24 אפריל 2022 | 17:15 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

״הכל, בכל מקום, בבת אחת״ ו״״משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק״, ביקורת

״הכל, בכל מקום, בבת אחת״. צ׳רלי קאופמן מתהפך בביתו

דיברתי על ״הכל בכל מקום בבת אחת״ ועל ״משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

אוולין וואנג (מישל יאו) מוזמנת למשרדי מס הכנסה להגשת דו״ח שנתי. וואנג, בת למהגרים סיניים לאמריקה, מנהלת מכבסה משפחתית. היא בקושי מחזיקה ראש מעל המים עם תפעול המכבסה והטיפול באביה המזדקן, אבל מול פקידת רשות המסים (ג׳יימי לי קרטיס) היא מבינה שמדובר ביותר משומה של הכנסות והוצאות, אלא בשומה של החיים עצמם, דין וחשבון, חשבון נפש, רשימת הוצאות וההכנסות של כל הבחירות שהיא עשתה בחייה, וההבנה שבסיכומו של דבר, בכל הקשור לחייה והפוטנציאל שהיה בהם, היא נמצאת בחובות גדולים. אבל משרדי מס ההכנסה הם הרבה יותר מזה: הם גם פורטל למימד אחר, שבו אוולין תזכה לפגוש את הגרסאות האלטרנטיביות של חייה, ואת כל מה שהיא היתה אולי יכולה להיות.

כך נפתח הסרט ״הכל, בכל מקום, בבת אחת״ קומדיית אקשן אקזיסטנציאליסטית אסייתית פוסטמודרנית רפלקסיבית קומיקסית קריקטורלית פסיכדלית שמתפקעת מרעיונות ומתפרקת מרדידות.

חשבון נפש רפלקסיבי הוא גם מה שעושה ניק קייג׳ (ניקולס קייג׳) ב״משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק״, שבו השחקן מגלם דמות פיקטיבית של עצמו, ברגע הדעיכה של הקריירה שלו. בייאושו, וכדי להרוויח מיליון דולר הדרושים לו לתשלום חובות, הוא מסכים להשפיל את עצמו ולהגיע כאטרקציה הסלבריטאית למסיבת יום ההולדת של איל פשע ספרדי שהוא גם מעריצו הגדול ביותר (פדרו פסקל). מה שהוא לא יודע זה שסוף השבוע הזה יהפוך לעלילת פשע, חטיפה ומתח שראויה להפוך לסרט בכיכובו של ובכן ניקולס קייג׳.

שני סרטים שמגיעים באורך פלא לבתי הקולנוע באותו סוף שבוע, ולשניהם יש פוטנציאל להפוך לסרטי פולחן, סרטים שיש מבקרים בני דור המילניום שכבר ממהרים להכתיר אותם לסרטי השנה (בפוטנציה). שני סרטים מהנים, מבדרים, שלא לוקחים את עצמם ברצינות, אבל שגם צריך לתהות בקול רם: נחמד, כיף ומבדר, אבל ככה נראים בימינו יצירות מופת? ציפינו ליותר.

את ״הכל, בכל מקום, בבת אחת״ ביימו דניאל קוואן ודניאל שיינרט (הדניאלים), שזכו לפני שש שנים בפסטיבל סאנדאנס עם סרט הבכורה שלהם ״איש האולר״ (שמימן להם איש הנפט הישראלי גדעון תדמור). נקודת המוצא המחשבתית של ״הכל וכו׳״ באמת משובחת ובאמת דוחסת לתוך הסרט הכל ובבת אחת: הרעיון הוא שמציאות בה יש אינסוף יקומים, יש אינסוף גרסאות שלנו, ואיכשהו דמותה של אוולין ביקום הזה היא הגרסה הכי גרועה שלה, כאילו היא קיבלה, בזו אחר זו, את כל ההחלטות הכי רעות עבורה, ופספסה הזדמנות להיות, למשל, כוכבת קולנוע ואלופת קונגפו. רשימת ההשפעות של הדניאלים ביצירת הסרט הזה עצומה, אבל איכשהו נדמה שלמרות כל הרעיונות הטובים, הם לא מצליחים להיות מבריקים יותר ממושאי ההשראה שלהם. למעשה, למרות ש״הכל״ טוב יותר, ובאופן ניכר, מ״איש האולר״, הוא עדיין נראה כמו מי שסובל מסינדרום הסרט השני, זה שבו מתאפשר לבמאים של סרט ביכורים עצמאי להגשים את כל חלומותיהם, ואין מי שימתן אותם. וכך קורה שהם מושפעים מאוד מהאחיות וושאובסקי, אבל לא מ״מטריקס״ אלא מ״ענן אטלס״. והם מושפעים מאוד ממישל גונדרי, אבל לא מ״שמש נצחית בראש צלול״ אלא מ״מדעי החלום״, ונראה שהם מחקים את התסריטים של צ׳רלי קאופמן, אבל לא את ״להיות ג׳ון מלקוביץ׳״ אלא את ״וידויים של מוח מסוכן״. ויש להם את הראש המטורלל של ריצ׳רד קלי, אבל לא יצא להם ״דוני דרקו״ אלא ״Southland Tales״, כאילו שהדניאלים, ביקום רב השכבות שהם בראו, בחרו לסרטם את היצירות הפחות טובות והפחות קוהרנטיות של מושאי הערצתם, ובחרו להכניס פנימה בעודפות מתסכלת רק את הרגעים הגחמניים ביותר שראשם האפוי הצליח להגות. אז כמו שהיה ב״איש האולר״, יש כאן רצף בדיחות המבטאות איזשהו תסביך אנאלי משונה ונורא ילדותי של הדניאלים, שנפיחות וצעצועי ישבן כנראה קורעים אותם מצחוק, ויש יקום אחד שבו לאנשים יש נקניקיות במקום אצבעות (כנראה בהשראת הידיים הענקיות של ״מדעי החלום״) ויש שם חור שחור בתוך בייגל. והכל נשמע כמו השיטה הכי רנדומלית לכתוב סיפור, שכולו שרירותי והוא הולך ומאבד את שפיותו.

פיענוח אפשרי לשלל הרעיונות שהסרט ממטיר על צופיו ודמויותיו ניתן לחפש בסיפור ״מעשה מבעל תפילה״ מאת רבי נחמן מברסלב, שעוסק גם הוא בעולם שהתפצל לעשרה עולמות שבורים ומקולקלים, ועל האיש שצריך למצוא דרך להביא תיקון לעולם מפוצל. בסרטם של הדניאלים יש אפליקציה שמציגה את היקומים הנפרדים ובאיזה פיתול קוסמי הגיבורה נמצאת בכל רגע. הרעיון הזה נקרא ״לאנד-קארט״ (מפה) או ״יד״ בסיפור של ר׳ נחמן – מפה שבה מוצגות בכל רגע כל אפשרויות החיים, הבחירות, הסיבות והתוצאות שעושות הדמויות, מפה שמשתנה על פי הבחירות של הדמויות (רעיון דומה הוצג גם ב״The Adjustment Bureau״, סרט האקשן הקבלי עם מט דיימון ואמילי בלאנט). אבל הדניאלים מעדיפים הומור סטלנים על אצבעות נקניקיות (זה הרגע שבו נשברתי בסרט מכמה שהוא גחמני) על פני התעמקות לעומק הרעיונות שהם המציאו וגנבו והזו.

״משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק״. הכלוב של קייג׳

גם ב״משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק״ מורגשת נוכחותו הענקית והבלתי ניתנת לחיקוי של צ׳רלי קאופמן. הסרט שבו כוכב קולנוע מגלם את עצמו, את משבריו ואת מערכת היחסים שלו עם האגו שלו תפור מאותו בד שממנו יצרו קאופמן וספייק ג׳ונז את ״להיות ג׳ון מלקוביץ׳״ ואת ״אדפטיישן״. ״אדפטיישן״ הוא השראה ישירה, על גבול החיקוי, כי גם שם קייג׳ מגלם תפקיד כפול, וגם שם סוף הסרט כאילו נתלש מבין דפיו של תסריט אחר. אבל ״אדפטיישן״ היה סרט גאוני, מלא תובנות מבריקות על חיים, אמנות ובידור, על יצירה ועל התמוטטות עצבים. ואילו ״משקלו״ חביב ומהנה ככל שיהיה נותר סרט במשקל נוצה, מערכון חמוד שבו חושף קייג׳ הומור עצמי מבורך, מהסוג שנתקלנו בו אצל ארנולד שוורצנגר ב״אחרון גיבורי הפעולה״ או ז׳אןקלוד ואןדאם ב״JCVD״, ובלי שום רגע של ברק בבימוי. דבר אינו חדש כאן, מלבד חשבון הנפש שקייג׳ עושה לקריירה שלו (זה הסרט השני שמציג עכשיו בקולנוע שמתייחס בגעגוע ל״הפריצה לאלקטרז״ של מייקל ביי, הראשון הוא ״אמבולנס״ של אותו מייקל ביי).

״משקלו״ הוא חלק שני ברהביליטציה של ניקולס קייג׳ כשחקן, מאז שעזב את סוכנות השחקנים הוותיקה שלו ועבר להיות מיוצג בסוכנות וויליאם מוריס ב-2019. מאותו רגע כאילו נסלל עבורו מסלול קריירה מחודש, שאמור להציל אותו מהגורל שהיה מנת חלקו של ברוס וויליס: לא עוד סרטי אקשן זולים ונחותים שמיועדים בעיקר לסטרימינג, VOD ובתי קולנוע במזרח אירופה, אלא הפיכתו של קייג׳ לשחקן ארט-האוס, שלא חושש מבמאים בסרט הבכורה שלהם – מהלך קריירה שעבד מצוין להארווי קייטל בשנות התשעים. זה התחיל עם ״פיג״ מהשנה שעברה, ועכשיו עם ״משקלו״, שבו קייג׳ החדש צוחק על חשבונו של קייג׳ הישן. הבעיה כאן אינה קייג׳ וסוכניו, אלא טום גורמיקן, הבמאי והשותף לתסריט, שעשה עבודה משעשעת, אבל שרחוקה מלמצות את הפוטנציאל העצום שיש כאן. כסרט אקשן מודע לעצמו, הוא רחוק מאדגר רייט וסיימון פג, שהפתיעו עם סרטים כמו ״שוטרים לוהטים״, שמתחילים כקומדיות מודעות לעצמן (עם ציטוטים של מייקל ביי) והופכים לסרטי אקשן מרשימים ומפתיעים. והוא לא קרוב להיות בליגה של ספייק ג׳ונז. אדם מקיי, בפאזה הקודמת שלו כבמאי קומדיות, היה עושה מהרעיון הזה ממתק קומי פנים-הוליוודי, וג׳ון המבורג היה מוציא מזה קומדיית ברומאנס מרגשת יותר. אבל ככה? הכל מרגיש מוחמץ. זה בסופו של דבר מערכון ״סאטרדיי נייט לייב״ ארוך, או פרק סופר-מושקע של ״צומת מילר״ (הסדרה של אדיר מילר, לא הסרט של האחים כהן) עם ניל פטריק האריס בתפקיד גל זייד.

שני הסרטים האלה, שיעבדו נהדר כדאבלפיצ׳ר, עוסקים בקולנוע עצמו ומכילים סצינות שבו גיבוריהם רואים את עצמם כדמויות בסרטבתוךסרט, או שגיבוריהם הוזים את עצמם כדמות מפוצלת שכל אחת מציגה צד אחר בהם. אלה סרטים של יוצרים שכל הרפרנס היצירתי שלהם מגיע מהסרטים ולא מהחיים, הכל עבורם בדיחה, הכל העמדת פנים, הכל ציטוטים, הכל בבואות. היצירתיות מרשימה, ההומור בחלקו מצוין, אבל בשני הסרטים יש משהו אינפנטילי עד כדי תסכול.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 24.5.2022)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה