״זרע התאנה הקדושה״. ההפגנה נכנסת הביתה

דיברתי על ״זרע התאנה הקדושה״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

הבמאי האירני מוחמד רסולוף הוא כרגע אחד הקולות הקולנועיים המלהיבים בעולם. סרטיו פוליטיים, ביקורתיים, זועקים נגד המשטר האירני ונגד שיתוף פעולה של אזרחים איתו. אבל בעוד סרטים פוליטיים נוטים להיות דידקטיים ומגויסים, ולכן צפויים, רסולוף הוא במאי עם חוש קולנועי מסעיר. סרטיו – אותם הוא מצלם לרוב מתחת לרדאר של השלטונות – דינמיים, מותחים, יש בהם מחשבה קולנועית אסתטית והם מצולמים לעילא. סרטו הקודם, "אין רשע בעולם", הסרט הראשון שלו שהוקרן מסחרית בישראל, היה יצירת מופת מטלטלת. לפני כן הוקרן בפסטיבל ירושלים סרטו "אדם של יושרה", שגילה לי את היוצר הזה, שרגשותיו כעוסים, אבל הקולנוע שלו לירי וסימבולי, והוא מצליח להכניס מחאה אנטי–משטרית לתוך סרטים משפחתיים, לעיתים קאמריים, שבהם עוולות המשטר ושחיתויותיו נדחפים פנימה לדינמיקה של משפחה, בעל כורחה.

סרטיו מפחידים את המשטר האירני. ככה זה, ככל ששלטון מפחד מדמוקרטיה הוא מתחיל לפחד מקולנוע. הקולנוע אינו מציאות, הוא טקסט מורכב של מסרים סותרים ואמפתיות מתחלפות, אבל ראשי מדינה שמנסים להעלים את האמת מאזרחיהם, לא יכולים לראות אלא את האמת שניבטת מולם מבעד למסך הקולנוע. הם לא רואים מטאפורות, הם רואים מציאות, והם כל כך חסרי ביטחון שהם משוכנעים שהם צריכים לבלום את הסרטים האלה כי הם חזקים מכוחו של השלטון ועשויים להפיל אותו. זה דבר אחד שיוצרים ומבקרים נשבעים בשם הקולנוע וחשיבותו, אבל כששרי תרבות נלחמים בקולנוע, זו עדות לכוח שיש לקולנוע, זה כוח מדומה כמובן, כי סרטים דרמטיים אינם תעמולה, אבל דווקא הצנזורים נותנים לקולנוע הפוליטי כוח שלא היה שם בלעדיהם. הם מפחדים ממנו. ולכן הם מפחדים מרסולוף ורודפים אותו ומנסים להשתיק אותו. את סרטו הקודם הוא נאלץ לביים בהחבא, בעודו נתון במעצר בית, ואת חומרי הגלם לסרטו החדש הוא הבריח בחשאי לגרמניה, שם נערך על ידי העורך הבריטי שערך את סרטיו של פאטי אקין. וכשפורסם שהסרט החדש התקבל לפסטיבל קאן, רסולוף שוב נשפט, הפעם למאסר (ולמלקות), אבל רגע לפני שגזר הדין בוצע הוא הצליח לברוח מאיראן לגרמניה, מדינת המקלט שלו (עלילה הבריחה שלו כה מסמרת שיער שהיא יכולה לככב בסרטו הבא). השבוע הוא היה אחד המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, כנציג גרמניה.

"זרע התאנה הקדושה", יצירת המופת החדשה והמטלטלת שלו, אולי לא מעודנת כמו סרטיו הקודמים, אבל מדובר בקולנוע מלא עוצמה, וכמו ששמו מרמז, גם בו יש לא מעט ליריות וסימבוליזם, כזה שיוצר הקשר ויזואלי בין זרעי עץ התאנה ובין כדורי הברזל בקליעי הרסס של הרובים לפיזור הפגנות. למרות שההתנגדות של רסולוף למשטר ידועה ומתועדת (והדדית), הכוח בסרטיו נמצא בעובדה שהוא מתרגם את הפוליטיקה לדרמה אנושית פולמוסית ומלאת תהפוכות. סרטיו של רסולוף הם מותחנים שמתלפפים סביב צווארם של הצופים ואט אט חונקים אותם.

הסרט מתרחש בעיצומה של מחאת הנשים באיראן לפני שלוש שנים, שיצאו לרחוב להפגין בעקבות חוק החיג'אב. אימן הוא שופט שחי עם אשתו המסורה ועם שתי בנותיו. מה שמתחיל כמו קונפליקט בין דורי – ההורים השמרנים מול הבנות המרדניות – הופך בהדרגה לקונפליקט מגדרי, והמחאה ברחובות נכנסת אל תוך ביתם – הנשים נגד הגבר. אימן מקבל קידום, עם שכר גבוה, הבטחה לבית מרווח ואקדח להגנה עצמית במערכה הראשונה, שיעלם במערכה השניה וירה במערכה השלישית. כל מה שעליו לעשות בתפקידו החדש הוא לחתום על צווי הוצאה להורג של המפגינים העצורים, בלי לחקור, בלי לשאול, פשוט לחתום. וכך, אחרי מעט לבטים, הוא מקבל שיעור חשוב בשיתוף–פעולה: אל תעשה בעיות. אם אתה לא תעשה את זה, מישהו אחר יעשה את זה, ואתה תאבד את המשכורת, הבית, ההגנה ואולי גם את חייך. אבל כשהאקדח שלו נעלם, וחברה של בנותיו מגיעה אליהם הביתה מחפשת מחסה אחרי שנורתה בפניה וברחה מהמשטרה באמצע הפגנה, הוא מבין שהמחאה הגיעה אליו הביתה. מכאן מתחיל קרב מוחות בין ארבעת בני המשפחה. תחילה סביב שולחן האוכל במטבח, בהמשך בחדר החקירות בעבודתו של האב, ובסופו במסע אל בית ילדותו של אימן, מחוץ לעיר, שם הוא מנסה להפעיל לחץ על בנותיו. בתוך כל המהלך הזה, שככל שהוא יוצא מהחללים הסגורים של הבית ושל העיר אל מרחבי הכפר, כך הוא נהיה יותר ויותר אינטנסיבי, הדמות הכי מרתקת בסרט מתגלה בתור האמא, נג'מה, שלכל אורכו מנסה להיות בת זוג נאמנה לבעלה, לעמוד לצידו, להגן עליו מול הביקורת של בנותיו, ואז בהדרגה משהו בה משתנה, ככל שהוא משתנה. אם יש לסרט מימד פוליטי אקטיביסטי הוא נמצא בבקשה של רסולוף לשים לב אליה ולשינוי שחל בה, מכנועה ללוחמת. סרטו הקודם סיפר ארבעה סיפורים מופלאים על אנשים בתהליכי שינוי: מהקונפורמיסט שהורג עבור המשטר, עד לדמויות שהתפכחו וברחו משם, כדי לא להיות שותפים לדיקטטורה הרצחנית, וארבעת הסיפורים עברו מחללים סגורים וקלאוסטרופובים, אל מרחבים שהולכים ונפתחים אל אופק אינסופי. "זרע התאנה הקדושה" מציב את ארבעת הנראטיבים – ואת המהלך הגיאוגרפי שלהם – בתוך דירה אחת בסרט אחד והופך את האקטיביזם האירני למלחמה פמיניסטית נגד פטריארכיה, יש בו משהו פשוט וישיר, ועם זאת הוא גם מורכב ומסולסל, ועם פוטנציאל להרס רגשי של פצצה חודרת בונקרים. זה סרט מצוין עם עוצמות דרמטיות וקולנועיות שנדיר למצוא.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 9.3.2025)

ציוץ