"דניאל אויערבאך". יצירה כפייתית

דיברתי על "דניאל אויערבאך" ועל "בית" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה, החל מדקה 50:00. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן 

שלושה סרטים ישראליים שיצאו בימים אלה יוצרים רכבת מעניינת: שניים מהם נוצרו על ידי חרדים לשעבר שסוגרים חשבון עם העולם ממנו הם ברחו, שניים מהם נכתבו בשיתוף עם דרור קרן, שגם משחק בהם. ואלה רק שלושה סרטים.

1. "דניאל אויערבאך", במאי: דוד וולך

סצינת הפתיחה של "דניאל אויערבך" מציגה את הגיבור עומד מחוץ לבית מדרש ומציץ מבעד לסורגים על שני תלמידי ישיבה שעסוקים בפלפול טקסטואלי. אלא שהשניים לא מפרקים טקסט תלמודי, אלא עוסקים בשקליא וטריא של פיענוח התסריט של הסצינה שהם מככבים בה. זו פתיחה אבסורדית ויפה לסרט הזה. את הסרט ביים דוד וולך שגם מגלם את התפקיד הראשי, בתור תלמיד ישיבה לשעבר שעזב את העולם החרדי, מביט בו מבחוץ, והופך את הקולנוע לדת החדשה שלו, דרכה הוא מנסה לנסח הלכה והשקפה.

זהו סרטו הארוך הראשון של וולך מאז סרט הביכורים שלו "חופשת קיץ" מ-2007, שם גילם אסי דיין רב חרדי שכה עסוק בעולם התורה וההלכה שהוא לא שם לב לבנו ולטרגדיה שעומדת לנחות עליו. וולך, שעזב את העולם החרדי, לא הסתיר את הזעם שיש בו כלפי העולם שהשאיר מאחוריו. אבל הסרט ההוא, שזכה בפרס העלילתי הראשי בפסטיבל טרייבקה באותה שנה, היה יצור משונה: הטקסט היה אנטי–דתי, אבל הסרט היה מצולם באופן שהפך את הסרט לסיפור תנ"כי בעוצמתו, לסרט שבו הדמויות נבחנות על אמונה והקרבה. במידה רבה, "דניאל אויערבאך" עושה מהלך קולנועי דומה: זה סרט על גיבור שבורח מהדת, אבל מאת במאי שלא מסוגל באמת להתנתק ממנה.

הסרט, במידה מסוימת, עונה לשאלה מה עשה וולך ב-16 השנים שחלפו בין שני הסרטים ("דניאל אויערבאך" הוצג בבכורה בפסטיבל ירושלים בקיץ 2023, שם זכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר). התשובה: הוא עבד על הסרט הזה, שעוסק בניסיונותיו של במאי ליצור את סרטו השני, ואת העובדה שמפיקיו ומשקיעיו הולכים ומאבדים את הסבלנות כלפיו וכלפי הקפריזות שלו. הבמאי כל כך מתפקע מרעיונות, מילים ומחשבות, הוא כה רדוף וכפייתי, שהוא יוצר עוד ועוד דפי תסריט שנעים סחור–סחור, מתפקעים ממלל, מנאומים, הכרזות, הצהרות, הוא מעין פילוסוף כיכרות שנאומיו מלאי סתירות, והוא מנסה לאגד אותם לסרט שלא יוצא אל הפועל. אויערבאך – ואולי גם וולך, אם זהו אכן פורטרט עצמי – הוא אדם מוטרד מרוב מחשבות סרק שאותן הוא מקליט לעצמו וכותב כתסריט שלעולם לא נגמר. על פי הסרט הוא עוזב את עולם הדת והישיבה כי הוא להוט אחר סקס ולא מסתדר עם הסגפנות והצניעות הדתית, אבל נראה שגם בעולם החילוני הוא לא ממש מוצא את מקומו. "דניאל אויערבאך" הוא יצירה יוצאת דופן, שנונה ומאתגרת, שהיא כמו מסע לתוך מוחו של יוצר חסר מנוחה. זה סרט שניכר עליו שהוא צולם במשך שנים (וולך מתבגר בין סצינה לסצינה) ושיש בו אלמנטים אישיים, אוטוביוגרפיים וחושפניים, לצד מידה רבה של הסתרה כשהבמאי מתחבא מאחורי דמות שהיא כנראה מוקצנת. באופן פלאי, בזכות הצילום היפהפה והעריכה הקפדנית, אקט הטירוף הקולנועי הזה הופך לסרט מרשים, מקורי ויוצא דופן, יצירת אמנות שיש בה משהו מאתגר, אבל גם מלא חן והומור, על יוצר שכותב את תסריט חייו, בלי שהוא יודע איפה מקומו בעולם, והוא וכותב וכותב וכותב.

"בית". קוזה נוסטרה

2. "בית", במאי: בני פרדמן

כמו דוד וולך, גם בני פרדמן הוא במאי שעבר לקולנוע אחרי שעזב את העולם החרדי (צריך לדבר על הגל הדתל"שי בקולנוע הישראלי, ואני עושה את זה כאן). סרטו הראשון, "התאבדות" (2014) היה סרט בלשים מסוגנן שהתחיל עם שריפה בחנות, שלא ברור אם היתה תאונה או הצתה, וסרטו השני מסתיים עם שריפה בחנות. מה שאומר שחנויות שרופות מעסיקות אותו. ואכן, למקרא תקציר הסרט מתברר ש"בית" מבוסס על אירוע אמיתי שקרה לבמאי לפני כ-16 שנה, כשהיה אברך צעיר והחליט לפתוח חנות למחשבים ולטלפונים סלולריים בליבה של שכונה חרדית, דבר שעורר את זעם הממסד החרדי. דרור קרן, ששיחק ב"התאבדות", כתב עם פרדמן את התסריט לסרט המבוסס על חוויותיו האישיות. אבל התסריט לוקח את הגיבור למסלול כתוב מראש. כולם אומרים לו לא לפתוח חנות סלולרית בשכונה חרדית כי ישרפו לו אותה, אשתו אומרת לומלא לפתוח חנות מחשבים כי ישרפו לו אותה, הוריה אומרים לו לא לפתוח חנות בשכונה חרדית כי ישרפו לו אותה, אז הוא פותח חנות מחשבים וסלולר בשכונה חרדית ושורפים לו אותה. זה כמו יצירה מוזיקלית באקורד אחד. בדרך הוא מתעמת עם ועד השכונה, ראשי הקהילה החרדית, שנראה כמו ארגון פשע מאורגן שדורש ממנו דמי פרוטקשן. את ראש הקוזה נוסטרה החרדית מגלם קרן בעצמו וזה היתרון כשיש שחקן כל טוב וכל כך מעורר הזדהות וחיבה בתפקיד הנבל: הוא הופך את הנבל לדמות הרבה יותר מעניינת מהגיבור. יאמר לזכותו של פרדמן שכמו שהיה עם "התאבדות" גם "בית" הוא סרט סופר–מושקע ומסוגנן, אבל זה סרט קלוש על דמות מעט אידיוטית, דון קישוט שלא באמת נלחם על ערכים, אלא רץ עם הראש בקיר. באופן תמוה למדי חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע משום מה חיבבו את הסרט הזה, שהיה מועמד לפרס אופיר לסרט הטוב ביותר והעניק לרועי ניק ולדרור קרן את הפרסים בקטגוריות השחקן הראשי ושחקן המשנה, על סרט מתח ללא מתח ודרמת משפחה ללא דרמה.

3. "טור פרידה", במאי: רוני ניניו

גם הסרט הזה נכתב בשיתוף פעולה עם דרור קרן, שמשחק בתפקיד הראשי. רוני ניניו ("היו לילות") קיבץ צוות ובמהלך לילות הקורונה וההפגנות בבלפור יצר סרט כמעט מחתרתי, שהצילום בשחור–לבן הוא מעלתו היחידה. קרן מגלם עיתונאי שכותב מאמרי דעה נגד בנימין נתניהו, והופך למטרה מצד תומכי ראש הממשלה שסימנו אותו כבוגד. "טור פרידה" הוא סרט על עיתונאי שמעט הטקסטים שלו שמוצגים על המסך מעידים שהוא לא ממש יודע לכתוב, ושעיקר הפופולריות שלו היא עמדתו נגד ראש הממשלה. אבל בזמן שהוא מתמודד עם הטרדות על רקע פוליטי, מה שמעסיק אותו הוא הרצון שלו להוציא את בנו האוטיסט מההוסטל שלו, לפני סגר הקורונה השני, וההתמודדות שלו עם משבר בנישואיו. זה סרט שגיבוריו מבטאים את תסכולם בצעקות והמילים "אבל אמרתי לך" נאמרות שוב ושוב. זה כמו פוסט בפייסבוק או טוויטר שהפך לסרט קולנוע, שמציג עולם לכאורה מציאותי משנת 2020, אבל ממציא לתוכה סיטואציה שבה עיתונאי ישראלי נרצח בגלל עמדותיו הפוליטיות. ערכו היחיד של "טור פרידה" הוא היסטורי–סוציולוגי, בכך שהוא מתעד את המחאות נגד ראש הממשלה בזמן אמת, והוא נהנה מהעובדה ששלוש שנים אחרי שצולם הוא עדיין נותר אקטואלי. כמו סרטי הקולנוע הישראליים של שנות השמונים, זה מאמר מערכת צווחני ולא סרט.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב"כלכליסט", 20.3.2024)

ציוץ