טונייט: הקונן האחרון
הוא בטוח עוד יצוץ בחזרה בחיינו בסביבות ספטמבר – יש המהמרים שברשת פוקס – אבל עד אז: הנה התוכנית האחרונה של קונן אובריאן ב"טונייט שואו", ששודרה אמש. קונן נפרד מה"טונייט שואו" אחרי שבעה חודשים בלבד, ואחרי אחד הבלאגנים הכי פחות אלגנטיים בתולדות הטלוויזיה האמריקאית, בלאגן שנוגן כולו מול קהל חי. בווידיאו הלפני אחרון קונן משתנק, וגם אני. ובווידיאו האחרון, קונן בגיטרה, וויל פרל בפעמון פרה, ובק וזי.זי טופ ומקס וויינברג ועוד. צפו מהר, כי אני מניח שאן.בי.סי תוריד את הווידיאואים האלה די במהירות (יס תשדר את התוכנית הזאת, מתורגמת לעברית, ביום שלישי ב-20:45):
המיטב של קונן בשבעת חודשי "טונייט" + סטיב קארל
טום הנקס, האיש שהמצי את הכינוי "קוקו":
ניל יאנג:
נאום פרידה:
פרל וחברים:
וזה מה שקרה אצל לטרמן, פאלון וקימל במקביל (או אחרי). (אם אתם נכנסים ללינק, לטרמן היה זה ששם לב שבדיוק אתמול היה יום השנה החמישי למותו של ג'וני קרסון. "אבל לג'יי לנו יש אליבי").
לניל יאנג ולינרד סקינר יש היסטוריה ארוכה של התנצחות מוזיקאלית, חבל שלא חידשו אותה בהזדמנות החגיגית הזאת.
אפשר קישור לריאיון עם טרנטינו?
הקטע עם סטיב קארל מצחיק יותר אחרי צפייה ב"תלוי באוויר". ואגב "תלוי באוויר" – החלוקה לדרמה/קומדיה של גלובוס הזהב השנה נראית גבולית מאי פעם. שני הסרטים שהכי הצחיקו השנה הוגדרו שם כדרמות – "ממזרים חסרי כבוד" וגם "תלוי באוויר" שהוא קומדיה רומנטית. אולי בגלובוס הזהב ממש רצו לראות נאום זכייה של רוברט דאוני ג'וניור.
אוף-טופיק:
אחרי נאום הזכייה שלה בסאג, אני לא רואה עכשיו שום סיכוי שסנדרה בולוק לא תזכה באוסקר.
שתי טרום בכורות שראיתי אתמול:
"מתחיל מחדש" (במקור: "The boys are back") – סקוט היקס.
סקוט היקס הוא במאי אוסטרלי שעשה פעם סרט אחד שהביא לשחקן הראשי שלו את האוסקר (ג'פרי ראש ב"ניצוצות"). וזה אפילו היה סרט לא רע בכלל. ואז היקס עבר מאוסטרליה להוליווד, ועשה שרשרת של סרטים שנכשלו (ביקורתית וכלכלית). עכשיו הוא חוזר לאוסטרליה. והסרט החדש שלו הוא…סתמי. כלומר – בתפקיד הראשי, קלייב אואן עושה עבודה מהימנה, כצפוי, והנופים האוסטרליים מצטלמים נהדר, כצפוי (למרות שעל המסך הקטן של קולנוע דיזנגוף חלק מהיופי של הסרט הזה הולך לאיבוד), וגם המוזיקה יפה, אבל הסרט הזה בסך הכל בא להגיד שגם גברים יודעים לטפל בילדים, והורות היא לא רק עניין ששמור לנשים. הו, התנועה לשחרור הגבר. סרט נעים לאוזן ולעין, אבל טפשי בעיניי.
"תלוי באויר" – ג'ייסון רייטמן
על הסרט הזה עוד ייכתב הרבה. בעיניי, זה אחד הסרטים הכי יפים שראיתי בשנה האחרונה. אני ראיתי בו אמירה שהציניות שבחיינו היא השקר הכי גדול שאנחנו מספרים לעצמנו. גם במישור הפוליטי-כלכלי, וגם במישור האישי. ג'ורג' קלוני נהדר, ורה פרמיגה מקסימה (והכימיה ביניהם מצוינת), ואנה קנדריק עושה את העבודה הקשה מכולן, ומצליחה להוציא הרבה אנושיות מהדמות שלה, שעל הנייר כתובה כקריקטורה. ג'ייסון רייטמן התבגר כאן, ועשה סרט יפהפה ומרגש.
אני מסכים עם איתן ש"תלוי באוויר" הוא סרט מצוין אבל מבקש להתייחס לרגע לאמירתו שג'ייסון רייטמן התבגר. אני למשל חושב ש"ג'ונו" היה טוב יותר מ"תלוי באוויר" וזה קשור או לא לכך שבקולנוע התבגרות היא לא בהכרח תכונה טובה. פעמים רבות מאד שחקנים, תסריטאים ובעיקר במאים עושים את עבודותיהם הטובות ביותר לפני שהם מתבגרים. דווקא חוסר הבשלות הוא שלפעמים מוציא מהיוצרים הללו את העבודות הטובות ביותר שלהם ואח"כ הם לא חוזרים לאותה הרמה.