01 פברואר 2023 | 22:28 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"הלוויתן", ביקורת

"הלוויתן". מה אוכל את צ'רלי?

דיברתי על "הלוויתן", ושני הפרויקטים התיעודיים של דארן ארונופסקי שיצאו החודש (בדיסני+), בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

דארן ארונופסקי מביים סרטים מפרכים. מפרכים קודם כל לשחקנים שלו, שצריכים לעבור עינויי גוף כדי לשחק בהם מג'ניפר קונולי וג'רד לטו ב"רקוויאם לחלום", דרך נטלי פורטמן ב"ברבור שחור" (עליו זכתה באוסקר) ועד מיקי רורק ב"המתאבק". והם מפרכים גם לצופיו. לא תמצאו סרט של ארונופסקי שסרטו הראשון "פאי" יצא לפני 25 שנה שלא פיצל את צופיו בין מעריצים לשונאים. סרטו החדש, "הלווייתן", הראשון שלו מאז "אמא!" מלפני חמש שנים, אינו שונה: הוא חייב את כוכב הסרט, ברנדן פרייזר, לעטות על גופו חליפת שומן מגושמת וחמה כדי לגלם גבר השוקל 300 ק"ג, והוא מחייב את צופיו להתמודד עם צפייה לא קלה בסרט שכולו עוסק בסבל גופני של אדם שאוכל את עצמו למוות. ואני, שעל פי רוב מעריץ את התעוזה והתנופה בסרטיו של ארונופסקי נותרתי הפעם בצד האדיש.

פרייזר (שעושה כאן קאמבק מאז שהתגלה בסרטי שטות חמודים בשנות התשעים כמו "המומיה" ו"ג'ורג' מהג'ונגל") מגלם מרצה לכתיבה וספרות באוניברסיטה, שמסתגר בביתו בעקבות טרגדיה שחווה, ושדחפה אותו לבולימיה קיצונית. בחיפוש אחר ניסיון אחרון לגאולה, הוא מנסה לחדש את הקשר עם בתו בת ה-18 (סיידי סינק), אותה נטש כשהיתה בת 8. בסרט הקאמרי המבוסס על מחזה ומתרחש בדירה אחת, מגיעים גם מיסיונר צעיר וחברתו האחות של הגיבור, היא מנסה להציל את גופו, הוא מנסה להציל את נשמתו. פרייזר והונג צ'או, המגלמת את החברה שמנסה להציל חייו, מועמדים לאוסקר על תפקידם. כמו "אחרי השמש", שמציג כעת לצידו, גם "הלוויתן" הוא סרט על אב גרוש שמנסה לחזק את הקשר עם בתו שחיה אצל אמה, ועל פרידה של האב הסובל ממחלת נפש מבתו. אבל בעוד "אחרי השמש" הוא סרט עדין ורך על זיכרון, געגוע והשלמה, "הלוויתן" הוא סרט קודר, מחוספס, נוקשה ואגרסיבי, עם מעט מאוד – ממש מעט – חסד.

זו תקופה טובה עבור ארונופסקי, יוצר אמריקאי כה עצמאי וייחודי, שיוצא ונכנס מהאופנה אחת לכמה שנים, שמעולם לא שיחק את המשחק ההוליוודי עד הסוף. הייתם מצפים שארונופסקי, כמו בני דורו, יביים איזה סרט גיבוריעל אחת לכמה שנים, כדי לשלם את החשבונות ולהבטיח מימון לסרטיו הקטנים והקיצוניים. אבל לא. הוא איכשהו מצליח לשרוד בפינה הקטנה שלו. בימים אלה תמצאו את שמו לא רק על "הלווייתן" אלא גם כמפיק של סרט התעודה "הטריטוריה" (דיסני+), המתעד מקרוב את אסון בירוא היערות בברזיל, ואת הקמפיין המפחיד שניהל נשיא המדינה ז'איר בולסנרו נגד יערות הגשם, שבו התיר מפורשות את דמם של האוכלוסיות הילידיות שחיות בהם. הסרט שמצליח להיות גם אקטיביסטי וגם פיוטי מציג את בני שבט האורואיווואוואוו שנאבקים נגד חוואים שמצייתים לתעמולה של בולסנרו וכורתים ושורפים את היערות שסביב השבט, תוך סכנת חיי אדם והרס אקולוגי. בדיסני+ עלתה באחרונה סדרה נוספת שארונופסקי חתום עליה, "ללא גבולות עם כריס המסוורת", סדרת דוקוריאליטי שבה המסוורת יוצא למסע בן שנה שבו הוא לוקח על עצמי אתגרים פיזיים ומנטליים מפרכים בניסיון למצוא אריכות ימים ואיכות חיים בבריאות טובה יותר, נטולת לחצים וחרדות.

שלושת הפרויקטים האלה, שיצאו לאור כמעט במקביל, מציגים את הנושאים שארונופסקי עוסק בהם לכל אורך הקריירה שלו: סיגוף הגוף בחיפוש אחר גאולת הנפש. ארונופסקי, יוצר יהודי עם בקיאות מרשימה בטקסטים דתיים, מחפש בביבי הגוף את הנשגב ואת הרוחני. במקביל כפי שכבר בא לידי ביטוי ב"אמא!", ב"המעיין" וב"המבול" – הוא מודאג מהנזק שבני האדם עושים במו ידיהם וחטאיהם לכדור הארץ. יחסית אליהם, "הלווייתן" נראה כמו פרויקט צד צנוע בפילמוגרפיה שלו, ראשי פרקים מתוך סרטים קודמים וטובים יותר. זה סרט אינטליגנטי אבל לא נעים, שאין בו שמץ מהברק שהפך את ארונופסקי לבמאי מסחרר ונערץ. עכשיו ארונופסקי טוען שהוא מחפש פרויקט קולנועי עבורו ועבור המסוורת, בעקבות החיבור שעברו ביצירת "ללא גבולות". אם זה יקרה, נותר רק לדמיין איך הבמאי הזה יתעלל בשחקן שלו הפעם.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 30.1.2023)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה