים לו סטודיו ג`יבלי, והוא בבעלותו של היאו מיאזאקי, אמן האנימציה היפני.  רוב סרטיו של מיאזאקי (בוודאי האחרונים, אבל אולי גם לפני כן, אני לא עד כדי כך בקיא), שברו קופות ביפן, וחלקם אפילו שברו שיאי הכנסות. ג`ון לאסיטר הוא מעריץ של מיאזאקי. וב"למעלה", בפעם הראשונה, גם רואים את זה.

אני מהמר שכל הסיפור של "למעלה" התחיל מהדימוי הכה מרהיב שעומד בבסיסו: הבית שמתרומם על ידי אלפי בלונים. מפתיע שלא דרימוורקס הגו את הסרט הזה: הרי בלוגו שלהם מרחף ילד עד הירח עם בלונים. יש משהו בדימוי הוויזואלי הזה – שמזכיר קצת את בית חברת הביטוח של מונטי פייתון שהופך לספינה, בסרטון הפותח את "טעם החיים" – שהופך איקוני באופן מיידי. ומהדימוי הזה פיט דוקטר (הבמאי של "מפלצות בע"מ") ושותפיו לפיקסאר ריחפו אל אחד הסרטים הכי הזויים והכי סוריאליסטיים שהם יצרו. למעשה, כה משונה הוא הסרט לפרקים עד שציפיתי שבסופו יקיץ גיבורו משינה ונגלה שהכל היה חלום. אין ספק שדימויי הרחיפה והמרדפים, הטיפוסים, הסולמות והכלבים המדברים צפו אי שם מהחלומות של יוצרי הסרט. לסרט הזה יש תחושה של חלום.

פתיחת הסרט, המציגה את סיפור חייו של קרל פרידרקסון – גיבור הסרט, שלומד במהלכו גם שלא מאוחר להגשים חלומות ולצאת להרפתקאות, אבל גם שאסור להחמיץ את ההרפתקאות שחולפות מתחת לאפו בזמן שהוא חולם על ההרפתקאות שחמקו ממנו – היא מרגעי המופת של פיקסאר. שוב, עם מינימום מילים (כמו ב"וול-E"). זה כמו סרט קצר העומד בפני עצמו, והוא מרגש מאין כמוהו.

"למעלה" מציג את אחת הדמויות הכי מקוריות שנראו בסרט הוליוודי. בוודאי בסרט אנימציה שלכאורה מיועד לילדים: קשיש. הוא בודד, הוא נרגן, הוא צועד בקושי, נתמך על מקל, והוא מנסה להתנתק מהעולם. "למעלה" הוא לסרטי הילדים מה ש"דו קרב" של דויד גרוסמן הוא לספרות הילדים: סרט שמציג את המפגש שבין נער דחוי, ובין קשיש שהוא מנסה להתיידד איתו, וקשיש נוסף שהופך לאויב שלו. ודווקא הסרט הזה, שהוא ההפך המוחלט מ"וול-e" ("למעלה" מוקסם מהעבר כשם ש"וול-E" מוקסם מהעתיד), חושף את העוצמה של פיקסאר, בוודאי בהשוואה לדרימוורקס: הם חושבים על סרטים קלאסיים, על סרטים מבוססי עלילה, סרטים גדושים ברגש, חמלה ולב (בשעה שדרימוורקס עובדים על אקשן ובדיחות).

במצעד הסרטים האהובים של פיקסאר, "וול-E" נותר בצמרת, אבל "למעלה" קופץ לאיזורי "רטטוי" כסרט שמאתגר כהוגן את בלוטות הקסם.

שתי הערות לגבי הדיבוב העברי:

1. מ-2001 גיליתי את עולם הדיבוב לעברית והזדעזעתי מהשפה המיושנת שהולבשה על סרטי דיסני כמו מעיל צמר ארוך וכהה ביום קיץ לוהט. השיא של הדיבוב האולד-סקולי הגיע עבורי ב"מלך האריות 3" (סרט אהוב עלי מאוד), בו טימון אומר skylight (אחרי שהוא פוער חור בתקרת המאורה בו הוא חי), ובעברית זה תורגם ל"אור מהשמים". מאז התחלף דור המדבבים, והתענגתי על כמה סרטים שבעברית נשמעו לא פחות טוב מאשר באנגלית (אני עדיין חושב שהגרסה בעברית של "תזיזו ת`רגליים" טובה מהגרסה האנגלית). אבל ב"למעלה" התגלו כמה סדקים שהתחילו להדאיג אותי וגרמה לי לתהות האם תקופת הזהב של הדיבוב לעברית מתקרבת לסיומה. הכי הציק לי שבכל פעם שהכלבים כינו את ראסל mailman בעברית תרגמו את זה ל"איש הדואר" במקום ל"הדוור". לא משנה לי אם זה נעשה למען דיוק תנועות השפתיים, ברגע שהתרגום הופך מילולי מדי ובכך יוצר הזרה של המשמעות, הוא משבש את הסרט ופוגע בו.

2. עוד תלונה (זהירות, ספוילר קטן). ברגע השיא הרגש של הסרט, כשקרל מדפדף באלבום של אשתו המנוחה ומגלה את הדפים שלא ראה קודם, הוא מוצא שם גם הקדשה פרי עטה בסוף האלבום. כתוב בה: "תודה על כל ההרפתקאות, עכשיו לך תמצא הרפתקאה חדשה". משום מה המשפט הזה לא מדובב לעברית, כאילו מדבבי הסרט מצפים שהילדים שמגיעים לצפות בו יצליחו לקרוא אותו באנגלית.

3. ומהכיוון ההפוך לחלוטין: הליהוק של יוסי קאנץ בתור המדבב של קרל פרידריקסון (אד אסנר בגרסה האנגלית) הוא לא פחות מהברקה. קאנץ גילם פעמיים את דוד בן גוריון (ב"עכשיו או מעולם לא" של איתן לונדנר ו"אלטלנה" של אלי כהן). הוא לא רק קרל פרידריקסון מצוין, הוא אפילו קצת דומה לדמות:

ואם לא הקרינו את "מעונן חלקית" לפני "למעלה" בהקרנה בה נכחתם, הנה הסרט.

"למעלה": בתי קולנוע ושעות הקרנה

ציוץ