משהו אלוהי
בסוף השבוע הזה יש לכם אפשרות לבחור בין שתי ביוגרפיות קולנועיות על ראשי מדינות. אחד, ראש מדינה אהוד וצדיק בסרט עדין וטוב לב ("אינוויקטוס", על נלסון מנדלה, בו נעסוק במוצ"ש). השני, ראש מדינה מושחת (אבל עדיין אהוד) שעשה במדינתו כבשלו וזוכה להנצחה קולנועית מרושעת וחסרת רחמים, אבל מבריקה ווירטואוזית מבחינה קולנועית. "האלוהי", על ג'וליו אנדריאוטי, היה אחד הסרטים שהכי אהבתי ב-2008, והוא מגיע לשלוש הקרנות היום ומחר בבית ציוני אמריקה בתל אביב. רוצו לראות.
הנה עוד כמה מילים עליו מגיליון "פנאי פלוס", 20.1.2010
בסיכום העשור (לפני שלושה שבועות) ציינתי את שמו של פאולו סורנטינו כאחד היוצרים הגדולים שגילינו בעשור הקודם. אלא שבארץ ניתן היה לצפות עד כה בסרטיו רק בפסטיבלי הקולנוע בירושלים ובחיפה. והנה, הזדמנות: בשישי-שבת יוקרן הסרט שלוש פעמים בבית ציוני אמריקה בתל אביב, עם תרגום לאנגלית (לצידו יוקרנו סרטים איטלקיים נוספים מהשנים האחרונות, ביניהם "אשה אלמונית", סרטו הלפני אחרון של ג'וזפה טורנטורה, הבמאי של "סינמה פרדיסו" ו"כולם בסדר" המקורי).
סורנטינו, לצד מתיאו גארונה, הוא אחד היוצרים הבולטים בגל האיטלקי החדש של העשור החדש, ושניהם הם הפכים סגנוניים מוחלטים. לעומת גארונה ("גאמורה") שעושה סרטים מחוספסים וריאליסטיים, כמו תיעודיים, סורנטינו – היוצר קולנוע מושלם לטעמי – בונה סצינות מסוגננות, ראוותניות, מוקפדות, עם תנועות מצלמה מורכבות. סרטיו כמעט סטריליים בלוק שלהם, והם נראים כאילו הם נתלשו ממוזיאון ציורי הבארוקוקו (בארוק/רוקוקו) האיטלקי. ב"האלוהי" נראה כאילו משהו מהעולם הסגנוני של פיטר גרינאוויי דבק בסורנטינו, אבל בשעה שגרינאוויי מביים כאילו הוא באמת חי במאה ה-18, סורנטינו מתבדח על חשבון התקופות ומצמיד שירי פופ אלקטרוניים משנות השמונים לסגנון עתיק ועלילה משנות השבעים והשמונים (בארוק אנד רול).
"האלוהי" הוא מבט סאטירי על ג'וליו אנדריאוטי, שמאז שנות הארבעים נבחר שבע פעמים לראשות ממשלת איטליה. סורנטינו ללא ספק מסכן את חייו עם הפרופיל הזה, שמציג את אנדריאוטי – שעדיין חי כיום, בגיל 91, ואולי יחיה לנצח – מצד אחד כמעין בובה פאסיבית לחלוטין שאומרת מעט, כמעט ולא זזה, אבל מצד שני סביבו אנשים נהרגים ומחוסלים ללא הרף. בעיקר מתנגדיו. האם הוא ראש ממשלה בובה, המוציא והמביא של המאפיה, או האם הוא עצמו ראש המאפיה? כך או כך, באופן שבו סורנטינו מציג את זה, אנדריאוטי נראה יותר כמו מנהיג של שבט ערפדים.
סורנטינו עוסק בסרטיו באנשים שהם במידה מסוימת מפלצות, שיכורי כוח, נצלנים. מהבחינה הזאת "האלוהי" הוא שיא של הנושא הזה, כי הוא מגיע לראש הפירמידה, ומספר סיפור אמיתי. סורנטינו לא מבצע כאן תחקיר עיתונאי או מפליל את אנדיראוטי, הוא פשוט מציב סיטואציות בסמיכות זו לזו, וביניהם את פניו החתומות של אנדריאוטי (בגילומו של טוני סרביליו) ומשגר לנו קריצות מוזיקליות שזהו תיאטרון הבובות של אנדריאוטי, ואם אנחנו איטלקים, אנחנו הבובות שהוא משחק בהן. התוצאה אולי מאוד מסובכת מבחינת כמות האינפורמציה הפוליטית שנזרקת לעברנו, אבל היא חוויה קולנועית עילאית, באופן בה היא משלבת בין סאטירה חתומת מבט ובין סגנון קולנועי מדוקדק.
השבוע ראיתי סוף סוף את גומורה ונורא התאכזבתי. סתם סרט.
דווקא "Family Friend" של סורנטינו נרשם עבורי כיציאה המשובחת ביותר שלו, מעט לפני
"Consequences of Love" המבריק. למעשה, סרטו השני של סורנטינו הוא אחד מסרטי העשור עבורית ואין צל של ספק שמדובר באחד מהבמאים הדגולים באירופה ואולי בכלל. מבחינה סגנונית הוא מזכיר לי בעיקר את סקורסזה וממשיך דרכו, פול תומס אנדרסון.
אני אוסיף לרשימה את הסרט שבזכותו הוא התפסם, ולא הגיע לארץ' שמספר על 2 אנשים בעלי אותו שם- האחד שחקן כדור-רגל והשני זמר לשעבר- one man up.
ועוד במאי שמבחינתי הוא יותר מבריק מגארונה ושמו בלוקיו- וסרטו החדש "לנצח" הוא אחד הטובים שראיתי השנה (כמו גם סרטו הקודם "בוקר טוב, לילה").
אני ראיתי היום את "אינוויקטוס". כבר הייתי מוכן לקטילות מכל הכיוונים לסרט הזה. והאמת, שאני די מבין את מי שיקלל. אנו חיים בעידן ציני מאוד, וזה לא סרט לציניקנים. יש משהו מיושן, ודי אנכרוניסטי בסרט הזה. הוא מאדיר הרבה יותר מדי את נלסון מנדלה. ברגעי השיא של הסרט הוא משתמש בסלואו-מושן (מתי בפעם האחרונה ראיתם סלואו-מושן שנמשך חמש דקות?). יש גם כמה סצינות בסרט שעדיף שהיו נשארות על רצפת חדר העריכה.
אבל
אני אהבתי את הסרט הזה. יש משהו מאוד יפה בעיניי בניגוד שבין האנרגטיות והאלימות שבספורט שעומד במרכז הסרט, ובין הקצב האיטי, המדוד, והרגוע שבו הסרט מתנהל. כמו ש"מיליון דולר בייבי", היה סיפור אהבה עדין בין תחליף-אב לתחליף-בת במסווה של סרט איגרוף, כך "אינוויקטוס" הוא סרט על נצחון הרוח, ועל חזון ומנהיגות, במסווה של סרט ספורט סטנדרטי, שבו האנדרדוג מנצח. מורגן פרימן עושה עבודה טובה, ואותי הפתיע לטובה מאט דיימון. קראתי דברים לא טובים עליו, אבל בעיניי, הוא הדמות שדרכה אנו מרגישים את השינוי. העריכה בסרט מצליחה להמחיש את השינוי שעובר על האומה הדרום אפריקאית, כאשר היא מקפצת בין מספר מוקדי התרחשות, ועם זאת יודעת לא להיות קליפית, אלא רגועה ומדודה. בסך הכל, "מיליון דולר בייבי" הוא סרט הרבה יותר טוב, אבל גם "אינוויקטוס" מצטרף לשרשרת מפוארת של במאי גדול.
הדבר היחידי שחשבתי עליו בזמן הצפייה באינוויקטוס היה שאין שום סיכוי שהיה במאי על הסט. או בחדר העריכה, לצורך העניין. זה סרט שאתה שוכח אותו תוך כדי צפייה בו. פשוט בלתי יאומן.
"האלוהי" הוא אכן סרט מעולה, גם ברגעים הרבים בהם לא הבנתי כלום.
ודווקא בגלל העובדה הזו, מומלץ לא לצפות בו בהקרנות בבית ציוני אמריקה.
למה? שלוש סיבות עיקריות: הסרט מוקרן מבטא (למרות שהקופאי אמר לי שזו הקרנת פילם); הוא מוקרן בפורמט 16:9 למרות שצולם ב-2.35:1; ובמהלכו יש הפסקה מעצבנת של מעל רבע שעה שנועדה להריץ את הקלטות אחורה.
בקיצור, תראו בבית ותחסכו את מחיר הכרטיס.
אני מניח שאותו כנ"ל גם לגבי שאר סרטי הסופ"ש.
וחוץ מזה, היום התפרסמה רשימת המועמדויות לסזאר הצרפתי. בגדול, זה שני סרטים, ראש בראש: "Welcome", עם 10 מועמדויות, נגד "נביא", עם 13 מועמדויות. עוד שמות מעניינים: "קוקו לפני שאנל" מועמד ל-6 פרסים, שניים מהם על משחק (אודרי טוטו, ובנואה פולוורדה); "הקונצרט" של ראדו מיכאליאנו, שנרכש על ידי סרטי שני, מועמד ל-6 פרסים;הסרט האחרון של אלן רנה מועמד ל-4 פרסים: הסרט, תסריט, עריכה, וצילום; אכזבה לז'אן-פייר ז'ונה: סרטו האחרון והמסקרן, "מיקמאק", בכיכובו של דני בון, מועמד רק ל-3 פרסים; בקטגוריית הסרט הזר מועמדים, בין היתר: "אווטאר", "נער החידות ממומביי", "גראן טורינו", "מילק" ו"הסרט הלבן" (ועוד 2 סרטים). בקטגוריית השחקנית, מועמדות, לצד אודרי טוטו, גם קריסטין סקוט תומס, וגם חזרתה מהמתים של איזבל אדג'אני.עוד אחד שחזר מהמתים הוא ז'אן-הוגו אנגלאד, שמועמד לפרס שחקן המשנה.
טקס הסזאר השנה יערך ב-27 בפברואר. הגויה כשבועיים לפני כן. שניהם השנה מקדימים את האוסקר.
"האלוהי" נמצא, מתורגם לעברית, במדור "האוזן השלישית" בHOT VOD.
חיים –
אכן, 'גומורה' סתם סרט. שיעמום מוחץ.
איפה הוא ואיפה 'עיר האלוהים' של מיירלס.
מצטרף לאזהרה של ברוו:
אל תלכו לראות את "האלוהי" הקרנה מעפנה של בטא על מסף קטנטן.
יאיר, כדאי שתזכיר בפוסט שזה לא פילם (למרות שיש לאורלנדו עותק 35 מתורגם)