"ההצלחה של הסרט היא אסון"
הקורא אורן שלח לי במייל לינק לראיון בן 45 דקות שהתקיים לפני שלושה ימים עם סשה ברון כהן ב-NPR, ערוץ הרדיו הציבורי האמריקאי.
זה ראיון פשוט מצוין. ברון כהן מספר שם על אחת הסצינות שלא נכנסו לסרט, בה הוא מנסה את כוחו כאיש מכירות, נכנס לבית, מבקש רשות להשתמש בשירותים, ואז יוצא עטוף מגבת אחרי מקלחת. בעלי הבית זרקו אותו החוצה כשמגבת לגופו והתלבושת של בוראט לכודה בחדר האמבטיה שלהם, וסירנות משטרה מתקרבות.
ובכלל, מספר ברון כהן, הצילומים הופסקו כ-42 פעם על ידי כוחות אכיפת החוק השונים באמריקה, מהמשטרה המקומית דרך האף.בי.איי ועד השירות החשאי. הכלל בהפקה היה שאסור לברון-כהן להיעצר, כי הוא לא אזרח אמריקאי ומעצרו עשוי היה לבלום את ההפקה. לעומת זאת, המפיק בפועל ועוזר הבמאי נעצרו ובילו לילה במעצר בשבוע הצילומים הראשון.
טרי גרוס, המגישה של התוכנית "Fresh Air", שאלה את ברון-כהן את כל השאלות הנכונות. למשל, האם הוא לא חשש שהסרט דווקא יעודד אנטישמיות במקום ללעוג לה. ברון-כהן נותן בתגובה את העובדה שבישראל זו אחת הקומדיות המצליחות בכל הזמנים (וואלה?) ושהיו הקרנות שבסופן הקהל עמד והריע.
ועוד שאלה מדויקת: אתה משתמש בעובדה שאתה יהודי ודובר עברית כדי להצדיק את זה שאתה עושה סרט על אנטישמי. אבל יש לך את הדמות ברונו, שהוא הומו, אבל אתה לא הומו. איך את מסביר את זה? וברון-כהן עונה: אני לא הומו, אבל תועדתי על גבי פילם כשאשכיו של גבר מלטפות את הלחיים שלי, אז זה הופך אותי לקצת הומו, לא? ובאופן רציני יותר הוא עונה: בוראט אוחז בדעות אנטישמיות, ברונו אינו הומופוב, הוא הומו והוא דווקא המטרה אליה מופנים החצים ההומופובים. והוא מוסיף: "גיליתי שהומופוביה נותרה הגזענות האחרונה שעדיין נחשבת לגיטימית בעולם".
יש הגיון מאחורי השגעון של בוראט/ברון-כהן, ויש שם פילוסופיה. כמו בראיון ב"רולינג סטונס" גם כאן הוא מצטט את איאן קרשו, מחבר הספר על היטלר, שאמר "הדרך לאושוויץ מרוצפת אדישות". כלומר שלא צריכים להיות אנטישמיים פעילים, רק אדישים, כדי לאפשר שואה נוספת. והוא נותן כדוגמה את האנשים בפאב ששרו איתו בהתלהבות את הלהיט "זרוק את היהודי לבאר" (שמופיע בפסקול הסרט).
מה עוד אנחנו לומדים מהראיון? איך צולמה הסצינה בכנסיה, והסצינה בה הוא משמיד את חנות העתיקות. אנחנו שומעים על טקס הבר-מצווה שלו, שם הוא סיפק את ההופעה למוזמנים עם שעה וחצי של ברייקדאנס.
והכותרת לפוסט? "הצלחת הסרט היא פשוט אסון", אומר ברון כהן לגרוס, כשהיא שואלת האם יוכל להמשיך לעשות סרטים כאלה עכשיו שעכולם מכירים אותו. "נראה לי בלתי אפשרי עכשיו", הוא עונה, "כנראה שאצטרך להתחיל לקרוא תסריטים".
מאוד כדאי להאזין.
ובאדיבות הפליקר של דודה מלכה, הנה האינטרקום של קרובי משפחתו של סשה ברון-כהן בהרצליה:
בעניין לא קשור (ואולי באיזשהו מובן קצת כן)
הבמאי קן ראסל השתתף (ונטש)
את גירסת הסלבס של Big Brother הבריטי.
http://www.guardian.co.uk/uk_news/story/0,,1984823,00.html
ניטפוק קל: ההומופובים ולא ההומו]ובים.
מוטב מאוחר.
קיבלתי את הההמלצה של יאיר והתפתתי להאזין לראיון של סשה ברון ב NPR. ז"א בעצם לא לגמריי האזנתי ורק כמעט התפתתי. כי אחרי עשר דקות (בערך) של להג ראיוני מנופח (שווה סאטירה כשלעצמו)ותשובות שכולן היו בתחום (מבדח) הצפוי, פשוט עפתי משם והפעם לא לסודוקו אלא לבלוג שבו רואים נשים מתערטלות. פאטתי או לא, לפחות אני יודע שבבלוג הזה אני צופה במשהו אמיתי.
למי שמעוניין לדעת, אז אני ויתרתי על המשך ההאזנה כאשר סשה התחיל להסביר איך צולמה הסצינה בחנות העתיקות.
הסצינה ("הדוקומנטרית") בחנות העתיקות מקדימה את הסצינה (המבויימת) שבה בוראט מתאבק עם המפיק שלו. בשתי הסצינות העוקבות (פאשלה בעריכה) השימוש בפרופס זהה, מה שמאפשר לצופה להבין (יש עוד מספיק סימנים "מחשידים" אחרים) שהמדובר בשתי סצינות מבויימות.
אז ברגע שסשה התחיל להסביר איך התאפשר לו לצלם את ה"דוקומנט" בחנות העתיקות, אני קלטתי שהוא פשוט מחרטט (לשון ירושלמית) אותי ופשוט ניפרדתי ממנו ומהסבריו.
לשון אחר. "בוראט" הוא סרט משעשע (במידה), עשוי בקצב (סביר) ומצליח אפילו להעביר זמן מסך מבלי שתמצא את עצמך גולש למחשבה על סטייק טוב שתדפוק בתום ההקרנה. אבל מכאן ועד ליפול בפח ולחשוב שאני מביט באיזה שהוא פורמט חדשני שזקוק להבהרות או להתעניינות, המרחק גדול.