21 ינואר 2007 | 17:51 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

בחזרה למלאכים

סולווג דומרטין מתה

סולווג דומרטין, השחקנית שגילמה את לוליינית הקרקס בה מתאהב המלאך ברונו גאנץ ב”מלאכים בשמני ברלין” (1986), מתה מדום לב. משפחתה פרסמה לפני יומיים הודעה על מותה של דומרטין ב-11 בינואר. היא היתה בת 48. דומרטין היתה בת זוגו של וים ונדרס באמצע שנות השמונים וסרטו “מלאכים בשמי ברלין” היה תפקידה הקולנועי הראשון. לפני כן היא היתה העורכת שלו בסרט התיעודי “טוקיו-גה”. היא גם היתה שותפתו של ונדרס לכתיבת סרטו “עד סוף העולם”.
נגנו לעצמכם את “When I Go” של מינימל קומפקט לזכרה.

הרהור מלאנכולי בהצתה מאוחרת: “מלאכים בשמי ברלין” הוא מאותם סרטים שהייתי צופה בהם שוב ושוב ושוב באמצע שנות השמונים, במקומות כמו קולנוע פריז או קולנוע תמוז. אהבתי אותו כמו שאהבתי לשמוע את ניק קייב ואת טוקסידומון בפטיפון. וכמו עם קייב וטוקסידומון, כיום כבר אין לי סבלנות אליו. כנ”ל עם “המבט” של ניקולס רוג (או למעשה, ניקולס רג). גם זה היה הסרט שטחנתי שוב ושוב כנער. וכיום אני כבר לא מצליח להביא את עצמי לצפות בו. בתחילת שנות השבעים הוא נחשב יוצא דופן בכך שהוא היה בוטה בסקס שלו ומפחיד בצורה כמעט מפלצתית. באמצע שנות השמונים הוא בעיקר נראה כמו אוונגרד סבנטיזי מעניין, אבל לא נטול קשקשנות. ובכל זאת, זה היה סרט פולחן לרגע. אהבתי אותו בצפייה ראשונה. נמאס לי ממנו בצפייה שלישית. והנה הוא מוקרן הערב בסינמטק תל אביב בפסטיבל הבריטי (שוב, הגדירו “סרט בריטי”: כוכב אמריקאי, לוקיישן איטלקי, סיפור צרפתי). ואני סקרן: איך הוא נראה לעיניים של מי שרואה אותו לראשונה? עדיין מפחיד? בוטה? נועז? או שהוא התיישן והתעפש?

נושאים: הספד

7 תגובות ל - “בחזרה למלאכים”

  1. ליהיא 21 ינואר 2007 ב - 19:36 קישור ישיר

    עוד מוות עצוב (אמנם לא קולנועי) – דני דוהרטי מלהקת “האמהות והאבות”. עכשיו מישל פיליפס היא היחידה מהארבעה שעדיין בחיים. 🙁

    בקשר ל”המבט” – אני ראיתי אותו לפני כמה שנים בפעם הראשונה, כשנכנסתי לתקופת ג’ולי כריסטי שלי. אז כן, הסקס עדיין נועז והסרט עדיין מפחיד (למרות הדם שנראה כמו קטשופ, אבל ממש), לפחות לדידי. קח בחשבון שאני לא חובבת סרטי אימה אז אולי אני לא מדד (כל דבר מפחיד אותי) אבל אני מצאתי את הסרט מעורר מחשבה ומרתק. לומר לך שזהו אחד מהסרטים שאני יכולה לראות שוב ושוב? לא. אך להנות ממנו עדיין אפשר.

  2. אור 21 ינואר 2007 ב - 20:25 קישור ישיר

    ראיתי את “המבט” לראשונה לפני שנה. ידעתי כבר פחות או יותר כל שלב בסרט (תודה לך, הנרי אונגר. סתם… אחלה ספר…) אבל הוא היה עדיין אפקטיבי. אני ממש מחכה לראות אותו בסינמטק י-ם בימים הקרובים על המסך הגדול.

  3. הוד 21 ינואר 2007 ב - 21:22 קישור ישיר

    “מבט” הוא אחד הסרטים האהובים עליי.
    סצינת הפתיחה הוא שיעור מעלף בעריכה צולבת.
    בנוסף אני גם ממליץ על “האיש שנפל מכדור הארץ”.

  4. גל-Z 21 ינואר 2007 ב - 22:37 קישור ישיר

    אני לא כל כך התלהבתי, הניצוץ הוא גרסה ברורה יותר ומעניינת יותר (רק ללא סקס ודם…)

  5. ניר נ. 21 ינואר 2007 ב - 23:39 קישור ישיר

    ממש נשבר לי הלב…..לעזאזל התעוררתי לידיעה הזאת. אחת לכמה זמן הייתי מקיש את השם שלה ב-imdb מקווה שאולי עשתה עוד תפקיד או ביימה עוד סרט קצר. מתישהו היא היתה אמורה להוציא דיסק כזמרת-היא הבטיחה לאילת בכר שראיינה אותה בזמן תל אביב-ועד כמה שאני יודע זה מעולם לא קרה.

    עוד ארבעה חודשים אני בן 38, ועדיין חולם על כמה מהאהבות המצחיקות והמשוגעות שחוויתי אז …. בסינמטק תל אביב, חיפה וירושלים, בית קולנוע ריק ברמת השרון ועוד הרבה מקומות שאליהם גילגלתי את עצמי לראות את הסרט הזה שוב ושוב רק כדי לקוות שמישהו מסוים אולי יגיע לשם גם.

  6. דן 22 ינואר 2007 ב - 0:24 קישור ישיר

    טוב, אין ספק ש”המבט” נראה כיום מעט מיושן עם כל הזומים, האפקטים הזולים והדם שנקנה בטמבור. אבל זה גם חלק מהקסם שלו, במיוחד למי שאוהב את הקולנוע של שנות השבעים. התהייה עד כמה מדובר בסרט בריטי עולה גם כי הוא נראה כמו עוד מותחן איטלקי מאותן שנים, ג’אלו, ומשתמש באותם אלמנטים סגנוניים, שהוזכרו לעיל (וגם דונלד סאת’רלנד, שאין לי שום הסבר למה הוא אחד השחקנים שאני הכי אוהב, במיוחד בסרטים הישנים שלו).
    יש חלקים בסרט שעובדים ואפילו מקפיצים. חצי השעה הראשונה מצויינת, סצינת הסקס לא נראית כ”כ בוטה במיוחד כשבאולם המקביל מקרינים את “שורטבאס” (ולא ששם זה כ”כ נורא). זו סצינת סקס יפה, שהופכת למרגשת בזכות העריכה הצולבת אל כריסטי וסאת’רלנד שאחרי הסקס. איך כל הלהט מוחבא פתאום, הופך מעודן, אינטימי וסודי.
    יש לו בטן רכה, והחלק האמצעי שלו פחות עובד, אבל המרדף ברחובות בסוף נפלא. בנוסף, רוג מתעכב לחצאי שניות על פרטים קטנים, שדווקא הם נשארים בסוף בראש כמו השוטר שמגיח לפתע מאחורי המנורה או הסוהרת בבית המאסר שמחווה מעין חיוך רגעי.
    שמח שסופסוף ראיתי את הסרט הזה ועוד על מסך גדול. אפילו איכות ההקרנה היתה יחסית סבירה, חוץ מגלגל אחד ממש דהוי.
    זו התרשמות ראשונית.

    וההערה לסיום – אנשי סינמטק/שגרירות בריטית/YES – אם אתם קוראים את זה, בבקשה תעשו טובה ותעיפו את השלטים של YES שתקועים משני צדי המסך. אם היינו רוצים לראות את הלוגו של החברה היינו נשארים בבית ובוהים בצד הימני של המסך. אל תהפכו לפסטיבל הקולנוע הגדול בארץ, שנתן למממנים שלו לצבוע את ירושלים בכתום.


השאירו תגובה