מועדון הפינגווין
נמצא הסרט שיזכה השנה באוסקר בקטגוריית האנימציה: "תזיזו ת'רגליים". זה לא רק סרט האנימציה הכי טוב שראיתי השנה, אלא אחד הסרטים החכמים והנבונים (והיפים והמהנים) שראיתי לאחרונה. מה הפלא: ג'ורג' מילר, הבמאי שלו, הוא עילוי. לא היה סרט שלו שלא אהבתי. ואם הטריילר של "תזיזו ת'רגליים" נותן תחושה שמדובר בסרט ילדותי ורך על פינגווינים מזמרים ורוקדים, הרי שהסרט עצמו מורכב ומתוחכם בהרבה. אני המום שהסרט הזה נמצא כבר שלושה שבועות במקום הראשון באמריקה. זו פשוט יצירה חתרנית להפליא. מי שחשב שמילר יתרכך אחרי הכשלון של "בייב בעיר הגדולה" שלו יופתע מאוד. הסרט הזה דומה במסריו לאלה של סרטו הקודם והמקולל. אלא שהפעם הקהל נוהר אליו. אני לא רוצה להסגיר יותר מזה כי אני עוד אכתוב עליו בהרחבה למדורי הבא, והשבוע ארוץ לראותו שוב בהקרנת העיתונאים הרשמית, אבל זה מאותם סרטים שלא רק התמוגגתי מהם בעת הצפייה, גם יצאתי ממנו במין אקסטזה, אושר אמיתי. לא רק בגלל שהוא כה נפלא, אלא כי יש לו מסר כל כך אופטימי שאי אפשר שלא לחוש, לשבריר שניה, שיש לאנושות שלנו תקנה. אני מאושר כשסרטים עושים לי את זה.
================
את "דז'ה וו" של טוני סקוט כבר ראיתי (משחק מילים שכזה). על הסרט, שהוקרן אתמול לעיתונאים המשת"פים עם גזרות פורום פילם, כתבתי כאן בקצרה כבר בשבוע שעבר. היום צועדים המשת"פים להקרנת העיתונאים של "הבושם", הפקת הענק האירופית על פי רב המכר באותו שם. תודה לאל לאקדמיה האירופית ולסקרינרים שהיא שולחת בדיוי.די לחבריה, כך כבר יכולתי לראות את הסרט קודם בזמני החופשי. טום טיקוור, הבמאי, הוא מקור אכזבה מתמשך. לאן נעלם הכשרון הקינטי החצוף של "ראן, לולה, ראן"? "הבושם" הוא סרט שיש בו עשייה קולנועית רהוטה, ויש בה רגעים של ברק, אבל זו הפקה כה כבדה וטרחנית שנדמה כאילו היא בוימה על ידי אחד מקשישי אירופה, ולא על ידי מי שעד לפני רגע היה הוונדרקינד של היבשת. מה שכן, יאמר לזכותו של טיקוור שבסרט העוסק בריח – חוש בלתי ניתן להמחשה קולנועית (קרי, בסאונד או בתמונה) – הוא מצליח ליצור באמצעות דימויים פלסטיים ועריכת מונטאז' מעוררת הלם ליצור דימויים של צחנה אמיתית. להגיד על הסרט הזה שהוא מסריח זו מחמאה.
(ואגב: מצחיק קצת החרם הזה של פורום פילם ונגזרותיה, לא? הם מחרימים מבקרים כדי שלא יכתבו על הסרט בסוף השבוע הראשון ליציאתו ומקבלים במקום זאת ביקורת עשרה ימים לפני יציאתו. גורם לבן אדם לחשוב למה זה היה שווה כל העסק הזה).
================
והנה מצטרף לטור הצד משמאל עוד לינק חדש: חברי היקר והמוכשר עידן אלתרמן השיק השבוע בלוג ב"רשימות" והפציץ עם הפתיחה בשני פוסטים כל כך מרגשים וכתובים היטב שאני לא יכול אלא להאיץ בכם לסור לשם ולקרוא אותם. ואני חשבתי שהוא רק מוצלח בכתיבת סמסים מצחיקים. הפוסטים שלו גרמו לי לעצור שניה ולחשוב: האינטרנט הפך לכלי ביטוי שמנקז אליו המון רוע ואלימות מילולית ותוקפנות ותגובות בטן מיידיות. ואני מודה שאני בין גדול החוטאים בתחלואים האלה. אבל יש גם איים של כתיבה זכה, מלאת רגש ונשמה. הבלוג הזה מסתמן כאחד הנדירים שבהם.
(הבעיה עם הכינוי הזה היא שאני לא יכול לכתוב את הפסקה הבאה מבלי שיראה מוזר.)
ביום שישי ראיתי סוף סוף את מכוניות והתרשמתי מאוד לטובה. עוד לא ראיתי את תזיזו ת'רגליים, אבל נראה לי שאני יודע כבר עכשיו את מי אעודד באוסקר וזה לא את החבר'ה מהקוטב.
אגב, יאיר, ברוח עידן אלתרמן, יש לך לפעמים הרגשה של דז'ה וו?
ווי, מישהו שיבין אם אני אגיד בסביבתו "יש לי לפעמים הרגשה של דז'ה וו"!
היי! המערכת פה מוחקת דברים בתוך סוגריים לא עגולים!
היה שם '(הפסקה)' בין ה"לפעמים" ל-"הרגשה".
אגב, סטיבי, יש לך לפעמים הרגשה של דז'ה וו?
יש לי לפעמים הרגשה של דז'ה וו.
(אגב, אם להיות רציניים לרגע – פעם היו לי הרבה יותר כאלה)
נ.ב. פרי הנזל מת!
http://uk.imdb.com/name/nm0378320
ו-IMDB שוב משנים קצת ת'צורה.
עצוב נורא:
Perry Henzell, the Jamaican director whose independent film "The Harder They Come" became a landmark cult hit that introduced reggae music to an international audience in the early 1970s, has died. He was 70.
אני כבר התבדחתי על יש לי לפעמים הרגשה של דז'ה וו לפני כשבועיים!
גם ראיתי את "הבושם" (לא רוצה לפרט באיזו דרכים)
באמת אכזבה גדולה ולא מטיקוור עצמו (כבר לא ציפיתי ממנו להרבה אחרי "שמים") אלא מהשמטה של הרעיון המרכזי של מחבר הספר פטריק זוסקינד
רוה לקוסטה: שים את המילה ספוילר בראש ההודעה הבאה ואנא שתף מה היה הרעיון המרכזי בספר של זוסקינד שהושמט בסרט.
ספוילרספוילר
רוה, לא ברור אם אתה באמת מתכוון שאהי אנתח את הסרט לעומת הספר או שיש ציניות בבקשה כזאת
אני עונה בקצרה
שם מלא של הספר : Perfume: The Story of a Murderer
אצל טיקוור יצא רק The Story of a Murderer
אצל זיוסקינד אנחנו רואים רומן על אנושות בתקופת המשבר.
השוני בגישות לסיפורו של הרוצח ניתן לראות מייד בדמות הגיבור. במקור הוא היה מכוער ועלוב. אבל טירוור בחר בשחקן יפה תואר. נקודה.
רוה לקוסטה: שום ציניות. לא קראתי את הספר לכן מסקרן אותי לשמוע על ההבדלים בין הגרסאות.