תהייה: אם למפיצים המקומיים יש את הרשות לתרגם את השם "Serious Moonlight" ל"עד שתאהב אותי", למה שלא תהיה להם הזכות לערוך גם כמה קיצורים ושינוייים בסדר הסצינות בסרט כדי לשפר אותו עוד יותר? מי קבע שאינוס שם סרט לצרכי שיווק זה לגיטימי אבל טיפול בסרט עצמו זה כבר בבחינת טאבו (אלא אם אתם הארווי וויינסטין)? אני שואל הפעם דווקא מכיוון הפוך, לא אנטי-מפיצים, אלא אנטי-הסרט: השם "Serious Moonlight" הוא שם נהדר בעיניי, שמתבזבז לגמרי על הסרט הנורא דל שהוא מופיע עליו. דמיינו קומדיית גנבים עם השם הזה. השם העברי "עד שתאהב אותי" אמנם חסר כל ברק או יחוד או השראה, אבל בכך הוא לא רק מתאים בול לסרט שהוא הוצמד אליו, אלא גם מספק תקציר די קולע לעלילתו. בוודאי יותר מ"Serious Moonlight" המתחכם.

תהייה שנייה: למה אני צריך 430 מילה כדי לכתוב על סרט שהוא סתמי לחלוטין? הנה הביקורת:

ב-1994 ביים טד דמי סרט בשם "The Ref” עם קווין ספייסי, ג'ודי דיוויס ודניס לירי. לירי גילם שם שודד הפורץ לביתם של ספייסי ודיוויס, מחזיק אותם בני ערובה, וכופת אותם לכסאות עד תום השוד. אלא שהוא לא יודע שהזוג הנשוי הזה בעצם שונא זה את זו, והרגעים שלהם קשורים לכסא הם הדעות היחידות שלהם יחד מזו תקופה. וכך, השוד ווהכפיתה הופכים בעצם למעין סדנת זוגיות בכוח, כשהשודד הופך למעין מטפל/מתווך/מפייס בין הזוג השונא. כמה שנים אחר כך, טד דמי מת במפתיע בגיל 39.

לפני כמה שנים כתבה השחקנית אדריאן שלי (“אמון הדדי") תסריט לסרט עם רעיון כמעט זהה: אשה מגלה שבעלה מתכנן לעזוב אותה. היא כופתת אותו לאסלה ולא מוכנה שהוא יעזוב את הבית. היא עורכת לו סדנת ריענון זוגיות, ותסכים לשחרר אותו מקשריו רק כשיישבע שהוא לא עוזב אותה. ואם זה לא מספיק, לביתם העשיר והמהודר נכנס פורץ, שהופך את היוצרות: הוא כופת את שניהם בזמן ביצוע השוד, ומכניס פנימה גם את המאהבת של הבעל, זו שרצה לעזוב את אשתו עבורה. וכך, בשעה שהוא שודד את הסלון, הם בחדר האמבטיה, כפותים ונאלצים לקיים סדנת זוגיות. המסר של הסרט ברור: אלה לא המילים ששובים את ליבנו, אלא המעשים. האשה יכלה לשכנע אותו באלפי מילים מבלי שישתכנע, אבל רק כשהוא ראה אותה במצוקה, נאבקת בשודד, וכשהוא נדרש להגן עליה, רק אז הוא מבין מה תפקידו. כן, קצת פשטני ומיושן, ובכלל יש לכל הסרט הזה ניחוח רגרסיבי מעט מרתיע, שמציג את האשה באופן מאוד לא מעורר אהדה (בוודאי בסרט שרוב ההפקה שלו היא על טהרת הנשים). ויותר מזה: הוא נראה כמו הצגת תיאטרון שמתרחשת כולה בחדר אחד, עם ארבעה שחקנים. יבש מאוד.

אבל רגע, אנקדוטה. לא רק התקציר לסרט של אדיריאן שלי דומה לתקציר סרטו של טד דמי, גם מה עלה בגורלה: בגיל 40 היא מתה במפתיע. עוד צמרמורת: אחרי שגמרה לכתוב על שודד שפורץ לבית, היא נרצחה על ידי פורץ שנכנס לביתה לשדוד אותו. את התסריט לסרט "Serious Moonlight” (שמגיע עכשיו ארצה בשם "עד שתאהב אותי") היא השאירה מאחוריה לפני שהספיקה לביים אותו, וכעת חברתה שריל היינס (המגלמת את אשתו של לארי דיוויד ב"תרגיע") גאלה את התסריט ממגירתו וביימה אותו, תוך שהיא לא מבחינה ששכתובים מאסיביים של הדיאלוגיים המאוד יבשים, מאוד צפויים ומאוד לא מצחיקים, היו נדרשים לתסריט. התוצאה היא אולי פרויקט שנעשה מאהבה, אבל סרט שערכו הקולנועי דל עד כמעט חוסר קיום. בלי בימוי, עם תסריט חצי גמור ועם שחקנים שהיו פעם חמודים והיום די מצער לראות את רמות ההיסטריה שהם מגיעים אליה, הסרט הזה הוא אנקדוטה בלבד. אבל גם תעלומה: למה קוראים לו "Serious Moonlight” אבל אין בו שירים של דיוויד בואי, לא אדע.

ציוץ