אברקדברה
1.
מאוד אהבתי את "יוקרה", הסרט החדש של כריסטופר נולן שעולה היום בבתי הקולנוע בארץ. זה סרט על אובססיה. אני אוהב סרטים על דמויות אובססיביות; זה אף פעם לא נגמר טוב. זה גם סרט על אמנויות הבמה – על איש אחד שיש לו כישרון, או סוד, שמאפשר לו להיות באמת חדשני, לעומת איש אחר שיש לו כשרון הופעה, כריזמה. לו הם היו משתפים פעולה הם היו כובשים את העולם, אבל הם דווקא מעדיפים להיות אויבים. ולבסוף, זה סרט על קסם – על שני קוסמים שיודעים שכל העניין עם קסמים קשור בלהטוטנות ואחיזת עיניים, ובכל זאת אחד מהם עדיין מאמין שאולי יש דבר כזה "קסם אמיתי", שאולי דברים באמת יכולים להיעלם לתוך האוויר הדליל (אם לשאול את האידיום האנגלי), ועל המקום שבו קסמי הלהטוטנות והקסם האמיתי, או "כישוף", נפגשים, בעולם המדע. או, אם תרצו, בעולם הפנטזיה שבו הכל אפשרי. הסרט הזה רווי פיתולים ועלילות, והוא פשוט מענג. הנה הביקורת שלי עליו מגליון "פנאי פלוס" של אתמול:
קולו של מייקל קיין מסביר בתחילת "יוקרה" את הסוד שמאחורי הקסם. כל קסם בנוי משלושה חלקים, הוא מסביר, או מערכות. החלק הראשון הוא "ההבטחה", בו הקוסם רק מסביר מה הוא הולך לעשות. החלק השני הוא "השינוי", בו הקוסם מעלים את החפץ. אבל בשלב הזה הקהל עדיין לא מוחא כפיים. כאן הם עדיין במתח. כדי להגיע לשיא הקוסם צריך גם להחזיר את החפץ בחזרה, להשיב את הסדר על כנו, לתת לאנשים להיאנח בסיפוק, ולפרוק את המתח בתשואות. החלק השלישי נקרא "היוקרה", או "הפרסטיז'ה". זה הפאנץ' ליין של הקסם. אבל ככה לא בנוי רק קסם, ככה בנוי גם תסריט. שלוש מערכות: בניה, סיבוך, התרה. "היוקרה", סרט הקוסמים התקופתי השני שמגיע אלינו תוך חודש (אחרי "אמן האשליות" היפה לעין, אך הפחות מורכב וחכם מהסרט הזה), כמובן בנוי באופן הזה. גם לסרט הזה יש "פרסטיז'ה" בסוף, הרגע בו הקהל אמור להגיד "אהההה" ולמחוא כפיים מול מעשי הלהטוטנות של הגיבורים, אך גם של הבמאי שאיחז את עינינו והוביל אותנו לראות דבר אחד בשעה שהוא מחביא בכף ידו דבר אחר.
כמו "אמן האשליות" גם "יוקרה" נהנה לשחק על הדימוי המטאפורי של הקולנוע כסוג של קסם, שקר, בלוף, טריק, אשליה אופטית. את אולמות התיאטרון שאירחו את ספקטקלי הקסמים של סוף המאה ה-19 ירשו אולמות הקולנוע. האשליה, הקסם, הרצון להאמין בבלתי יאומן הוא צורך אנושי בסיסי שלא השתנה, רק ניזון ממדיום אחר. אבל אנחנו לא רק המרנו את מופעי הבמה במופעי הקולנוע (או בטלוויזיה, שהפכה גם היא מקור בלתי אכזב ללהטוטנים ואילוזיוניסטים באחרונה), אלא גם התמימות שלנו רזתה, הסקפטיות התעבתה, הרצון להאמין נותר, אבל החשדנות לעיתים גוברת עליו. לכן סרטים כמו "יוקרה" או "אמן האשליות" באים מתוך קריצה ודחיפת מרפק: בואו, נראה לכם את הצד השני, את אחורי הקלעים, נחשוף בפניכם את הקסם. זהו לכאורה הלהטוט האחרון: כולנו כבר יודעים שהכל הוא רק שואו, בואו רק נציץ איך עשו את זה. כי גם היכולת להרים שואו, לבצע מניפולציות בתשומת הלב של הקהל, היא סוג של מיומנות וכשרון. ואז, כשאנחנו מציצים אל מתחת לבמה ומגלים את מה שאמורה להיות האמת, נחשף בפנינו הטוויסט הראשון: יש גם מיסתורין מאחורי ה"אמת". היא אינה חזות הכל.
"יוקרה" הוא סרט שנראה מעט גימיקי בתחילה – יש לו טוויסט בסוף שלא גורם לעצירת נשימה נדהמת – אבל הוא יצירה מתוחכמת להפליא שמתפקדת כמו מבוך של מראות, בו לעיתים ההשתקפות נראית כמו הדבר האמיתי והליכה לכיוונה תרסק את אפנו אל הזגוגית. הסרט מתחיל במוות, משפט וגזר דין. קוסם אחד מואשם בהריגת קוסם אחר. הקוסם האחד מקבל לידיו את יומנו של הקוסם השני, ובו הוא קורא איך הקוסם השני קורא את יומנו של הקוסם הראשון. וכך, כמו נחש הלועס את זנבו הסרט מתפתל לתוך עצמו, כמו ציור של מ.ק אשר, בו הבלתי אפשרי נראה לרגע אפשרי בהחלט.
קסמו של "יוקרה" מצוי בכך שיחסי הגומלין בין קסמים וקולנוע מהווה רק חלקיק מרעיונותיו. בבסיסו זהו סרט על אובססיה הרסנית של שני גברים, שמוכנים ללכת רחוק כדי להזיק האחד לשני. זו יריבות יצרית ויצירתית, שמעורבבים בה תשוקת נקם וכיבוש לצד אגו יצירתי. זה סרט על האובססיה של האמן, שמוכן להקריב נתחים שלמים מעצמו – גופו, נשמתו, משפחתו – למען הבכורה. אבל נדמה שזה לא רק הסיפוק האישי שמניע אותם, אלא גם רצון להטביע את נוכחותם בנצח. זו אחת הסיבות שהרגע בו הבנתי שאני מוקסם מהסרט לחלוטין נמצא בדיוק בנקודת האמצע, כשלתמונה נכנסת דמות חדשה – הוא פשוט מגיח משם מקום כמו כמתוך קסם – וזו דמות שקשורה לעולם המדע ולא לאמנות, אבל גם היא כפייתית והרסנית לא פחות מהאחרים, וגם היא משלמת מחיר על רצונה לבצע מהפכות (ומכיוון שלא קראתי דבר על הסרט מבעוד מועד, זהותו של השחקן המגלם את אותו ממציא לא היתה ידועה לי, ומכאן שהכניסה שלו לסרט היה בהחלט מפתיעה. נסו זאת בעצמכם).
הלהטוט הסופי של "יוקרה" מגיע למעשה אחרי הפרסטיז'ה. כל מי שנעלם הוחזר. סימני השאלה הותרו. הסיפור אמור להגיע לסופו. אבל כאן, מתברר, שיש עוד אלמנט לטריק שאינו כלול במבנה שלוש המערכות שצוין תחילה. האם זהו סרט בשלוש מערכות המסופר בארבע מערכות? או שאולי – בגלל המבנה הדואלי והסימטרי של העלילה והגיבורים – צריכים בעצם לספור כאן שש מערכות? כך או כך, הטוויסט האמיתי מגיע בסוף. לא בשאלה "איך הם עשו את זה?" אלא מי עשה את זה. זה רק בשניה האחרונה של הסרט שאנחנו מבינים שלכל אורכו, הבמאי סיפר לנו את סיפורו של האיש הלא נכון. האיש אחריו צעדנו איננו הגיבור. זה בכלל היה האיש השני, זה שלא ראינו מגיע.
2.
ויש עוד בכורה השבוע, אלא לא בקולנוע, ולא בדי.וי.די: ישר בכבלים. "הימים האחרונים" של גאס ואן-סאנט עולה היום להוט-VOD. גם עליו כתבתי במדורי אתמול:
הסרט "הימים האחרונים" הוא החלק השלישי בטרילוגיית המוות המופשטת של גאס ואן סאנט. כן, הבמאי של להיט האינדי "איידהו שלי" ולהיט המיינסטרים הדו-אוסקרי "סיפורו של וויל האנטינג" ניער מעליו עלילה וקומוניקטיביות כפי שכלב מנער מעליו קרציות ויצר טרילוגיה מסעירה מבחינה אמנותית ופסימית להחריד. הסרט הראשון היה "ג'רי", שלא הוקרן מסחרית בארץ אבל יצא בדי.וי.די. השני היה "אלפנט", שזכה בפסטיבל קאן והופץ מסחרית בארץ. והשלישי הוא "הימים האחרונים", שלא הופץ מסחרית ולא יצא בדי.וי.די. מהיום הוא מוקרן באופן שוטף למנויי HOT במסגרת ה-VOD של HBO. ולמה טרילוגיית המוות? כי שלושתם סרטים הלוקחים אירועים שנתלשו מעל דפי העיתונות ושלא נגמרו בטוב. שלושתם מתרחשים בחוף המערבי של אמריקה, שלושתם עוסקים בצעירים שהלכו לאיבוד – באופן המילולי והמושאל – ושפנייתם אל המוות היא דרכם לא רק לברוח, אלא גם לזכות בתהילה שכבר לא תהיה מנת חלקם. "הימים האחרונים" עוסק בזמר שהוא מעין דמוי קורט קוביין בימים האחרונים לפני התאבדותו. ואן סאנט עוקב אחריו בשוטים ארוכים-ארוכים, בהם לעיתים נדירות קורה משהו, בשעה שהדמות הראשית נמצאת במצבים משתנים של קריסה נפשית, או מסטוליות קיצונית. עלילה? הזדהות? הבנה פסיכולוגית? לא בסרט הזה. כאן יש רק אובזרבציה חיצונית, מנותקת, למסלול התרסקותו של מישהו שמאס בתהילה של עצמו. ואן סאנט עושה אף דבר נוסף: הוא יוצר חפיפות זמנים, מתאר את אותן סצינות משתי נקודות תצפית שונות. כך שמקום לשאול "למה" ו"מה" השאלות מתחלפות ל"מתי?" ו"איפה?". באופן הזה יוצר ואן סאנט גם אצל הצופים תחושת בלבול והזייה, בה לכל פעולה יש מעין הד. כן, קל לנחש למה הסרט הזה לא הגיע למסכים המסחריים בארץ. הוא מאתגר והוא בנוי ככה שנוצרת התחושה ש"כלום לא קורה". "הימים האחרונים" הוא סרט שיתסכל כמעט את רוב צופיו. אבל אלה שמוכנים להתעסק עם טקסט בלתי שגרתי, כמו אנשי כת הפולחן לקורט קוביין, לא יכולים להחמיץ אותו, גם אם ירדמו באמצע.
ורק שאלה לבסוף: את שלושת הסרטים האלה צילם הצלם האמריקאי האהוב עלי כרגע, האריס סבידס. אז למה, דווקא ב-VOD של HBO המיועד לקהל מתוחכם ואנין, הסרט לא משודר בפריים הסינמסקופי המקורי שלו, אלא בגרסה קצוצת הכנפיים?
3.
ולבסוף: כבמטה קסם, בלי שזה בכלל תוכנן, לשני הסרטים האלה יש מכנה משותף. הנה האייטם השלישי ממדורי אתמול:
ריקי ג'יי הוא קוסם, קלפן, סופר ושחקן. הוא שיחק בתפקידים קטנים ברוב הסרטים של דיוויד מאמט וגם אצל פול תומס אנדרסון. ב"יוקרה" הוא מגלם, לשבריר שניה, קוסם ששני הגיבורים עובדים אצלו בתחילת דרכם (והוא גם האיש שלימד את יו ג'קמן וכריסטיאן בייל את רזי זריזות הידיים). ב"הימים האחרונים" הוא מגלם בלש פרטי שמנסה לאתר את הרוקר המסתתר מפני העולם. בסרט הזה הוא גם מאלתר פיסת דיאלוג במהלך נסיעה במכונית, העוסקת בקורותיו האמיתיים של הקוסם הסיני הקשיש צ'ינג לינג פו, שהדהים את הקהל הלונדוני בתחילת המאה העשרים, וביריבו, הקוסם הבריטי שהתחזה גם הוא לסיני והופיע בתיאטרון מולו תחת השם צ'אנג לינג סו (Chung Ling Soo
). לא רק שיריבות בין קוסמים הוא נושא "יוקרה", גם האגדה על צ'ינג לינג סו מאוזכרת בסרט. וככה, במקרה, שני הסרטים עולים בבכורה בארץ באותו יום. קסם?
מכיוון שכבר לא ייצא לי להלל את נולאן ויצירתו כפי שסברתי, הייתי רוצה להתייחס לנקודות חשובות:
1. חבל שיאיר לא הרחיב עוד בנושא חשיבות הבמאי ביצירה מסוג זה. כריסטופר נולאן הוא קולנוען גאון בעיניי, שהשליטה הקונספטואלית שלו במדיום שבו עוסקים סרטיו, היא טוטאלית (לראייה – "באטמן מתחיל" הוא סרט הקומיקס הטוב ביותר שראיתי). השימוש שלו בסמלים וסימבוליות, משפטי מפתח חוזרים הצוברים משמעויות, והתפיסה הרחבה שלו המאפשרת קיום כמה עלילות במקביל, כל אלה הן מעלות שאינני מוצא בהרבה מהבמאים בני דורו. דעתי החיובית גם כך, רק התחזקה בעקבות "יוקרה".
2. עניין המערכות: היות והסרט מתרחש בשלושה קווי זמן מקבילים, המספרים 3 סיפורים שונים, אני מציע מבנה של 9 מערכות!(???). צפייה נוספת, שהיא בגדר חובה בשבילי, תפתור את העניין.
3. המלצתי הכנה – לרוץ לראות. מי שלא ראה חייב לעצמו סרט כזה, ובואו נגיד שצפייה אחת לא מספיקה… באיזה סרט שראיתם לאחרונה קיבלתם טוויסט עלילתי בסיום כל סיקוונס? בעצם, כמעט בסוף כל סצנה! מדהים.
4. בכל זאת מצאתי מגרעה אחת ויחידה בסרט – הוא נגמר.
חודשים חיכיתי לבואו, תחנוני השתלמו וכל ראיתי אותו כבר בשבוע שעבר, אבל כעת אין לי יותר סרטים לצפות להם באמת!
כאן, אני מבקש את עזרתכם, חברי הבלוג הנהדר הזה:
לאיזה סרט עליי לחכות בציפייה? מה הוא הפרוייקט המסקרן הבא שאמתין לו בקוצר רוח?
טרנטינו/רודריגז יעלו את "גרידהאוס" שלהם רק באפריל (בארה"ב) כך שאני מוכרח למצוא משהו עד אז…
אני היחידי שחשב ש"באטמן מתחיל" היה מאכזב למדי ?
וכמה הצעות לאורון:
Smokin' Aces
Reno 911!: Miami
Black Snake Moan
Zodiac
300
Sunshine
Rescue Dawn
אני מת לראות כבר את הפרסטיז'ה, אם לא מכל סיבה אחרת אז פשוט בגלל כריסטופר נולן. אוף, כמה שהוא טוב, הבחור הזה. שד.
אבל "באטמן מתחיל" הוא לא הסרט שמלמד על כך. נהפוך הוא, זהו אחד מסרטי הקומיקס המאכזבים ביותר שראיתי ("באטמן" ו"באטמן חוזר" של ברטון, ו"אקס מן" ו"אקס מן 2" לסינגר הם סרטי הקומיקס הטובים ביותר שראיתי, וזה עוד לפני שהזכרנו את "אמריקן ספלנדור").
אם כבר נולאן, אז "ממנטו" הגאוני (שהיה לי המזל לראות אותו בלונדון מבלי שידעתי דבר על מה שאני עתיד לראות) או "יוקרה" הבנוי לתלפיות. אבל "באטמן מתחיל"? ממש לא.
כנראה שלכל במאי מוכשר יש סרט מאכזב במיוחד ברפרטואר שלו. אצל נולאן זהו "באטמן מתחיל", אצל סינגר "סופרמן חוזר" (המעניין, אך המאד מאד פגום), וכך גם אצל אחרים.
הבעיה, וגם המעלה יש יגידו, של "באטמן מתחיל" היא העובדה שהוא לא ממש סרט קומיקס. הוא יותר דרמת פשע אפלה. לפעמים נראה כאילו האלמנטים הקומיקסאיים מפריעים לנולאן לספר את הסיפור שבאמת מעניין אותו, הסיפור (שכרגיל) עוסק בנקמה ואובססיה. גם של הטובים וגם של הרעים.
החל משנות ה-80, באטמן הפך לקומיקס אפל, מגמה שנותרה בולטת עד היום. אין בו את ה-sense of wonder של סופרמן או את הריאליזם המצועצע של ספיידרמן. מהבחינה הזו, סרטו של נולאן נותר נאמן לרוח המקור.
טים ברטון שיצר ב-1989 את סרט הבאטמן שאני עדיין הכי אוהב, לא ויתר על אלמנטים של קומיקס. גות'אם סיטי שלו היתה פנטזיה ארכיטקטונית בעוד שאצל נולאן היא נראית פחות או יותר כמו עיר רגילה.
למעשה, חוץ מהעובדה שהוא היה סרט מעט ארוך מדי, ברטון יצר באטמן מושלם. הוא מצא את נקודת אמצע מושלמת בין ההגזמות הפראיות של "באטמן ורובין" ובין הקדרות הריאליסטית של "באטמן מתחיל".
נולאן לקח את זה הרבה יותר לכיוון הריאליסטי. הסרט שלו גם סובל מחלק ראשון איטי ומלא אקספוזיציה, אבל להגנתו ייאמר שזו בעיה של כל סרט "אוריג'ין", גם של ספיידרמן.
ואם מדברים על ספיידרמן, אני זוכר שכשראיתי את הסרט הזה לראשונה התמלאתי תחושה שרק קומיקס יכול להעניק, שהכל אפשרי, שאין גבול לדמיון. סם ריימי הצליח ליצור סרט קומיקס מופלא, והיה לי חסר מעט מהתחושה הזו ב"באטמן מתחיל". הוא אולי סרט טוב, אבל הוא לא סרט הקומיקס הכי טוב אי פעם. הוא נמצא לפחות חצי צעד מאחורי ספיידרמן 2 ואקס מן 2. כן, שמתם לב לדפוס. מי יודע, אולי "האביר האפל" ישים את כולם בכיס הקטן.
נולאן הוא במאי מוכשר מאוד שנמשך לנושאים קודרים מאוד. אין ספק שמהבחינה הזו הוא מושלם לבאטמן. רק שירשה לעצמו קצת יותר להשתחרר, קצת להכניס כיף. זה קומיקס. לא צריך לקחת את זה כל כך ברצינות.
אני מרגיש צורך להגיב לכל מה שקרה כאן עכשיו.
קודם כל תודה לעדן הנחמד.
"זודיאק", המזכיר את 7 חטאים רק בבסיס 12, ו"300", עיבוד של פרנק מילר לאחד קרבות המעטים-מול-רבים הכי מפורסמים בהיסטוריה – שניהם מסקרנים אותי מאוד!
ועל Rescue Dawn, אני מודה שלא שמעתי, אז תודה נפרדת!
ולא, עדן, אתה לא היחיד שהתאכזב מ"באטמן מתחיל". אם כבר, אז אני היחיד שחשב שהוא מושלם… ולכן הרשו לי לסנגר עליו מעט, בהודעה נפרדת.
קודם כל לעובדות:
"אינסומניה" הוא שנחשב לפלופ ברזומה של נולאן (וגם אותו אהבתי, ד"א). "באטמן מתחיל" דווקא התקבל בתשואות, והפך אותו מ"במאי-של-סרט-אחד-טוב" לבמאי מוערך.
ועכשיו לדעותיי:
כשאני אומר סרט קומיקס, אני מדבר בעיקר על האווירה, התחושות המועברות והכי חשוב – נאמנות למקור הספציפי.
גותהאם סיטי, היא עיר אפלה, שאין בה שום דבר מבדיל, מלבד העובדה שהשחיתות זורמת לה בביבים. היא חפה מפלאים ארכיטקטוניים, אולי חוץ ממגדלי וויין.
היא לא מטרופוליס העליזה של סופרמן, וגם לא ניו-יורק גורדת השחקים של ספיידרמן.
סתם עיר רגילה אפורה ומדכאת, שנולאן העביר למסך בצורה מושלמת.
גם הגיבור עצמו וגם רוב הנבלים בבאטמן הם אנושיים. אין להם כוחות מוטנטיים או חייזריים, והפגמים שלהם סימבוליים. ג'וקר היה קוקו גם לפני שנפל למיכל ההוא, והארוי דנט היה מפוצל בנפשו עוד בטרם נשפכה החומצה על פניו.
שנים רבות חיכיתי לבאטמן אמיתי על מסך הקולנוע. כאחד שגדל על קומיקסים של גיבורי-על, שנאתי את שני הבאטמנים של ברטון, אילצתי את עצמי לחבב את השלישי, ועל הרביעי לא שווה לדבר.
עד שבא נולאן, והעביר למסך הקולנוע את כל מה ש"באטמני" באמת בגיבור המורכב הזה. אל תשכחו שזהו הסרט הראשון, שנאלץ לבנות מולנו את הגיבור. בסרט הבא, כבר נראה את באטמן הנולאני בגרסתו הסופית, ואז נוכל להשוותו לבאטמן הברטוני.
חפרתי הרבה אז רק אוסיף ששני הספיידרמנים היו איומים בעיניי (השני היה הסרט השני הכי גרוע שראיתי אי פעם) ושלושת האקסמנים היו פושרים מינוס, כאשר השני היה הרע במיעוטו. אבל זה כבר נושא לדיון אחר…
יאיר, אתה מתבלבל לגבי ימים אחרונים.
שים לב ליחס מסך המקורי –
http://www.imdb.com/title/tt0403217/technical
ושאלה מרתקת, למה הצמד הזה "עובד בריבועים".
רוה לשנדור: מעניין ומבלבל הלינק ששלחת. ראיתי את הסרט בגרסתו ב"הוט" וראיתי אותו כשיצא לראשונה בדי.וי.די לפני כשנה ויכולתי להישבע שהפריימינג היה שונה. אאלץ לקחת מהאוזן שוב את הדי.וי.די כדי לוודא האם הזיתי.
גם ימים אחרונים וגם אלפנט הוקרנו בפסטיבל קאן בפריים מיוחד. זה מזכיר 4:3 אבל נראה יותר כמו ריבוע מאשר מלבן. ייתכן וזה בגלל שהם הפקות של HBO שיועדו לטלויזיה.
נקודה שראוי להזכיר:
טרילוגיית המוות של גאס ואן-סאנט מושפעת ישירות מהשפה הקולנועית של בלה טאר ההונגרי.
http://www.third-ear.com/p_prefo.aspx?id=122125567
האיטיות, חפיפת הזמנים, חזרה על הסצינה מנקודות מבט של דמויות שוונות והשוטים שנמשכים הרבה מעבר למקובל בקולנוע נראטיבי, הופיעו כבר ב-Satantango המופתי של בלה טאר מ-1994. ואן-סאנט מקפיד לציין אותו כמקור השראה בראיונות, ואף מודה לבלה טאר בכותרות הסיום של "ג'רי" (החלק הראשון בטרילוגיה).
אגב, לפני מספר שנים נערכה בסינמטק ת"א רטרוספקטיבה לבמאי החשוב הזה. הצפיה בשבע וחצי השעות שלsatantango היתה חוויה קולנועית ממעלה ראשונה. מאתגרת ומאוד מאוד מתגמלת.
לגבי הפרופורציה של Last Days-
הדי.וי.די. אכן כלל שתי גרסאות. אך במקרה הזה ה-16:9 נגזר מהמקור המרובע ולא להיפך.
אוף! יאיר!
אני אוהב את הבלוג שלך, מאוד, ואפילו שמתי אותו בפייבוריטס והכול, אבל האם אני צריך להפסיק לקרוא את הביקורות שלך מחשש לספוילרים?! מה זאת אומרת, הסרט סיפר את סיפורו של האיש הלא-נכון?!
איך אני אמור לראות עכשיו את הסרט?!
אני לא זוכר את הפעם האחרונה שיצא לי לשים 3 ?! בטוקבק. אפילו 2. אבל פה, כל ?! בסלע. מאוכזב.
רוה לעירא: אל דאגה, המשפט זה לא יגיד לך כלום עד שלא תצא מהסרט. ואז מן הסתם תרצה להתווכח איתו. אין כאן ספוילר שאינו מצוי ממילא בעובדה שהסרט מכיל "פיתולים ותפניות".
אוף!
אף אחד בטח כבר לא יראה את מה שאני כותב אבל רק אתמול ראיתי את הפרסטיג'ה והוא כל כך טוב שזה פשוט חטא שהוא כמעט לא זכה להתייחסות בשום סיכום סופשנה בארה"ב/בריטניה
וזה פעם ראשונה בחיי שאני אראה סרט שוב פעם לא בגלל שלא הבנתי אותו אלא פשוט בגלל שאני לא סגור אם הבנתי את מה שהבנתי בשניה האחרונה שלו (לפי דעתי זה אפילו היה פחות משניה)
ובכלל לפי דעתי נולאן הוא סדיסט שנהנה להתעלל בצופיו ולנפנף בכשרון העצום שלו כי תכ'לס מי שמצמץ בשניה האחרונה ראה סרט אחר לגמרי ממי שלא מצמץ ובוודאי שלא קיבל תמורה מלאה לכרטיס שלו.
ציון:9
(הציון הכי גבוה שנתתי לסרט שהופק בשנת 2006 והוא נחלק עם עוד 4 סרטים נוספים:"טיסה 93","הילדים של מחר","בוראט","קזינו רויאל".
אבל עדיין לא ראיתי כמה סרטים כמו למשל איוו ג'ימה והלבירינת של גיירמו דל טורו).