"אינוויקטוס", הביקורת
דרום אפריקה הולכת חזק השנה בקולנוע, לא? קודם "מחוז 9 " ועכשיו "אינוויקטוס", שזה בדיוק כמו "מחוז 9 ", רק בלי החיזרים. וסרט שכמעט מתבקש לתת לו את הכותרת "במאי לבן, לב שחור" (פראפרזה על סרט אחר של קלינט איסטווד) והאמת שלקח לי זמן להתחמם על הסרט הזה, ולהתחבר אליו, אבל בסופו של דבר הוא די הכניע אותי. מצאתי אותו מעורר השראה, ומבוים ברכות יוצאת דופן. אבל מכיוון שאני אוטריסט בנשמתי, הייתי חייב לנסות להבין: איפה פה בדיוק קלינט יסטווד בסרט, והאם הוא היה נראה אחרת אם נגיד במאים שאני פחות מחזיק מהם, כמו ריצ'רד אטנבורו או ברוס ברספורד, היו מביימים את הסרט, איך והאם הוא היה נראה אחרת. הנה ביקורתי.
פורסם ב"פנאי פלוס", 20.1.2010
האיש הזה הוא פלא גמור. לא, לא נלסון מנדלה. קלינט איסטווד. עד שכבר חשבתי שאני מבין אותו ואת טעמו ואת סגנונו, הוא בא עם "אינוויקטוס" ומצליח לבלבל אותי כהוגן. הסרט הזה מציג את איסטווד באחד הרגעים הכי ענווים ורכים שלו, שלא לדבר על זה שהוא מוכיח שהוא במאי שיודע לעשות הכל. איסטווד הוא במאי שנוהגים להתמיד את המילה "קשוח" בסמיכות לסרטיו. למשל: "סרטיו קשוחים". בעבר חשבתי שסרטיו אגרסיביים ועוסקים בנקמה. ואז הגיע "בלתי נסלח" ופתאום סרטיו נראו מתונים יותר, מהורהרים יותר, ושהנושא שהם הוא לא הנקמה אלא מחיר הנקמה. בראייה לאחור, אחרי "בלתי נסלח", גיליתי שזו תימה שחוזרת בכמה סרטים, אבל שתמיד הוחבאה תחת… קשיחות. אבל מאז"בלתי נסלח", ולמרות שהוא המשיך לעסוק בעיקר בבוקרים, שוטרים ושאר אנשים קשוחים, סרטיו צימחו מידה מפתיעה של חמלה. ובדרך, הוא יצר סרטים מעודנים מאוד כמו "הגשרים של מחוז מדיסון" (איסטווד עושה רומנטיקה, באחד הסרטים שלו שאני הכי אוהב) ו"מכתבים מאיוו ג'ימה". אבל עדיין סרטיו נותרו, נו, קשוחים. היה בהם מימד חסר רחמים. למשל, “מיליון דולר בייבי". חסד וחמלה כן, אבל גם חוסר רחמים. “גראן טורינו", שהיה להיט מפתיע בעולם בשנה שעברה, ייצג היטב של איסטווד בן-זמננו: לוחם צדק קשוח, אבל שיש לב ומצפון במקומות שנדמה שהיו קפואים בשנות השבעים.
והנה מגיע סרטו החדש ושוב גורם לי לתהות: מי אתה באמת קלינט איסטווד? עד שיביים סרט על הדלאי לאמה, “אינוויקטוס", העוסק בשנותיו הראשונות של נלסון מנדלה כנשיא דרום אפריקה, הוא ככל הנראה אחד הסרטים המפתיעים ביותר שראיתי על אדם שאין בו טיפת כעס. מישהו שהוא כולו רק חמלה וסליחה. מישהו שיש לו כל סיבה אנושית טובה לנקום כהוגן באנשים שהרעו לו, אבל שהוא לא מסכים לנקום. מישהו שלא הייתי מדמיין שאמצא אותו כגיבור בסרט של קלינט איסטווד. נלסון מנדלה (מורגן פרימן) הוא באמת סוג של קדוש אצל איסטווד. מהבחינה הזאת, זה אחד הסרטים הכי מעוררי השראה שראיתי. על מישהו שחווה עינוי דין איום, ושרוצה לתקן את העולם על ידי סליחה ומחילה גמורה. הוא להם. וזה אחרי שבילה כמעט 30 שנה בכלא. אני חושב על תקדימים קולנועיים: הגיבור של "שבעה צעדים" נכלא למשך 14 שנה וכשהוא יצא הוא התחיל לחסל בזה אחר זה את כל מי שאשם בעינוי שעבר. אני יכול לדמיין את איסטווד מביים את הרימייק האמריקאי של "שבעה צעדים", לפחות את איסטווד הישן. אבל מנדלה? הוא סטואי לחלוטין. מהבחינה הזאת, ובלי קשר להיסטוריה עצמה, עצם הצבתו של דמות כזאת בסרט של איסטווד היא כבר סוג של הארה רוחנית. הדמות הזאת צריכה להיות המנטור של העולם. הייתי מכריח ראשי מדינות לצפות בסרט הזה.
אחד המאבקים שניהל מנדלה, הוא לשמר את השם והמדים של קבוצת הראגבי האהודה על הלבנים במדינה. אחרי המהפך השלטוני שהעביר את הממשל לידי השחורים בדרום אפריקה ניסו אנשי מועצת הספורט לבצע מהפך גם בתחומם: לתת לקבוצות שמות ומדים מהמורשת האפריקאית. אבל מנדלה רצה לשמר את סמלי הגאווה הלבנה – רק כך, הוא האמין, הוא יזכה באמון הלבנים, שחיו בחשש שהמשטר השחור ינקום בהם על שנות האפרטהייד. אבל מנדלה היה שאפתן יותר: הוא לא רק רצה לשמר את סמלי הספורט הלבנים, הוא רצה לאחד את השחורים ואת הלבנים סביב מושא הזדהות לאומי אחד. הוא קיבל את ההזדמנות הזאת כשאליפות העולם בראגבי הגיעה להתארח בדרום אפריקה ומנדלה פנה לקפטן נבחרת הראגבי הלאומית ונתן לו משימה: זכה באליפות העולם וכך עזור לי ללכד את אזרחי המדינה יחד, סביב מטרה אחת.
אה, הנה איסטווד. הרי ברור ששיחות פיוס ומתק שפתיים לא יספיקו כדי להביא לשלום עולמי. צריך גם מלחמה. והנה היא באופן מטאפורי: במקום לאחד את השורות סביב מלחמה או נקמה, מנדלה השכיל לייצר מלחמה סימבולית: משחק הראגבי. הוא מספיק אלים ואינטנסיבי כדי לספק את צמא הדם של העם. המטאפורה של הראגבי הופכת כמעט פיוטית יותר כשמול הקבוצה הדרום אפריקאית הלבנה כמעט לחלוטין, ניצבת היריבה הגדולה ביותר שלה: קבוצה ניו זילנדית בשם אול-בלאקס (שחורה כולה), על שם צבע מדיה. והנה הקרב על המגרש, בצורתו הסמלית: שחור נגד לבן.
וכך איסטווד מערבב בין ביוגרפיה פוליטית ודרמת ספורט ויוצר את אחד הסרטים המרתקים אבל הלא אחידים שלו. הכל מתנהל בקצב נינוח מאוד, בלי בהילות, הבימוי שקט ויציב, ולצד סצינות מפתיעות בעוצמתן (רובן של פרימן), כמה וכמה סצינות מקרטעות וכמעט חובבניות שנראות כאילו נעשו כלאחר יד.
"אינוויקטוס" אינו רק סרט על כך שהסליחה היא הדבר הכי עוצמתי בעולם, הרבה יותר מאלימות ונקמה, אלא גם על כוחה של השראה. זה סיפורם של שלושה קפטנים, שסיפורם שזור זה בזה, במעגלים הולכים ומצטמצמים: מנדלה, מנהיג מדינתו ועמו. הקפטן האפריקנרי (הלבן) של קבוצת הראגבי, שאביו משוכנע ששלטון השחורים משמעו אבדון למדינה ובייחוד ללבנים שבה. והמפקד האפריקאי של משמר הנשיאות, שצריך לנהל צוות מאבטחים, שחלק מהם הם שוטרים לבנים, מאלה שהיו אחראים על הדיכוי האלים של השחורים רק כמה שנים לפני כן. שלושתם יצטרכו למחול על גאוותם כדי לבצע את משימתם. הדרך הכי טובה לעורר השראה באחר, אנחנו לומדים מהקואצ'רים שלנו, היא לתת להם דוגמה אישית. אבל מה עושים כשרוצים להשיג את הנשגב, את הבלתי אפשרי? כאן, מספר מנדלה, צריך להיעזר בכוחות חיצוניים: במילים של אחרים. והוא שאב עידוד והשראה משיר שכתב המשורר הבריטי וויליאם ארנסט הנלי, בן תחילת המאה ה-20, זה השיר ששמו מופיע בכותרת הסרט. הרעיון של מנדלה ואיסטווד למצוא במילים, בטקסטים, עוצמות שיכולות להיתרגם למעשים ולמהפכות נוגע לליבי והופך את השירה לכלי הנשק של מנדלה – שינוי כיוון ענק מכלי הנשק הקונוונציונליים יותר של גיבור "גראן טורינו". וזה המהלך הקולנועי המרתק שאיסטווד צועד בו ולוקח אותנו בו. מהארי המזוהם שהיה בלתי סולח, לוויליאם מוני שהיה בלתי נסלח, לנלסון מנדלה שהיה אינוויקטוס, או בלתי מנוצח.
בלי קשר, סליחה, תגובה למשהו שכתבת ב"פנאי פלוס": התייחסת לכך שהסרט האחרון של ווס אנדרסון, מר פוקס, לא יוקרן בארץ. חבל מאוד מאוד, כי לא רק שכל מה שאנדרסון עושה מסקרן, אלא גם כי הספר הזה של רואלד דאל קיים בעברית – "מר שועל המהולל", בסדרת מרגנית של זמורה-ביתן, והוא פשוט ספר מקסים וחכם. בלי קשר לסרט, ממליצה עליו לילדים אוהבי חיות וצדק כבני 6-7.
גם הסרט מאוד מקסים ונחמד לגלות כמה ווס אנדרסון הוא מהאוטרים המובהקים והמבריקים של הקולנוע האמריקאי כיום. אני ממליץ מאוד על הסרט, אם כי אני חושב שמבוגרים יהנו ממנו הרבה יותר כמובן.
off topic
הדי וי די של "עג'מי" בספריות. אם אנני טועה אין "מאחורי הקלעים" וחבל כי אופן העבודה של הסרט הוא באמת חריג.
"עג'מי" הגיע ל100 אלף צופים, מה עם "לבנון" ו"שבע דקות"?
באופן אירוני אינוויקטוס הוא אחד הסרטים הטובים של איסטווד. אירוני כי הוא כביכול פשטני יותר מהם. הוא נראה כמו סרט של לני ריפנשטל ברגעיו החזקים, וכמו דרמת טלוויזיה דידקטית ברגעים האחרים. אבל לעומת היומרנות חסרת הכיסוי של סרטיו האחרים הוא מרענן.
oh, brother…
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664029&blogcode=11544325
"דרום אפריקה הולכת חזק השנה בקולנוע, לא?" כן. והשנה היא מארחת את אירוע הספורט הפופולרי ביותר בעולם – המונדיאל. מקרי?
איסטוויד מביא לנו סיפור אמיתי מלא השראה שברובו עושה את העבודה למרות שהחלק הראשון פחות סוחף ופחות מעניין את הצופה.
כדאי לבוא לסרט עם קצת רקע על התקופה ועל עלילת הסרט כי זה יעזור בהנת הסרט ויחפר על תחילת הסרט שלא מצליחה לסחוף את הצופה.
מורגן פרימן משחק היטב את מנדלה וביחד עם מאט דיימון הם עושים את העבודה
ומחזיקים את הסרט.
למען האמת הופתעתי קצת מקלינט איסטוויד מכיוון שלא מרגישים חותם שלו על הסרט וכמעט שאין התערבות של הבמאי וזה קצת הפריע לי שבמאי ברמה שלו ומקצוען בתחומו לא השאיר חותם ולא הכניס אלמנט של עריכה או פסקול מיוחד.
בסה"כ סרט טוב והעלילה עושה את העבודה , על הסרט הזה לטעמי איסטוויד לא יקבל מועמדות לפרס כמו שהוא התרגל בשנים האחרונות , סרט טוב שמשכיל את הצופה באירועים ההיסטוריים הרלוונטיים לאותם השנים.
קלינט איסטווד הוא אחד הבמאים האהובים עלי, תלמידם המובהק של המאסטרו ליאונה ושל דון סיגל.
האמת היא שמרבית סרטיו המאוחרים, הם רק ראי של סרטיו המוקדמים שעסקו בדיוק באותם התמות.
אינוויקטוס, למשל, עוסק באותו המסר של "The Outlaw Josey Wells" (שבעברית בטח נקרא "צחוקים ושיגועים במערב"), שעסק בחקלאי דרומי שמצטרף לכוחות המורדים במלחמת האזרחים בארה"ב, ולומד למחול לאויביו מכוחות הצפון ועד לאינדיאנים, כשבסופו של דבר הוא מחליף את זהותו.
אינוויקטוס, למרבה הצער, אינו סרט טוב. כמו שציינו כמה מהקוראים הוא דידקטי, פשטני, פלקטי וחסרים בו רגעי המתח שקלינט איסטווד מצטיין בהם.
נעלם גם המימד האירוני (אם לא הסמלי) של מפגש הצמרת בין ה-All Blacks הניו-זילנדים, לבין הדרום אפריקנים.
בראשית המפגש, ה"אול בלקס", לבנים ומאורים, רוקדים את ריקוד הקרב ה"האקה" המאורי כדי להטיל מורא באויביהם.
תיכנסו ליו-טיוב ותקליקו Haka במנוע החיפוש. הריקוד, כמו ההימנון, הוא חלק בלתי נפרד מהספורט הניו-זילנדי. כולם, לבנים ומאורים, רואים בו חלק בלתי נפרד מהתרבות שלהם (וספורט פה, בחלק הזה של העולם הוא חלק מתרבות, לתשומת לב ה"קומץ").
העימות הוא, אם כן, בין אלה שכבר השלימו עם עברם, לאלה שעדיין חייבים להוכיח שהם מסוגלים לעשות את זה. הדרמה קיימת, אבל מאט דיימון בהופעה ח-ל-ש-ה, לא מנפק את הסחורה. חבל.