09 ינואר 2007 | 10:24 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

אמת מטרידה

(פורסם במדור “סינמסקופ” ב”פנאי פלוס” ב-4.1.2007)

שלושה מהסרטים התיעודיים המוצלחים של השנה דילגו על בתי הקולנוע בארץ, ניתרו מעל הפסטיבלים, ונחתו לבכורה ישר בסלון שלכם. אל תחמיצו

1.
“רח’ בירץ’ 51” (יס דוקו, היום). זהו מאותם סרטים שנדמה שכל אחד היה יכול לעשות על הוריו, רק שכאן יש טוויסט קטן ומשמעותי שהופך אותו לאחד מאותם סרטים שגם אם הם לא גאוניים, הם בהחלט מוחצים, ומטיחים איזושהי אמת ידועה ובלתי נמנעת בפרצוף. אחרי פטירת אמו מנסה הבמאי דאג בלוק להבין האם היא היתה מאושרת בנישואיה. שלושה חודשים בלבד אחרי מותה מבשר אביו בן ה-83 שהוא מתחתן עם מזכירתו מלפני 30 שנה. הבשורה מטלטלת את בני משפחת בלוק. הבן מפשפש בכל שעות הצילומים שהוא תיעד אותה, ובאריזת בית המשפחה הוא נתקל באוצר: עשרות יומנים מפורטים שניהלה האם במהלך חייה, בהם מתגלה נראטיב אחר לגמרי של חייה ושל עולמה הפנימי שילדיה מעולם לא ידעו עליו. גדולתו של “רחוב בירץ’ 51”, שנבחר בסוף דצמבר על ידי המבקר “ניו יורק טיימס” לאחד מעשרת הסרטים הטובים של 2006, אינה בעבודת הבימוי, אלא בחשיפתה של האם כסופרת שתיעדה את המצוקות והתסכולים של רוב בנות דורה, שגדלו בשנות החמישים וכשגילו את הפמיניזם בסוף שנות הששים זה היה להן מאוחר מדי לפרק את המשפחה ולהתחיל מחדש. סרט עוכר שלווה.

2.
“כדורצח” (שודר בהוט פריים, חפשו בשידורים החוזרים, מוצג בהוט-VOD ובהמשך החודש ישודר גם בערוץ יס דוקו). בואו ננפץ לכם כמה סטריאוטיפים. נכים? משותקים? פחחח. לגיבורים של “כדורצח” צריך למצוא הגדרה מילונית אחרת. כן, כל אחד מהם עם מפרקת שבורה והוא משותק או מוגבל בארבעת גפיו, אבל כולם עוסקים בספורט אקסטרים מרסק עצמות: רוגבי כסאות גלגלים. וכן, זהו ספורט אולימפי. על מגרש כדורסל תקני הם עולים עם כסאות הגלגלים שלהם שנראים, על פי הגדרתם, כמו כרכרות גלדיאטורים שיצאו מסרטי “מקס הלוחם בדרכים”. כל קבוצה צריכה להעביר את הכדור מעבר לקו השער. מטרת הקבוצה היריבה? להתנגש בכל הכוח במחזיק הכדור ולהפוך את כסאו. מדובר באחד מסרטי הספורט האלה שיגרמו לעיניכם לנתר מגולגולותיהם. אתם לא תאמינו מה הם עושים שם אחד לשני. “כדורצח” הוא סרט שבנוי למופת. כל קונפליקט אפשרי מכוסה כאן. יש כאן עוינות בין קבוצות – הקבוצה האמריקאית נגד הקבוצה הקנדית שמאמנה הוא שחקן אמריקאי שערק צפונה, והצליח להביס את קבוצתו הישנה. הסרט עוקב אחרי ההכנות שלהם לאולימפיאדת הנכים באתונה לפני שנתיים, אליה הגיעו האמריקאים במטרה לנקום.

3.
“מי הרג את המכונית החשמלית?” (הוט פריים). הסרט המשלים ל”אמת מטרידה”: ג’נרל מוטורס פיתחה מכונית הפועלת על חשמל ואינה מזהמת את הסביבה. אבל כמה שנים אחרי ההשקה החברה העלימה את המכונית מהכבישים. למה? כי היא כנראה היתה טובה מדי. מי הפעיל על ג’נרל מוטורס לחץ? חברות הדלק. ומה עלה בגורלן של המכוניות שהפכו לרגע לתקווה הגדולה של כדור הארץ, ואז הפכו לפיסת אשפה מתגלגלת במסכת של שקרים תאגידיים? סרט מייאש.

4.
“ניל יאנג – לב של זהב” (עכשיו בדי.וי.די מתורגם לעברית + dts). ג’ונתן דמי, שזכה באוסקר על “שתיקת הכבשים”, הוא במאי עלילתי לא אחיד. הוא יצר סרטים מצוינים (“משהו פראי”), סרטים בינוניים (“חמדת”) וסרטים סטנדרטיים (“המועמד ממנצ’וריה”). אבל לדמי יש קריירה קולנועית נוספת, והיא תמיד מושלמת: הוא הבמאי הכי טוב בעולם לסרטי הופעות רוק. “מפסיקים להיות הגיוניים”, סרט ההופעה של טוקינג הדס, הוא לדעתי אחד משניים-שלושה סרטי ההופעות הטובים בכל הזמנים. העניין הוא שדמי מצליח ליצור חוויה קולנועית גם כשזה מגיע למוזיקאים שאני מעריך, אבל ביני ובין עצמי מודה שהם גם לפעמים משעממים אותי. כך היה כשביים את סרט ההופעה האינטימי של רובין היצ’קוק, בחלון ראווה ניו יורקי. היצ’קוק הוא יוצר מסקרן שתמיד עניין אותי, אבל אף פעם לא נורא התמכרתי אליו, אבל בזכות סרטו של דמי נשביתי בקסמיו. ועכשיו הוא עושה את זה לניל יאנג.
אני לא מעריץ גדול של ניל יאנג. אני מעריך אותו מרחוק. יאנג כבר תועד מופיע על ידי מרטין סקורסזי וג’ים ג’רמוש. מה כבר יש לדמי להציע לנו שלא ראינו קודם? הו, כמה שיש לו. “לב של זהב” הוא סרט הופעה מושלם ומרגש. יאנג משיק את סיבוב ההופעות שלו בתיאטרון של הגרנד אולד אופרי בטנסי, מולדת מוזיקת הקאנטרי, ודמי מצליח להפוך כל שיר לסיפור קטן. בזמן ההופעה הוא לא מצלם דבר מלבד הבמה, אבל השימוש המצוין שלו במצלמה, במעברים בין הצילום המרוחק, מנקודת המבט של הקהל באולם, ובין התקריבים, והאופן העקבי שלו לשימוש נבון בתאורה, רקעים וצבעים, שומר את העיניים ואת האוזניים מפוקסים על המילים של יאנג, ועל שפת הגוף מלאת הסאבטקסט שלו.
ההוצאה המושלמת לדי.וי.די, שמגיעה גם לישראל עם מיקס dts מרגש בצלילותו, מוסיפה שפע בונוסים מאחורי הקלעים, בונוסים שכל במאי אחר בוודאי היה משלב לסרטו. אבל דמי מתמקד בהופעה, במוזיקה, בענווה של יאנג מול קהלו, באנקדוטות שהוא מספר. יאנג, כמו דמי, הוא מספר סיפורים, ו”לב של זהב” הוא מסוג האורחים בסלונכם שלא תרצו שילכו הביתה.

6 תגובות ל - “אמת מטרידה”

  1. עידן 9 ינואר 2007 ב - 11:13 קישור ישיר

    יאיר, אני בטוח שגם ניל יאנג לא מעריץ גדול שלך.

    רוה לעידן: זה, אגב, לא נכון. ניל יאנג שלח לי ביום ראשון אימייל, ברכה ליומולדת שנה לאתר, ובה הוא ציין שהוא מעריץ גדול. אבל אני, ניל יאנג קטן עלי אז העברתי אותו לספאם.

  2. עדן 9 ינואר 2007 ב - 11:47 קישור ישיר

    תגובות כאלו מזכירות לי שוב את תיאורית הקונספירציה שהעליתי פעם לפיה עידן הוא האלטר אגו של יאיר.

  3. גל-Z 9 ינואר 2007 ב - 12:24 קישור ישיר

    או את הקו הדק שעידן הולך עליו בין אדם עם דעות שונות לסתם טרול.

  4. עידן 9 ינואר 2007 ב - 12:40 קישור ישיר

    עדן, מה קרה? אי אפשר להעיר הערה? זכותו של יאיר לא להעריץ את ניל יאנג ובסה”כ הקנטתי אותו על זה. כנראה שביקום המקביל שבו אתה חי ושבו הולכים לסרטים חינם כל השנה, קיימת גם תאורית קונספירציה הזוייה שאני ויאיר אחד הם.

  5. ברווז גומי 9 ינואר 2007 ב - 19:05 קישור ישיר

    אחת מתיאוריות הקונספירציה המופרכות פחות. השאלה מי הוא גלעד הסקרן.

  6. tur 16 ינואר 2007 ב - 1:41 קישור ישיר

    סלח לי על השאלה הטרולית במקצת,
    אבל מה עם “אמת מטרידה”?

    כמעט סרט תיעודי,
    בהחלט יותר טוב (לטעמי) מ”מי הרג את המכונית החשמלית”

    ולזיכרוני לא הוצג בקולנוע (או שאולי אני טועה)


השאירו תגובה ל - גל-Z