"בבילון". זה לא מגדל בבל, זה סדום ועמורה

הקדשתי ל"בבילון" של דאמיין שאזל, ולפסקול המופתי של ג'סטין הורוויץ, את רוב המהדורה החדשה של "סינמסקופ ברדיו הקצה". האזינו בספוטיפיי או כאן

//////////

ב–1952 יצא "שיר אשיר בגשם", אחד הסרטים הטובים בכל הזמנים, שעוסק ברגע ההוא בתולדות הוליווד, כשב–1927 הקולנוע עבר מסרטים אילמים לסרטים מדברים. רבים כיום מפספסים את העובדה ש"שיר אשיר בגשם" היה סרט תקופתי, ושכל השירים שמנוגנים בו – כולל השיר שנתן לסרט את שמו – היו להיטי 1927, ולא 1952. "שיר אשיר בגשם" הוא סרט מצחיק ושמח על הוליווד. 70 שנה אחר כך יצר דמיאן שאזל ("לה לה לנד") את "בבילון", שיוצא השבוע בארץ, ומתרחש בדיוק באותה נקודת זמן: 1927, הוליווד עוברת לסרטים מדברים ותעשייה שלמה נכנסת לכאוס. אלא שלהבדיל מהגרסה החייכנית, הרומנטית והאופטימית של "שיר אשיר בגשם", "בבילון" מציג תמונת מראה: אפלה, פסימית, אלימה ואכזרית. הוליווד של שאזל היא לא החלום האמריקאי אלא הסיוט, זה לא גן עדן אלא גיהנום. "בבילון" שלו הוא לא מגדל בבל, אלא סדום ועמורה.

"בבילון" כבר נכנס לרשימת סרטי השנה שלי ל-2022. היכנסו ללינק לגלות באיזה מקום

זהו סיפורן של חמש דמויות שנפגשות במסיבה פרועה של מפיק הוליוודי בבל אייר – בימים שהיתה עדיין גבעה מדברית צחיחה באמצע שום מקום. זו לא מסיבה, זו אורגיית סמים המונית. במרכז המסיבה, הכוכב הגדול של הרגע בהוליווד (בראד פיט) וסביבו, חבורה של צעירים ששואפים להתפרסם בהוליווד: הצעירה שחולמת להיות כוכבת (מרגו רובי), האסיסטנט המקסיקני (דייגו קלווה), החצוצרן השחור (ג'ובן אדפו) והזמרת הסינית (לין ג'ון). בשלוש השעות הבאות נעקוב אחרי עלייתם ונפילתם, ואיך הוליווד מרסקת את חייהם וחלומותיהם. זו הוליווד של סקס, סמים ורכילות. של סקנדלים ושערוריות, מנות יתר והתאבדויות. הקולנוען הוואנגרדי קנת אנגר כתב את הספר השנוי במחלוקת "הוליווד בבילון", שסוקר את השערוריות הגדולות של ראשית ימי הוליווד, וקשה שלא לחוש שדמיאן שאזל מציע גרסה קולנועית של הספר ההוא. "שיר אשיר בגשם" היה קומדיה, "בבילון" הוא טרגדיה.

"בבילון" הוא הסרט הרביעי של שאזל שמגיע למסכי הקולנוע בארץ. שאזל, אחד הבמאים המסעירים שפועלים כעת, וצעיר זוכי האוסקר לבימוי (על "לה לה לנד", פרס שזכה כשהיה בן 32), עסק עד כה במחיר שצעירים מוכנים לשלם כדי להגשים את חלומותיהם. ב"וויפלאש" זה היה החלום להצליח כמתופף ג'אז, ב"לה לה לנד", זה היה חלומם של הדמויות להצליח כשחקנית וכמוזיקאי, וב"האדם הראשון" הוא סיפר את סיפורו של ניל ארמסטרונג וחלומו להגיע לירח. שלושת הסרטים האלה הציגו מוטיב עלילתי עקבי וקיצוני: שאזל מספר סיפורים על אנשים שיעשו הכל – כולל להקריב את חיי המשפחה שלהם, ואולי אף להקריב את חייהם – כדי להגשים את חלומם. ההגשמה העצמית המקצועית הופכת להיות תכלית הכל, חשובה מכל ערך אחר, ומחייבת חיים של בדידות. כך ראה שאזל את העולם בשנות העשרים לחייו. "בבילון" מציע גרסה אחרת לאותו רעיון: אלה עדיין גיבורים שנבלעים על ידי החלומות והשאיפות שלהם, אבל כאן שאזל מדגיש שהמשחק מכור ומוטה נגדם, ומראש לא היה להם סיכוי. כוכב קולנוע מזדקן ודועך, אשה, שחור, מקסיקני וסינית – הוליווד תדע לנצל אותם, ולהיפטר מהם ברגע שיהפכו בלתי שימושיים עבורה. זה ה"היו זמנים בהוליווד" של שאזל (גם הוא סרט עם פיט ורובי, וכולל סצינה זהה שבה רובי מגלמת שחקנית צעירה שקונה כרטיס קולנוע כדי לראות את עצמה על המסך הגדול ולבחון את תגובות הקהל להופעתה), אבל להבדיל מטרנטינו שמציע היסטוריה חלופית כדי להגן על הדמויות מהגורל שצפוי להם, שאזל לוקח את הסרטים שכבר נעשו, ומקצין אותם לצד השני. הוא מלהק שחקנים–ילדים לשעבר – ביניהם טובי מגווייר ("סופת קרח"), לוקאס האס ("העד") ופטריק פוג'יט ("כמעט מפורסמים") – וכמות שלא יכולה להיות מקרית של אחים–של ובנים–של – אריק רוברטס (אח של ג'וליה רוברטס), מקס מינגלה (בנו של הבמאי זוכה האוסקר המנוח אנתוני מינגלה) וקתרין ווטרסטון (בתו של סם ווטרסטון) – שחקנים שראו על עצמם או בביתם את האכזריות של מכונת הכוכבים, שבה הכוכב של היום יהיה ה–has-been של מחר.

מהשנייה הראשונה של הסרט, שאזל רוצה להבהיר לצופיו לאיזו חומצה רעילה הם נכנסים. סיקוונס הפתיחה אמור לגרום לקהל לברוח מהביצה הטובענית הזאת – צואה, שתן, דם, נזלת וקיא. כל נוזלי הגוף והפרשותיו עולים על גדותם ומגיעים לרתיחה בסצינת מסיבה מסחררת המוצגת כמעט כולה בשוט רצוף אחד שאי אפשר שלא להביט בו בעיניים פעורות, במידה שקולה של הערצה וגועל. זה סרט שכולו תאוות ויצרים שגורמים ל"סטיריקון" של פליני להיראות כמו סרט מצויר של דיסני. זו בככנליה הוליוודית שמזכירה את "והספינה שטה" – גם הוא של פליני – הפעם עם פיל במקום קרנף. וזו הוליווד חסרת הרחמים שהאחים טאביאני כבר הציגו ב"בוקר טוב בביליוניה" שלהם. ויש בו את המלנכוליה הטראגית של "שדרות סאנסט" – כולל קריצה אחת מפורשת – סיפורם של אלה אלה שהיו גדולים, לפני שהסרטים נהיו קטנים. שאזל, וירטואוז וסינפיל, מעבד את כל הסרטים הקודמים שנעשו על ימי הקולנוע האילם, לועס אותם ויורק לנו אותם בפרצוף.

סיקוונס הסיום, שבו גיבור הסרט צופה במסך הקולנוע שמולו – מבין איך הקולנוע משתנה מול עיניו, איך הטכנולוגיה משנה את השפה, איך הקולנוע הופך לאמנות גבוהה ואוונגרדית, אבל גם פופולרית – מזכיר את הסיום של "סינמה פרדיסו", אבל שאזל הופך את זה ל"סינמה אינפרנו". על הדרך הוא הופך את "בבילון" ליצירת מופת – קשה, מתאגרת, מכעיסה, מבהילה ונדירה – אבל מפעימה ומאיצת דופק, לא מעט בזכות המוזיקה שלו.

רוצים להבין את "בבילון" עוד לפני שאתם צופים בו: האזינו לפסקול של ג'סטין הורוויץ לסרט. באחד הפסקולים הגדולים שנכתבו לסרט בשנים האחרונות, המוזיקה של הורוויץ (שותפו המוזיקלי הקבוע של שאזל בכל סרטיו) היא השתקפות מוזיקלית מושלמת של מה שקורה על המסך. זה פסקול עצום, של למעלה מ–90 דקות של מוזיקה פרועה, יצרית, שבטית ובלתי מרוסנת. סקסופון הבריטון הוא הכלי שתופס את האוזן כבר בקטע הראשון. הצליל הנמוך משפיע על המאזינים באיזור הבטן והסרעפת, כי זהו סרט שמכוון ישר לבטן, לאיזור מרכז הגוף, לתחושה שנעה בין געש יצרים ובין קלקול קיבה. זה סרט שנע בין שלוש–ארבע סצינות מסיבות פרועות שמלוות עם קטעים ששמותיהם הם "וודו מאמא", "ילדת פרא" ו"שטן אדום" – מוזיקה שיכולה לתפקד כפסקול למעשי כשפים, פולחן פגאני וקורבנות אדם. זו מוזיקה משכרת ומכשפת מלאת כלי הקשה וכלי נשיפה והיא המנוע של המצלמה ברגעים הכי מסחררים של הסרט. ובתוכה יש את הנעימה העדינה, הלירית והרומנטית – הנעימה של מני ונלי, שבמקרה או לא נשמעת קצת כמו ואריאציה על נעימת הנושא של מיה וסבסטיאן שהלחין הורוויץ ל"לה לה לנד". כאן, כמו שם, יש זוג שהיה יכול להתאהב ולהיות יחד, אילולא הקולנוע היה נתקע להם באמצע.

לוקח זמן להתאהב ב"בבילון". פתיחת הסרט היא כמו תמרור אזהרה – לצופים ולדמויות. הכניסה לכאן משכרת ומשקרת. זה לא סרט, זה התקף לב. אבל שאזל הוא במאי פנומנלי גם כשהוא מציג את תעשיית הקולנוע בשיא כיעורה, ו"בבילון" הוא סרט שמכיל רגעי שיא קולנועיים עוצרי נשימה ומרהיבים בעוצמתם. הוליווד של שאזל היא ארץ אוכלת יושביה, אבל נדמה שהכל שווה – היסורים והחלומות השבורים – ולו רק כדי לגעת בזוהר, בקסם ובאשלייה. מבלי להסגיר את סוף הסרט, נגיד רק צריך לצלוח את שלוש שעותיו כדי להגיע להארה שבסופו. סיקוונס הסיום מציג את הסיבה שבגללה אנשים כמו שאזל עושים סרטים ואנשים כמוני מריעים להם. סיקוונס שכולו היקסמות, התפעלות והתמוגגות מקולנוע – כאמנות עילאית נשגבת ונצחית, שהיא אולי שקרית, אבל היא סם חיים. הקולנוע עבור שאזל היא אמנות שכמעט כדאי להקריב את החיים כדי להיות פריים אחד בתוך חיי הנצח שלהם.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 18.1.2023)

ציוץ