אם שרי התרבות היו טורחים לצפות בסרטים הישראליים לפני שהם מבקרים אותם הם היו מגלים שרובם דווקא ימניים ומשרתים את האג'נדה שלהם
אחד הדברים שהכי מקפיצים לי את הפיוז זו צנזורה. בכל פעם שמישהו מנסה להשתיק יצירה, לבטל אותה או למנוע ממנה להיות מוצגת, כל הגוף שלי נדרך ונכנס למצב של מגננה. מצד אחד, זו מחמאה אדירה לאמנות הקולנוע: מתברר שפוליטיקאים לוקחים קולנוע באופן מאוד רציני ומאמינים שיש בכוחו של סרט להסיט ולחנך. זו גישה מאוד רדוקטיבית למעשה האמנות, אבל היא רק מעידה עד כמה כוח יש ליצירה, ולא זאת שנעשית לצרכי תעמולה. הצנזורה, אגב, אינה נחלת הימין. תרבות הביטול היא עדות לצנזורה מצד שמאל, או ניסיון לחנך יוצרים וצופים שיש נושאים שהם עדיין (או שוב) טאבו.
כבר עם כניסתו לתפקיד שר התרבות והספורט עשה מיקי זוהר את הטעות שלמד ממירי רגב, שכיהנה באותו תפקיד מ-2015. רגב – שהודתה בסדרה "המשפיעות" שתגובתה למינוי לתפקיד שרת התרבות היתה "אוי לא, מה פתאום משרד התרבות" – נכנסה לתפקיד עם זעם ונקמה. היא לא אהבה תרבות, לא אהבה את אנשי התרבות ורצתה להשאיר סימני דריסה על הכביש שנסלל לפניה. רגב המשיכה במשרד התרבות את תפקידה הצבאי כצנזורית ראשית, וזוהר מיישר איתה קו. "יצירות הפוגעות במדינה לא יזכו למימון במשמרת שלי", הכריז זוהר, שהודיע בראיון שיפעל לכינון נוהל על פיו "יוצרים יחתמו על מסמך ויתחייבו לא לפגוע בשם המדינה כדי לזכות במימון". וגם: "לא יקרה מצב שסרטים שמוציאים את דיבת ישראל יקבלו מימון מהמדינה".
זה כמובן אבסורד ששר התרבות לא רוצה תרבות, ושר התקשורת לא מעוניין בתקשורת ושרת התחבורה לא מתעניינת בתחבורה (ציבורית). אבל זה דיון פוליטי שלא זו המשבצת לדון בה. זה גם משונה ששר התרבות – שכנראה מעדיף שיכנו אותו "שר הבידור" – ממשיך את דרכה של קודמתו מהליכוד והופך לשר הצנזורה, ונכנס בגסות להגדרת התפקיד של עמיתתו למפלגה, שרת ההסברה. זה משונה כפליים ששר התרבות מאשים יצירות אמנות ב"הוצאת דיבה". סרטים לא יכולים להוציא דיבה, ואם כן – יש כבר חוקים נגד דיבה שאפשר להפעיל נגדם. זוהר לא דואג מדיבה, לדיבה יש כבר סעד, הוא דואג מיצירות שלא יחמיאו לו.
אבל כל זה טריוויאלי. מה שלא טריוויאלי הוא שזוהר, שנראה על פניו אדם שתרבות קרובה אליו יותר מאשר לרגב, מפספס הזדמנות להיות קול שונה במשרד התרבות, קול שאפילו חילי טרופר, השר הקודם, היה שמרן וחששן מדי להשמיע אותו.
קולנוע – עלילתי או תיעודי – הוא אמנות פרשנית. לאף סרט, שאינו סרט תעמולה, אין אמירה אבסולוטית. כל סרט – בייחוד הפולמוסיים והמורכבים שבהם – אומרים דבר והיפוכו, יציגו תפיסת עולם אחת ואת זו ההפוכה לה, כמאבק עקרוני בין תפיסות. הצופים, בעלי טורי הדעה, הפרשנים בתקשורת, אנשי האקדמיה וגם מבקרי הקולנוע, יבלו אחר כך בשעות של כתיבה ודיבור בניסיון לפענח מה הסרט באמת אומר – לפי דעתם. כל פרשנות, כל מסר, היא קריאה סובייקטיבית של הקוראים, ולא של היוצרים. לכן סרטים מעוררים כל כך הרבה אמוציות, טקסטים ופרשנויות, כי כל אחד רואה סרט מעט אחרת, וכל אחד משוכנע שהקריאה שלו היא האמת המוחלטת. זו גם הסיבה שסרטים מעליבים כל כך הרבה אנשים. לאורך כל תולדות הקולנוע אנשים נעלבו מסרטים. למה? כי הם מעוררי רגש, יצר והזדהות ולכן הקהל נוטה לפרש כל דמות כאילו היא מייצגת אותו, ואם הדמות הזאת מפשלת הקהל זועם – לא נגדה, אלא נגד הסרט ויוצריו. אבל כוח הקריאה והפרשנות תמיד נשאר בידי הצופים. במושגים יהודיים, שזוהר אולי יעריך, קולנוע היא אמנות ללא פשט. הכל רק רמז, דרש וסוד. אם זוהר מוסת על ידי תועמלני ימין שטוענים שסרט כזה או אחר מכפיש את המדינה, חובתו של השר היא קודם כל לצפות בסרט. ואז הוא יגלה שברוב מוחלט של המקרים, לא דובים ולא יער. הדבר היחיד שיכול להכפיש את המדינה היא הכותרת בתקשורת הבינלאומית ששר התרבות הישראלי צינזר סרט או קנס את יוצריו ודרש מהם להחזיר את המימון כי הסרט, שאותו הוא לא ראה, פגע ברגשותיו, שכלל לא נפגעו. זו ההכפשה וזו הדיבה. לא הסרט.
רגב נפלה בזה שוב ושוב, כשדיברה לא פעם על יצירות שהיא לא ראתה. מישהו ממקורביה הלשין לה ש"פוקסטרוט" הוא סרט שמכפיש את חיילי צה"ל, והיא האמינה לשוטה הזה ויצרה סביב הסרט סקנדל בדוי, שהפך אותו לאחד הסרטים הכי מהוללים של הקולנוע הישראלי בעולם. לו היתה צופה בסרט, ומתוודעת לדמותו של הבמאי, שמוליק מעוז, לוחם שריון שסוחב איתו טראומה משמעותית משירותו הצבאי, היא לא רק היתה מתפעלת לגלות סרט יוצא דופן באיכותו האמנותית, אלא סרט ציוני להפליא, לא שמאלני בכלל, שמציג את הטרגדיה של החיים האזרחיים בישראל, כחיים של שכול וטראומה. היא היתה רוצה שהסרט יוקרן בכל העולם ומציגה אותו בעצמה ומקדימה ואומרת: "תראו, ככה הם חיינו כאן".
לו יטרח זוהר לצפות ב"H2: מעבדת השליטה", אחד משני סרטים שהוא מנסה להילחם בהם כעת, הוא יגלה סרט ציוני להפליא, לא שמאלני בכלל, שמספר את תולדות הרחוב שמוביל אל מערת המכפלה בחברון, ממאורעות תרפ"ט ועד היום. הסרט הזה הוא הפתעה לא צפויה כי לא ראיתי לפני כן עוד סרט תיעודי שמציג את הכמיהה היהודית למקומות הקדושים ומציג את הנראטיב היהודי לנוכחות במקום. הוא ההפך הגמור מדיבה. במקביל, הסרט מציג את הטרגדיה האיומה שבנקודת החיכוך הזאת, שבה אוכלוסיה ערבית פוגשת אוכלוסיה יהודית. זו מהותה של דרמה: קונפליקט בין אלה שאנחנו מזדהים איתם ובין אלה שלא. לא תיתכן דרמה ללא פרוטגוניסטים ואנטגוניסטים. ו"מעבדת השליטה" מציג את הקונפליקט הזה באופן כואב, שאמור לעצבן את שני הצדדים בסכסוך ובפוליטיקה. גם את הסרט הזה זוהר אמור לשמוח להציג בעצמו בעולם.
זוהר, לו יהיה שר תרבות שיבחן בעצמו את היצירה ויקרא את האמנות באופן מקורי וחתרני, יכול למנף את "H2: מעבדת השליטה" לצרכי השקפת עולמו כי הסרט מציג את הנראטיב היהודי ואת הטרגדיה הישראלית, באופן הוגן, שקול, עצוב וכואב, ובעיקר פטריוטי. זה סרט שלשמאל הרבה יותר קשה לבלוע.
היו ימים שלימור לבנת היתה שרת התרבות והספורט (עד 2015), והיו ימים שחשבנו שלבנת מייצגת את הצד הכי ימני במפלגת הליכוד. בדיעבד לבנת היתה שרת התרבות הכי טובה של שנות נתניהו. היא הגדילה את תקציב התרבות והקולנוע באופן משמעותי, ולמרות שהיא לא חסכה דברי ביקורת על סרטים ועל יוצרים שלדעתה יצרו סרטים שמנוגדים להשקפת עולמה הפוליטית, היא מעולם לא איימה לשלול תקציבים או לאסור הקרנות, היא לאהבה חלק מהסרטים שמשרדה מימן, ומימשה את זכותה להביע את הביקורת שלה, אבל היא לא העלתה על דעתה להשתיק או לצנזר. מאז 1978, עם הקמת קרן הקולנוע הישראלי, דרך 1999, עם חקיקת חוק הקולנוע ועד 2015, רגעי השיא של הקולנוע הישראלי תמיד היו תחת שלטון הליכוד. מפתיע, אבל אמיתי. היכולת של לבנת להכיל יצירות שהיא עצמה אולי לא נהנתה מהם באופן אישי, ולא לתפקד כצנזורית ראשית, יצרה בתחילת העשור הקודם את תקופת הפאר של הקולנוע הישראלי, בזירה המקומית והבינלאומית. רגב חיסלה את זה. מיקי זוהר, אם יבחר להיות לבנת ולא רגב, יוכל להרוויח את הכותרת "תקופת הזוהר", אם יבין שכל אחד מפרש אמנות באופן אחר. היכולת להכיל מגוון דעות ולתמוך דווקא באלה שלאו דווקא עושים לך נעים היא גדולתו של שר, שאחראי על המאקרו ולא על המיקרו. כי אם יעשו יצירות מופת בקדנציה של מיקי זוהר, זה יהיה הדבר שהכי לא יפגע בשמה הטוב של המדינה ויעשה ההפך מהוצאת דיבה. אולי גם ייצא מזה למדינה קצת כסף וכבוד.
(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 25.1.2023)
אומר זאת כאדם שכלל ועיקר אינו משתייך ולו־בקירוב וזאת עוד בלשון־המעטה להגדרה הישנה של שמאל בישראל כפי שהתקיימה עד לפני מספר שנים:
כשהחשודים הרגילים מתאוננים על־כך שהקולנוע הישראלי הינו כביכול ״שמאלני,״ אין הכוונה לכך שהוא מקדם את העמדות הרלוונטיות ליחסי ישראל־ערב, למדיניות ולנוכחות ישראל ביו״ש, וכולי המקושרות להגדרה הישנה של שמאל בישראל כפי שהתקיימה עד לפני מספר שנים – צריך להיות נבער ומנותק־מהמציאות לחלוטין כדי לחשוב שחלק בלתי־מבוטל מן הקולנוע הישראלי בכלל עוסק או אף אי־פעם עסק בסוגיות הללו – אלא, המסמן ״שמאלני״ כאן הינו מעין שם־קוד יופמיסטי ונוח (המאפשר יצירת מצג־שווא מלאכותי ומזויף, במקום להודות בסיבה האמתית שבעטיה מושמעת ההתנגדות ושתציג את המתנגדים באור שלילי־בהרבה, לפיו מה שנאבקים בו הינו עמדה השנואה על רובו הגדול של הציבור שדי הפכה למוקצית־מחמת־המיאוס באחרונה אך שכביכול נכפית־עליו, ראה להלן) לכל מה מה שמפריע לדתיים לכונן כאן הגמונה תרבותית וסוציופוליטית.
אין זהו סוד שמגזר זה מנצל את שקיעתה ודמדומיה בשנים האחרונות של ההגמוניה החילונית הישנה כדי לנסות להחליפה בחזונו: התרבות והאמנות החילונית בישראל בכלל והקולנוע הישראלי בפרט כבר שנים רבות, יודע כל מי שעוקב, מהווים מעין עצם־בגרון ורסיס־בישבן המכניס מקלות לגלגלי־המכונה המנסה לכונן כאן תיאוקרטיה מזרח־תיכונית פרימיטיבית בסגנון איראני שבה תתקיימנה כמה שפחות אמנות, תרבות, השכלה, מחשבה־חופשית, הטלת־ספק והרחבת־אופקים/תודעה, אויביה הגדולים ביותר של החברה צרת־האופקים, המקובעת, הקונפורמיסטית/הבורגנית, הנבערת, האנטי־אינדיבידואליסטית, הסאחית, הרובוטית/הזומבית, חסרת־האישיות, הדוגמטית, ההולכת־עם־הראש־בקיר והסוגדת־באורח־עיוור־לסמכות שכל הדתות מעוניינות להקים ולחם־חוקו של כל קולנוע אמנותי מאתגר, תובעני, ביקורתי, דורשני וספקני הראוי־לשמו, בישראל ובכל מקום אחר. הם מעוניינים בחברה המוקדשת כמה־שיותר לעיסוק בדת ותו־לא וכמה שפחות ככל־הניתן בכל דבר אחר שיכול, חלילה־וחס, להסיט מדרך־הישר: מי מסיבות ריאלפוליטיות גרידא יותר הנובעות מהבנה שכל אלה מפריעים בכינון ההגמוניה ומי מתוך אמונה עמוקה ועקרונית יותר שכל ביטול תורה פשוט אינו לגיטימי ושכל יהודי שאינו שומר מצוות מסכן את עם ישראל כולו ומפריע לכינון חברה תיאוקרטית. אלה – שהם־הם הנושאים המרכזיים בו עסק עד־לאחרונה הקולנוע האמנותי בישראל, כבכל מקום אחר בעולם, לא ענייני־הסכסוך והשטחים – מפריעות לחזון.
ללא־ספק קוראיך שמו־לב כי בשנים האחרונות, מתוך הבנה שקריאות מפורשות לצנזורה כלפי כל־מה שמפריע לו כנראה עדיין לא תעבורנה, עם עלייתה של המרשתת המהירה היינו של ההשפעות האמריקניות, מגזר זה, שעד־לאחרונה יחסית נמנה על תומכיה הכבירים ביותר של מדינת־הרווחה הישראלית ואף נטה להצדיק את תמיכתו־זו בצורך בחמלה ובצדקה הנגזר מן היהדות, אימץ כת״ק־פרסה ובאורח־גורף את ה״אידיאולוגיה״ האמריקנית המזויפת המכונה בהטעיה (מכוונת) ובניכוס ״ליברטריאניזם.״ ההבנה הינה שעם הפסקת המימון הממשלתי לתרבות, לאמנות ולהשכלה דרך התחבאויות מאחורי מלים־יפות וכביכול במאבק במימון־על־חשבון־הציבור של סרטים שמאלניים שמעטים מעוניינים בהם ושמנוגדים לאמונתו של מרבית הציבור אלה פשוט תיעלמנה מיידית ותוסר מגבלה נוספת בדרך להגמוניה ולכן המטרה תושג במהירות ובקלות רבה יותר מאשר דרך קריאות מפורשות לצנזורה שבעיקר מובילות להצגת העומדים מאחוריהן באורח־שלילי ושהינן פחות־מעשיות.
בישראל כבכל מקום בעולם בו זוכה לדריסת־רגל, ה״אידיאולוגיה״ הזו הינה תרמית, אמצעי ולא מטרה, תכסיס עלוב והעמדת־פנים ולא אמונה אמתית: כמעט ואיש מה״ליברטריאנים״ הללו, שלמעשה־כמעט־כולם דתיים, לא־רק שאינו מתנגד לכפייה הדתית אלא תומך בהגברתה. המימון הממשלתי לתרבות, להשכלה ולאמנות בארץ מתוך כספיו של משלם־המסים הינו פרומיל מזה שמגיע לענייני־הדת: צירוף־מקרים מוזר ומשונה הינו שה״ליברטריאנים״ עוסקים אך־ורק בראשון וממלאים־פיותיהם־מים לגבי האחרון כשלפי כל היגיון, המצב אמור להיות הפוך לפי מבחן פשוט של סדר־עדיפויות. המטרה האמתית הינה להיפטר מכל מה שמקושר להגמוניה הסוציופוליטית והתרבותית הישנה ושמקדם את ערכיה ושמפריע לכינון החדשה.
חרף העובדה הידועה ולפיה אמנות מסייעת־מאוד להתמודדויות עם מגבלות־נפשיות – ואיני יודע האם בשל שילוב בין אנוכיות ואגוצנטריות לשמה לסדיזם טהור השכיח בקרב ה״ליברטריאנים״ או בשל הבורות השכיחה־מאוד בקרב האנשים הללו – הם מתעקשים, בעלבון־מוחלט לכל־מי שסייעה לו להתגבר על אובדנות ודיכאון, שהיא בצעם ״מותרות״ ו(תוך ידיעה מוחלטת שלאיש אין היכולת הזו ושהדבר פשוט יוביל לחיסול התרבות, ההשכלה והאמנות) ״שמי רוצה [!sic] אותם, שישלם עליהם […] להכריח אותי לשלם על תרבות זה [!sic] מקומם בעיניי.״
בניגוד למה, בדיוק? לכשרות שאין לה שום הצדקה ביולוגית, רפואית, ו/או, פיזיולוגית ושאינה־אלא אורח־חיים וולונטרי שמיליארדים רבים על הפלנטה הזו מצליחים לחיות חיים בריאים־לחלוטין בלעדיה? איפה האמירות ולפיהן, הואיל ומבחינה ביולוגית־רפואית־פיזיולוגית כל דתי יכול להסתדר־מצוין עם בשר־חזיר, יש להפריט־לחלוטין את מערך־הכשרות הממלכתי – שהמימון לו מתוך כספיו של משלם־המסים מגמד את כל מה שהולך להשכלה, לתרבות ולאמנות – ושמזון־כשר, שכידוע הינו יקר למדי, הינו מותרות שמי שמעוניין־בו יממנו־מכיסו ואם־אינו־יכול, שיסתדר עם בשר־חזיר זול ומזין שמבחינה ביולוגית־רפואית־פיזיולוגית אין הבדל בינו למזון־כשר הואיל והאלטרנטיבה היחידה הינה ניכוס כספו של משלם־המס? מיליארדים רבים על הפלנטה הזו עובדים ביום־הכיפורים ובשבתות ורגלם לא־דרכה־מעודה בבית־כנסת/ישיבה ולא קרה להם דבר: בתי־כנסת וישיבות הינם אפוא מותרות ולא צורך ביולוגי/פיזיולוגי/רפואי שמי שמעוניין־בהם יממנם־מכיסו ואם־אינו־יכול, השוק־החופשי יקבע שאינם כדאיים־כלכלית ויעלה־עליהם בדחפורים כדי להחליפם במה שמניב יותר רווח הואיל והאלטרנטיבה היחידה הינה ניכוס כספו של משלם־המס. למה איננו שומעים זאת? ואם לאחר הסרת התמיכה־הממשלתית יתברר שהשוק־החופשי קבע כי בפסח חמץ יהא זול־משמעותית ממזון־כשר־לפסח ושלכן רובם־הגדול של הדתיים לא־יוכלו להרשות־לעצמם ללא־מימון־מדינתי את זה־הראשון, זבש״ם, שיסתדרו עם חמץ כמו שמסתדרים־מצוין מיליארדים רבים על הפלנטה הזו, מזון־כשר־לפסח הינו מותרות ולא צורך ביולוגי ורפואי/פיזיולוגי שאין־בלתו, לא יאונה לכם דבר, להכריח אותי לשלם על מותרות־הדת שלהם על־חשבון חיסכון בעוד כמה אגורות מקומם. למה לא להחזיר את הכסף לציבור במקום לכפות? ומדוע שהמדינה לא תתיר למעסיקים חילונים לומר לעובדיהם חובשי־הכיפה שהאפשרויות שלהם הינן או להתייצב לעבודה כרגיל ביום־כיפור ובשבתות או שיפוטרו לאלתר? מדוע אתם תומכים בחקיקה נגד אפשרות זו? הרי אתם אמורים להיות נגד כפיה ממשלתית המתערבת בשוק־הפרטי, הלא־כן, בוודאי כשהמדובר במותרות שאינן מפריעות לחייהם של מיליארדים רבים על הפלנטה הזו מבחינה ביולוגית כידוע?
בכל־מקרה, חכו ותראו: אירועי־החודשים האחרונים מראים שעם השלמת ההפיכה המשטרית בתמיכתם של ה״ליברטריאנים״ בקרוב מאוד, המסיכה תוסר, העמדת־הפנים המזויפת והמלאכותית הזו של ה״ליברטריאניזם״ תתפוגג כלא־הייתה והרוב הדתי בכנסת הכל־יכולה ונטולת־הרסן – שנפטרה מבג״ץ שהיה המנגנון האחרון שהיה יכול למנוע ממנה לעשות־זאת – תוך מספר שנים בודדות, כפי שמעולם לא הסתיר שרצה לעשות, יכונן דיקטטורה תיאוקרטית על־מלא ויוציא אל מחוץ־לחוק, כולל במגזר הפרטי ובמרחב האישי, כל יכולת לקיים במדינה הזו אורח־חיים חילוני ולא־דתי, בכלל־זאת היכולת לקיים תרבות, השכלה ואמנות חילונית ולא־דתית, או, לצורך העניין, אפילו כזו שאינה סובבת סביב התחנפויות ותעמולה למגזר הזה ולראיית־עולמו, אף במגזר הפרטי ובמרחב האישי.
הוצאתה המוחלטת של ההשכלה ההומניסטית האמתית ממערכת־ה״חינוך״ הישראלית והפיכתה של זו־האחרונה אל/החלפתה של זו־הראשונה במנגון להכשרות־תעסוקתיות הייטקיסטיות וקפיטליסטיות בניפוח חשבון־הבנק מקודמת בדיוק בידי אותן הקבוצות ובדיוק מאותן הסיבות.
מדברים על השטן:
מיזם הג׳נוסייד התרבותי/השואה התרבותית המוצלח והנרחב ביותר בתולדות האנושות מריץ עתה בקרב טוקבקיסטיו ״סקר״ ״לקביעת״ ״עשרת הסרטים הטובים ביותר״ כי ״עם כל הכבוד לסייט אנד סאונד, אנחנו נקבע מה עשרת הסרטים הטובים בהיסטוריה״ ו״עכשיו תורנו להראות למבקרים האלה איך לעשות רשימה,״ בניגוד לזו שהם ״בחרו״ ״להגדיר״ ככזו ש״הרימה כמה גבות או אפילו יותר מזה.״ העילגות במקור וכל־הכבוד על הצניעות, המודעות־העצמית והענווה.
ה״רשימות״ ש״שיתפו״ הטוקבקיסטים שמה מביכות למדי, נפקדות מכל מידה של אישיות, אינדיבידואליות ומקוריות ולו־בקירוב והינן זהות זו לזו עד לרמה שנראות כמועתקות וכמשוכפלות אחת מהשנייה ומורכבות למעשה כמעט־לחלוטין מסרטי־ילדים מובהקים שאפילו אינם מנסים להסתיר את עובדה זו.
מתוך ניסיון לאזן את המצב, שלחתי שם בטופסיהם את רשימת עשר יצירות־המופת האמנותיות הכבירות ביותר בתולדות המדיום האמתית, ברם, אני בספק אם בכלל תאושר:
I). »Hitler, ein Film aus Deutschland« (Hans-Jürgen Syberberg, 1977);
II). »Melancholie der Engel« (Marian Dora Botulino, 2009);
III). “Dogville” (Lars von Trier, 2003)/“Manderlay” (Lars von Trier, 2005);
IV). “Nymphomaniac: Volume I” (Lars von Trier, 2013)/“Nymphomaniac: Volume I – The Director’s Cut” (Lars von Trier, 2013)/“Nymphomaniac: Volume II” (Lars von Trier, 2013)/“Nymphomaniac: Volume II – The Director’s Cut” (Lars von Trier, 2013);
V). “The House That Jack Built” (Lars von Trier, 2018);
VI). ״הבורגנים״ (איתן צור, 2004/2003/2002/2001/2000);
VII). «Salò o le 120 giornate di Sodoma» (Pier Paolo Pasolini, 1975);
VIII). «Vase de noces» (Thierry Zéno, 1974);
IX). «Singapore Sling: Ο Άνθρωπος που Αγάπησε ένα Πτώμα» (Νίκος Γεωργίου Νικολαΐδης, 1990);
X). “Savage Grace” (Tom Kalin, 2007).
עכשיו הם טוענים שמה ברצינות תהומית ש־«Jeanne Dielman, 23, Quai du Commerce, 1080 Bruxelles» המופתי מ־1975 ל־Chantal Anne Akerman – סרט מן המפורסמים והמוכרים בתולדותיו של המדיום הקולנועי שכל אדם בעל עניין וידע אלמנטריים ורודימנטריים בו צפה בו ומוקיר אותו ולרוב מן הסרטים הראשונים שאדם המתחיל את צעדיו הראשונים במדיום הזה צופה בהם – הינו בכלל ובעצם סרט זניח ש״הגיח משום־מקום.״ עוד ראיה לכך שאתרם של שונאי־הקולנוע הללו אינו ״אתר העוסק בקולנוע״ אלא בקומץ זניח ושולי של מותחני־פיצוצים/סרטי־ילדים הוליודיים ובידוריסטיים־מסחריים חסרי־חשיבות/ערך ותו־לא ושיחסו לרובו המוחלט של המדיום הינו שנאה יוקדת ודה־לגיטימציה.
השורה התחתונה הינה זו:
אני מתקשה למצוא אפילו סרט ישראלי אחד מן העשור האחרון לערך המוקדש לביקורת תובענית, מאתגרת, קשה ודורשנית אודות ה״מובן־מאליו״ של הבורגנות הסאחית ואורחותיה וגחמותיה/שגיונותיה ולהרחבת־התודעה של אופציות־הקיום אל מעבר־לכך, לעומת־זאת, בשני העשורים שקדמו לו, כמעט ולא היו סרטים ישראליים שעסקו בנושאים אחרים והקולנוע הלאומי שלנו אי־אז היה אחראי כאן לכמה מן ההישגים הכבירים ביותר בכל תולדותיו של מדיום זה ברמה הגלובלית והיווה אבן־שואבת למרבית אוכלוסיית הארץ.
למען־הסר־ספק, הקולנוע הישראלי של השנים האחרונות אינו אשפה ממארת שלא ברא השטן, ברם, גם מה שאינו סתם ״בידור״ חנפני וכולי פשוט בורח לעיסוק בתופעות זניחות ושוליות שאינו רלוונטי להרחבת־האופקים, אסקפיזם שאינו מאיים על איש. אין זו חוכמה גדולה פשוט ליצור סרטים שמתעלים על תכנית־הריאליטי המצויה.
מי שחושב שכל־זאת אינו־אלא צירוף־מקרים מוזר ומשונה שאין לו ולו חצי־דבר עם הנסיקה באותה התקופה, עם המרשתת המהירה, הטלפונים הניידים המשוכללים, וכולי, בהונה החברתי והתרבותי, עד לכדי הפיכתה של זו להגמונה של ממש, של אליטת־ה״הייטק״ ־וה״עסקים״ וכולי השבעה והעשירה המנהלת במדינה זו באורח מוצהר מלחמת דה־לגיטימציה קרצינוגנית וטרוריסטית פנאטית של ג׳נוסייד תרבותי/שואה תרבותית נגד הקולנוע האמנותי (ונגד השיח ההשכלתי וההומניסטי שבעבר אפשר כאן את קיומו ואת הפיכתו לדומיננטי בקולנוע הלאומי שלנו) מזה לפחות כרבע־מאה כבר ובמפגיע מכיוון שהעניין שתיארתי דלעיל לא מצא־חן בעיניה – שיקום!