פסטיבל דוק-אביב מתחיל בעוד שבועיים, ואני מנסה לצפות בשבועות האחרונים בכמה מהסרטים שיוצגו בו, קודם כל מהסרטים הזרים שבו. שלושה מתוך חמשת הסרטים שהיו מועמדים השנה לאוסקר יוקרנו בפסטיבל: "מזון בע"מ" (שכבר יצא בדי.וי.די מתורגם לעברית), "האיש הכי מסוכן באמריקה: דניאל אלסברג ומסמכי הפנטגון" ו"הלגונה הסודית" ("The Cove"), הסרט שלבסוף זכה באוסקר. (סרט רביעי מהאוסקרים, "בורמה VJ" הוקרן בשנה שעברה בפסטיבל ירושלים וזכה בפרס "ברוח החופש"). באופן משונה, "הלגונה הסודית" ישודר מחר (שני, 26.4) בערוץ יס דוקו ב-22:00. הנה דיווח שלי על שניים מהסרטים שכבר ראיתי: "דניאל אלסברג" ו"הלגונה הסודית".

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.4.2010

1.
מדי שנה, בסביבות אפריל, מגיעה לביתי ערימת סרטים תיעודיים לסיקור לקראת פסטיבל דוק-אביב. השנה אותה ערימה הגיעה בשעה שאני ספון בחדר עריכה מנסה לסיים, לראשונה בחיי, סרט תעודה שאני עובד עליו. בסך הכל שעה של מסך, אבל קרוב לשנה של עבודה, עם המון המון שותפים לדרך. את ערימת הסרטים הזאת ראיתי כעת בעיניים אחרות לחלוטין: משתאות, מקנאות, מלאות ענווה. פתאום אני מודע לכמות העבודה וכמויות ההחלטות שעומדות מאחורי כל שוט, כל קאט, כל משפט קריינות. הסרט שלי, שמתישהו יהיה גמור, עוסק בקולנוע (הפתעה, אה?), אבל שניים מהסרטים שיוקרנו בפסטיבל דוק-אביב הקרוב (שייפתח ב-6 במאי בסינמטק תל אביב) עוסקים בחיים האמיתיים: הם עוסקים באנשים שהיו מוכנים להקריב את חייהם ואת חירותם כדי לשנות את העולם, כדי להציל חיים, כדי לחשוף שקרים. התוצאה היא שני סרטים מופתיים שמגיעים לדוק-אביב אחרי שכבר היו מועמדים לאוסקר. אחד מהם זכה.

2.
עזבו את תוכניות הריאליטי. סרט תעודה טוב, כזה העוסק באופן משכנע ובהיר באנשים אידיאליסטיים, נחושים, שמעשיהם השנויים במחלוקת, הגבוליים מבחינת החוק, נעשו מתוך מטרה להביא שינוי, אמור באמת להעמיד מראה מול פניכם ולגרום לעצמכם להתבונן פנימה ולתהות "מה אני הייתי עושה?”. בימינו נדמה שעשיית סרט תיעודי היא אחת הדרכים להביא לשינוי בעולם, בחשיפת שקרים או אמת על קנווס גדול. שבעולם שבו אפתיות ועצלנות היא מחלה ממארת, נדמה שקולנוע תיעודי הפך לכלי אקטיביסטי ראשון במעלה, בכך שהוא לא רק חושף עוולות וטיוחים ואי-צדק ופשעים, אלא שעצם הכנסת מצלמה לאיזור של ניצול ודיכוי והסתרה מביאה לשינוי בהתנהגות של אלה שנתפסו בקלקלתם ושל הרשויות שעמדו חסרי אונים מנגד.

3. 
סרט כזה, שעשוי ממש באופן מצוין, ומותח כמו מותחן ביון פוליטי עלילתי, הוא "דניאל אלסברג: האיש הכי מסוכן באמריקה". לכל מי שלא חי בסוף שנות הששים באמריקה, ולא עקב אחרי הסיפור הזה כפי שנפרש בעיתונות היומית בזמן אמת, הסרט הזה עמוס פרטים וטוויסטים עלילתיים שלא מפסיקים להפתיע, למתוח ולרגש. אבל הסרט הזה מגיע לישראל בתזמון יוצא דופן שהופך אותו לצפיית חובה. דניאל אלסברג היה איש אקדמיה שעבד בפנטגון בימי מלחמת וייטנאם וב-1969 הוא הדליף ל"ניו יורק טיימס" דו"ח שסווג "סודי ביותר" שמוכיח שבניגוד לכל מה שהמדינה והצבא דיווחו לאומה האמריקאית, אין לאמריקה סיכוי לנצח את המלחמה בווייטנאם. ובכלל, שכל המעורבות האמריקאית בווייטנאם בכלל איננה כמו שהממשל עדכן את העם. האף.בי.איי והנשיא (ניקסון) וכל צוות הבית לבן התחילו לרדוף את אלסברג, הוא כונה בוגד, והוא הועמד לדין. 41 שנה אחרי וכיום הפרספקטיבה כבר נמצאת במקומה: אלסברג מוגדר כגיבור, כמי שהאומץ נטול האנוכיות שלו אולי עזר לזרז את סיומה של מלחמת וייטנאם, ואם לא ממש זירז (לקח למלחמה ארבע שנים להסתיים אחרי ההדלפה של אלסברג), אז הוא לפחות בהחלט עזר לקצר את הקדנציה של ריצ'רד ניקסון (בטוויסט מפתיע בעלילה מתברר שלפרשת אלסברג יש חיבור ישיר לפרשת ווטרגייט, ושהמידע שנחשף במשפטו של אלסברג הוא זה שמוטט סופית את חומת השקרים של ממשל ניקסון בניסיונות הטיוח שלו בפרשת ווטרגייט). בדיעבד מתברר שהדו"ח סווג "סודי ביותר" לא בגלל שהפנטגון לא רצה שהוא לא יגיע לידי הווייטנאמים או הקומוניסטים, אלא כי הוא לא רצה שהוא יגיע לידיו של הנשיא בימי חיבור הדו"ח, לינדון ג'ונסון.

41 שנה אחר כך. חיילת ישראלית בשם ענת קם מדליפה מאות דפים של דוחות מסווגים לעיתון "הארץ", שבאמצעותם מוכיח בתחקיר (שפורסם, אושר לפרסום, ושהמדינה לא קרסה, התמוטטה או אפילו נרעשה בעקבות פרסומו) שצה"ל עובר על החוק ועל פסיקת בג"ץ באופן בו הוא מורה על חיסול מבוקשים בשטחים ללא משפט. המדינה מטילה עליה מעצר בית ומונעת מהתקשורת לאזכר את עצם קיומם של המעצר והחקירה. עיתונאית ישראלית נעלמת מעל פני האדמה באור יום. כשהסיפור נחשף, הטוקבקיסטים – במדינה שהולכת ומימינה – קוראים לה "בוגדת", בקוצר רואי משווע, אבל די עקבי במחוזותינו. כשם שאייבי נתן נחשב פושע כשטס למצרים, כמה שנים לפני שראש ממשלה לחץ את ידו של סאדאת. כשם שאורי אבנרי ופעילי שמאל נוספים הואשמו בבגידה בשנות השמונים כשנסעו להיפגש עם יאסר עראפת, עשור לפני שראש ממשלה ישראלי נפגש איתו רשמית, וכן הלאה – אירועים שבזמן אמת המדינה שטופת המוח שלנו אימצה את עמדת גורמי הבטחון כאילו הם מהווים סכנה ברורה ומיידית לבטחוננו, וכעבור כמה שנים מתברר שהם די בפשטות הקדימו את זמנם, ואולי אפילו עזרו לשנות משהו מהמדיניות הרשמית ולזרז את שינויה. אם בישראל היתה מסורת תיעודית של סרטים כמו "דניאל אלסברג: האיש המסוכן באמריקה", קל לדמיין את הסרט על פרשת ענת קם שאמור להיות בלתי נמנע.

(הערה: יש להבהיר. בצירוף מקרים משונה צפיתי בסרט על דניאל אלסברג בדיוק ביום בו הוסר צו איסור הפרסום מעל פרשת ענת קם. התחושה שהסרט עוסק בנושא שהוא למעשה מאוד מאוד אקטואלי, והוא שב ומחזק ומאשש את התפקיד החיוני של העיתונות בחשיפת שקרי המדינה, ושגם בשם בטחון המדינה לא הכל מותר. בגלל הדד-ליינים המוקדמים של פסח, הטקסט הזה נכתב ממש בסמוך לפרסום הפרשה. מאז שכתבתי את הקטע ועד היום מתנהלת בתקשורת מלחמת ספינים מופלאה. ואני מודה, היא מצליחה לבלבל גם אותי. עיתוני הימין ואנשי התביעה טוענים שאין כאן שום אידיאולוגיה ושום רצון לחשוף שקרים ופשעי מלחמה אלא מעשה פשוט של גניבה ורשלנות שנועדו להזיק לבטחון המדינה. אפילו הטיעון המקורי של קם, כמעשה אידיאולוגי, הלך והועלם על ידי עורכי דינה לטובת סוג של "טעות", כדי לא לסבך את מרשתם באשמת ריגול. אז מי היא באמת ענת קם ומה עמד מאחורי הדלפת המסמכים שלה? אין לי מושג. אבל אין לי ספק שגם אם עורכי דינה וגם אם תובעיה יצפו ב"האיש הכי מסוכן באמריקה" זה יעזור להם לראות גם את הפרשה הזאת באיזשהו קונטקסט היסטורי – ושבמרחק 41 שנה הכל נראה אחרת, אירוני ומפוקח יותר. האם קם היא אלסברג הישראלית? כבר אין לי מושג. הספינים של שני הצדדים סבסבו אותי כהוגן).

4.
דניאל אלסברג היה אחד מבכירי האנליסטים שעבדו במשרד הבטחון תחת שר ההגנה האמריקאי בשנות הששים, רוברט מקנמרה. הסיפור שלו, שיכול היה להפוך לסרט עלילתי בבימוי סידני פולאק או אלן ג'יי פאקולה, משתלב בין האירועים שכבר תועדו בסרט התיעודי "ערפל מלחמה" ובין האירועים שכבר מוכרים היטב ב"כל אנשי הנשיא". חשיפתן מלפני כמה שנים של ההקלטות הסודיות שהקליט ריצ'רד ניקסון בחדר הסגלגל בבית הלבן עוזרות להשלים את התמונה, על האופן שבו רצה ניקסון לשכנע את קיסינג'ר להטיל פצצת אטום על וייטנאם, ובהמשך הרצון שלו למעוך את קיומו של אלסברג וחבריו העיתונאים, שמקלקלים לו את השקרים שהוא מכר לציבור האמריקאי על התקדמות המלחמה בווייטנאם. בתחילת דרכו נדמה היה שאלסברג הוא חייל נאמן בצבא הביון, אוסף פרטי מידע לדו"חות המודיעין שמגיעים לנשיא ומשכנעים אותו שיש להגביר את הנוכחות הצבאית בדרום-מזרח אסיה. דו"חות, שבדיעבד הוא הודה, לקו בלא מעט הפרזות ואי דיוקים, מתוך רצון להיראות מצטיין, ומעניק הכשר מוסרי להמשך המלחמה. וכמו בסרט אמריקאי טיפוסי, זו פגישה עם בחורה, והתאהבות בה, שגורמת לו לפקוח עיניים ולהבין מה באמת קורה בווייטנאם. התפכחות איטית שהופכת אותו מפעיל פסיבי באירועי תמיכה בסיום המלחמה, למי שמבין שכדי לסיים את המלחמה הוא מוכן לשלם כל מחיר. אחרי פגישה עם חייל לשעבר שהפך לפעיל אנטי-מלחמה הבין אלסברג ש"הדבר הטוב ביותר שאדם יכול לעשות למען המדינה שלו זה ללכת לכלא”. חברו את זה לציטוט נודע שטבע ההיסטוריון הווארד זין, שהיה בן בריתו של אלסברג (ושרואיין לסרט כשנה לפני מותו), ש"פעילות מחאתית היא הביטוי הכי נעלה של פטריוטיות", ותקבלו את הטרנספורמציה שעוברת דמותו של אלסברג, ממי שמייצר את הדו"חות שמגבירים את המלחמה, למי שמדליף אותם כדי להביא לסופה.

5.
ובדרך, סיפורו של אלסברג הוא גם סיפורה של העיתונות האמריקאית. אחרי פעמיים שפרסם עמודים מתוך הדו"ח שהדליף אלסברג, הוצא נגדו צו מניעה פדרלי שמנע ממנו להמשיך את הפרסום. זו היתה הפעם הראשון שהוא צו מניעה נגד פרסום עיתונאי באמריקה. אלסברג העביר אז את המשך הדו"ח ל"וושינגטון פוסט", שפרסם את ההמשך במשך יום אחד לפני שקיבל גם הוא צו מניעה. ואז פורסם ההמשך בעיתונים מלוס אנג'לס, שיקגו ובוסטון. בסך הכל 17 עיתונים שיחקו חתול ועכבר עם משרד המשפטים. עד ששאר הדו"ח הועבר לידיו של אחד הסנאטורים שהתנגדו למלחמה ובפיליבאסטר התחיל לקרוא את הדו"ח כולו מעל דוכן מליאת בית הנבחרים, ובכך הכניס את תוכן הדו"ח לפרוטוקול של הסנאט ומאותו רגע הוא היה מצוי בנחלת הציבור כולו. פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי, שהסירה את צווי המניעה מעל העיתונים, הפכה לרגע תקדימי והיסטורי בתולדות העיתונות האמריקאית, שמאותו רגע זכתה לחיסיון חסר תקדים.
ובארץ?

6.
מבחינה קולנועית אני מעדיף סרט כמו "דניאל אלסברג" על פני סרט כמו "הלגונה הסודית". אני אוהב סרטי תעודה מצולמים היטב, עם שיחזורים דרמטיים, ותככנות פוליטית המגובה בחומרי ארכיון למרות שהיא נראית מתוסרטת. “הלגונה הסודית" נמצא בצד השני של הספקטרום התיעודי: הוא לא משחזר מה שקרה בעבר, אלא משתמש בקולנוע כדי ללכוד מה שקורה ברגע זה. הקולנוע הזה לא בא לספר סיפור, הוא בא לצוד פיסת מציאות בזמן אמת שבלעדי הסרט הזה לא היתה נחשפת כלל.

גיבור "הלגונה הסודית" הוא למעשה דמות שמאוד דומה לדניאל אלסברג. ריק אובארי היה מאמן הדולפינים הכי מפורסם באמריקה בשנות הששים. הוא האיש שאילף את הדולפינה שגילמה את "פליפר" בסדרת הטלוויזיה המפורסמת שהפכה את הדולפינים לטירוף עולמי. אובארי לא רק אילף אותה, הוא גם גידל אותה וגר איתה כל שנות צילומי הסדרה (בה הוא אפילו הופיע כשחקן). למעשה, בגלל ההצלחה של "פליפר" כל עיר אמריקאית רצתה דולפינריום משלה. רק בשלב מאוחר יותר הוא הבין מה הוא עשה. רק אחרי שהסתיימו הצילומים והדולפינה הועברה לפארק מים בו הוחזקה כחיית שעשוע בשבי, הוא הבין עד כמה איומים חיי השבי לדולפינים. מאותו רגע התעורר מצפונו והוא החליט שאחרי שהקדיש עשר שנים מחייו לדולפינים בשבי, הוא יקדיש את שארית חייו לשיחרור דולפינים משביים. את השנים האחרונות מעביר אובארי בעיירה יפנית בשם טאיג'י. אם יש לכם 150 אלף דולר ואתם רוצים לקנות דולפין, זה המקום להגיע אליו. אבל אובארי יודע שבלגונה נסתרת בפאתי העיר, באיזור מגודר ושמור היטב, מתנהל מדי יום טבח דולפינים מאסיבי. כל הדולפינים שלא נקנו לקרקסים ופארקי השעשועים מובלים ללגונה והרחק מעיני בני האדם – ובעיקר פעילי איכות הסביבה – הדולפינים האלה נרצחים. 23,000 דולפינים נרצחים בלגונה הזאת בשנה. למה? שאלה טובה. בשר הדולפינים, מתברר, אינו נחשב מעדן. ומקסימום הוא נמכר לפתיים בתור בשר הלווייתנים היקר יותר. ולמרות שהיפנים ניסו להפוך את בשר הדולפינים למעדן מקומי, מתברר שבשר הדולפינים ספוג כספית, בגלל הזיהום של האוקיינוסים, אז אכילת דולפין היא גם עסק מרעיל.

אז למה הם נרצחים? אין לזה תשובה, מלבד העובדה שהיפנים (חלק מהם, בואו נהיה הוגנים) פשוט אוהבים להרוג דולפינים (ולווייתנים). לאובארי יש משימה: כשם שתיעוד מצולם של רצח לווייתנים הביא לחקיקה מסיבית ברוב העולם והפסקת (רוב) דיג הלווייתנים (חוץ מיפן), הוא מאמין שאם הוא יצליח להשיג תיעוד של מה שקורה בלגונה האדומה – אדומה מדם הדולפינים – זה ייצר לממשלת יפן כזה נזק תדמיתי שהיא מיד תורה על הפסקת מעשי הרצח. אבל דייגי טאיג'י, כשהמשטרה והרשויות לצידם, יודעים איך לנטרל את האופוזיציה. הם מצליחים להביא למעצרם ולגירושם של רוב האקטיביסטים שמנסים לתעד את המקום או לבלום את מעשיהם בגופם. לכן פונה אובארי אל הצלם והצוללן לואי סיהויוס, שמגייס צוות מומחים מסוגים שונים: אנשי אפקטים, צוללנים, ספורטאי אקסטרים, ומקבץ לעצמו מעין חבורת "אושן 11” שתפקידה לתעד את רצח הדולפינים בזמן אמת. האופן שבו המשימה הזאת יוצאת לדרך, ותוצאותיאה, הופכות את "הלגונה הסודית" לסוג של קולנוע שאי אפשר אלא להתגאות בעשייתו, קולנוע ששם את עצמו בחזית, שמגיע במטרה להתחמש במצלמה ככלי נשק לחשוף מציאות של עוולה ובאמצעות החשיפה להביא לתיקונה. אם רצח הדולפינים בטאיג'י יפסק, זה יהיה בזכות החומר המפליל – והתיעוד של השגתו שנראה כמו סרט שודים מותח – שהם השיגו.

ציוץ