לפני כמה חודשים כתבתי מסוקרן על חברת ההפצה של הסרט התיעודי "Still Bill", על ביל וויתרז, שמציעה די.וי.די להקרנות פומביות של הסרט ברחבי אמריקה. והנה הסרט מגיע להקרנה בפסטיבל דוק-אביב. ולצידו גם הסרט התיעודי המדובר למדי של טום דיצ'ילו, "When You Are Strange" על להקת הדלתות. הנה סקירה תמציתית של שניהם.

הסרט על ביל וויתרז יוקרן היום ובשישי הבא.

הסרט על הדלתות, עם הקריינות של ג'וני דפ, יוקרן מחר (מוצאי שבת) בראשון ב-20:30 בנמל תל אביב, בחינם. ושוב במוצאי שבת הבאה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 5.5.2010

1.
אחד הסרטים היותר מסקרנים שיוקרנו השבוע בפסטיבל דוק-אביב מגיע להקרנות בתל אביב הישר מסיבוב הקרנות קצר על מסכי ניו יורק. זהו "When You Are Strange", הסרט התיעודי על הדלתות. מסקרן כי ביים אותו טום דיצ'ילו (“רעש מצלמים"), מקריין אותו ג'וני דפ והפיק אותו דיק וולף (“חוק וסדר"). הסרט בנוי כמעט כולו אך ורק מקטעי ארכיון המתעדים את להקת הדלתות מרגע שהוקמה ב-1965 בלוס אנג'לס ועד מותו של ג'ים מוריסון ב-1971 בפריז. ובין לבין, אמריקה יורדת מהפסים עם תנועת תרבות-הנגד האנטי ממסדית, הסקס החופשי, התנועה לזכויות האדם, התנועה האנטי-מלחמתית, הסמים, הרוקנרול, רעידת האדמה של תרבות הנוער שמחתה בקולניות ובעירום ובמסטוליות נגד המלחמות של המבוגרים. הייתרון בלהקת הדלתות כמושא לסרט תיעודי הוא העובדה שרובם היו יוצאי בית ספר לקולנוע כך שהם עסקו לא מעט בלתעד את עצמם. הסרט מכיל כמות עצומה של חומרי גלם שבו הדלתות מצלמים את עצמם, ומצולמים בהופעות ובחזרות (וכולל כמה רגעי תיעוד עצמי של מוריסון שלדעתי לא נראו עד היום).

יש להזכיר: אמנם יוצרי הסרט מתגאים שזהו הסרט התיעודי הראשון באורך מלא שמופק על הדלתות, אבל כבר היה סרט תיעודי על הלהקה שחשף לא מעט מחדוות הצילום העצמי של הלהקה. למעשה, הסרט העלילתי שביים אוליבר סטון על הדלתות ב-1992, עם ואל קילמר בתפקיד ג'ים מוריסון, שיחזר לא מעט מחומרי הגלם האלה בכיכובם של שחקני הסרט.

אז אם כבר ראיתם משהו מהסרטים ההם, חלק מהסיפורים והחומרים כבר תכירו: כולל המפגש של מוריסון עם אנדי וורהול בניו יורק, עוד מתעד כפייתי. אבל נדמה שלטום דיצ'ילו יש גם אג'נדה מסוימת בסרט. הוא אמנם עורך מונטאז' די מסחרר ופוקח עיניים של חומרי גלם, ונותן לג'וני דפ לקריין את סיפורי המעללים של הלהקה, ושל סולנה, שמהר מאוד האלכוהול והסמים עלו לו לראש. אבל נדמה שהוא גם בא לבצע תיקון היסטורי. כולם מדברים על ג'ים מוריסון, אבל הוא שב ומזכיר שאת השירים הגדולים של הלהקה לא הוא כתב (או לפחות לא רק הוא כתב). דיצ'ילו אמנם לא מתכחש לכריזמה העצומה של מוריסון שגרמה ללהקה לפרוח, אבל הוא לא שותף לבניית המיתוס של המוריסוני, ומזכיר שלמרות יופיו ותכונותיו ככוכב, הדלתות נותרו נצחיים בזכות המוזיקה. האופן שבו דיצ'ילו מפרק את ההשפעה המוזיקלית של כל אחד מחברי הלהקה – זה בא מהעולם הקלאסי, זה בא מהג'ז, וכו' – היא רגע מבריק בסרט, לא רק כי הוא עוזר לשמוע את המוזיקה שלהם מחדש, אלא כי הוא מחדד את העובדה שהם היו אכן להקה, ולא נגני הליווי של איש אחד בשם מוריסון.

2.
ומן העבר השני של המנעד הדוקומנטרי נמצא הסרט "ביל וויתרז: ספורה של אגדה סול". סרט מסעיר פחות, על איש מסעיר פחות. סרט סביר, סימפטי, נחמד. עם עין יפה לפרטים, אבל בלי יותר מדי כריזמה. ממש כמו מושאה. הסיפור כמעט נהדר. למעשה – אולי מביך להודות – מבחינה מוזיקלית אני מעריץ הרבה יותר גדול של ביל וויתרז מאשר של הדלתות. וגם כאן יש תעלומה מסוימת: איך קרה שבגיל שלושים ומשהו החליט מכונאי מטוסים מגמגם לנטוש את העבודה הקבועה שלו ולהתמסר למוזיקה. ואז בפרץ עצום של יצירתיות הוא יצר בעשור אחד – מתחילת שנות השבעים עד תחילת שנות השמונים – כמה משירי הפופ-סול הכי נהדרים שהוקלטו באמריקה. ואז, באותה מהירות שבה הוא צץ, הוא גם נעלם. וויתרז עדיין חי. אבל באופן מודע פרש מעולם ההקלטות וההופעות. אין לו מה להוסיף. הוא שר את מה שהיה לו. והוא כבר בן 70. אין לו כוח להתרוצץ יותר. אבל מאיפה באו בבת אחת כל השירים הנפלאים אלה, ולאן הם נעלמו? וויתרז ויוצרי הסרט לא ממש מוצאים תשובה. אז בחלקו הראשון, כמו תוכנית נאה בערוץ VH1, הסרט מזכיר את כל הרגעים שבהם וויתרז היה בצמרות מצעדי הפזמונים, עם הופעותיו הפלגמטיות (לא היה בסרט, אבל אני זוכר בזמן אמת, מערכון של אדי מרפי מ"סאטרדיי נייט לייב" שירד על וויתרז וקרא לתרום לאגודה שתומכת ב"אחים ללא נשמה", כשמרפי מגלם זמר דמוי וויתרז שיושב עם קרדיגן על שרפרף ומחזיק את המיקרופון באופן רפוי. ההפך המוחלט מג'יימס בראון). בזכות שיריו המרגשים והעובדה שנעים לראות שהאיש הזה עדיין מסתובב וחי – להבדיל ממוריסון, הוא שרד את הסבנטיז ונשאר מקורקע לאדמה – יש בסרט הזה משהו חביב. כמו שיר נשמה נטול נשמה.

ציוץ