07 מאי 2010 | 15:00 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

אין לו סאנשיין

ההקרנה של הסרט “Still Bill” (או בעברית “ביל וויתרז: סיפורה של אגדת סול”), עליו כתבתי הבוקר, שתתקיים הערב ב-22:00 במסגרת פסטיבל דוק-אביב, גרמה לי להיזכר בגעגוע בכמה מהשירים שלו שהכי אהבתי בסבנטיז. אז הנה פוסט מוזיקלי של המיטב של ביל וויתרז (לחצו על כל לינק כדי להפעיל את הנגן):


1.

כנראה ההמנון הכי מפורסם ומזוהה של ביל וויתרז, שחזר לתודעה לפני כעשור בזכות סצינה מקסימה של שנה שלמה בשוט אחד מתוך “נוטינג היל”.



Bill Withers – Aint No Sunshine



2.

ר’ נחמן אמר “מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד”. ואיך עושים את זה? שומעים בכל בוקר את “Lovely Day” של ביל וויתרז, אחד משירי ההשכמה הגדולים של כל הזמנים, שיר שפשוט עושה מצב רוח, שיר שעושה חשק להגיד תודה. ובאופן מדהים, זה הסינגל הראשון שוויתרז הוציא בחייו, ב-1972. קלע בול בניסיון הראשון. שיר הפופ המושלם לטעמי.


Bill Withers – Lovely Day




3.

וזה, למעשה, השיר היחיד של וויתרז שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי. וגם הפך, עשור וחצי אחר כך, לשיר נושא של סרט באותו שם עם מורגן פרימן.


Bill Withers – Lean On Me



4.

הנה ביל וויתרז בשיר קצת יותר פאנקי (אבל עם גיטרה אקוסטית), שגם הופיע בדי הרבה סרטים.


Bill Withers – Use Me



5.

ועוד אחד אחרון.


Bill Withers – Who is He And What is He to You

נושאים: בשוטף

12 תגובות ל - “אין לו סאנשיין”

  1. (יובל) 7 מאי 2010 ב - 18:17 קישור ישיר

    שוט מדהים.

  2. איתן 7 מאי 2010 ב - 18:59 קישור ישיר

    דוקאביב – סרט ראשון.

    “מאמא” – סרט ישראלי על שלוש נשים שיוצאות בעקבות אימן שעקבותיה נעלמו בעודה מטיילת בסין-מוגוליה.
    סיפור יפה שמוכשל ע”י עריכה טירונית.
    חוק מספר אחת בקולנוע: אל תדבר את מה שאתה יכול להראות. אבל ב”מאמא” יש שימוש אינטנסיבי בוויס-אובר, וכך המוח קולט לא מעט אינפורמציה, אבל הלב מסרב לעכל.
    חוק שני: אם ניתן לזהות שימוש אינטנסיבי במוזיקה, כנראה מישהו בחדר העריכה הרגיש בחסך במחלקת הרגש, והחליט ללחוץ בכוח. ב”מאמא” שטיחי המוזיקה (היפה כשלעצמה) משיגים את התוצאה ההפוכה – הם מדגישים את המלאכותיות שבעריכה.
    אבל ההחלטה העריכתית הכי תמוהה – הסרט מתחיל פעמיים.
    שלוש האחיות יוצאות לסין-מוגוליה לאחר שהמיילים-טלפונים מהאמא הפסיקו להגיע. לאחר כרבע שעה של סרט יש קאט ל:”6 חודשים אחר-כך, תל אביב”, וסופו של הסיפור נגלה לפנינו. ואז הבנות יוצאות למסע שני, לגלות את השלבים שהובילו אל אותו סוף. אחת מהשתיים: או שהחלק הראשון היה צריך להיות עם יותר “בשר”, או שהיה צריך לוותר עליו לגמרי.
    יש כמה רגעים בודדים ב”מאמא”, בהן הבנות נחשפות ברגעים מרגשים, אבל הרגעים הבודדים האלו טובעים בים של סרט מתוכנת. לסיפור ה(כנראה)מרגש על האשה ה(כנראה)יוצאת דופן הזו, שהחליטה בגיל 50 לעשות את מה שהרבה ישראלים עושים לאחר הצבא (טרקים במזרח) הגיע סרט טוב יותר.

  3. פול קרסי 8 מאי 2010 ב - 7:37 קישור ישיר

    אבל למה להשוות אותו לראפרים?

  4. איתן 8 מאי 2010 ב - 9:08 קישור ישיר

    משונה. פרסי האקדמיה האיטלקית לקולנוע (ה”דוד די דונטלו”) חולקו אתמול.
    תשומת הלב התרכזה בשני הסרטים שקיבלו את מירב המועמדויות: “לנצח” של מרקו בלוקיו, ו”באאריה” של ג’וזפה טורנטורה (עלה שלשום בארץ. סרט נהדר. לכו לראות).
    והמנצח ?
    “באאריה” לקח רק פרס אחד – פרס המוזיקה (לבן האלמוות, אניו מוריקונה).
    “לנצח” של בלוקיו לקח שמונה פרסים, ביניהם פרסי הצילום והבימוי.
    אבל פרס הסרט הטוב ביותר הלך לסרט אחר, “האיש שיבוא”. הסרט, שמתאר את מלחמת העולם השנייה באיטליה מבעד לעיניה של ילדה
    http://www.uomocheverra.com/
    זכה רק בשני פרסים: פרס מיוחד מטעם העיתונות, ופרס הסרט הטוב ביותר.
    משונה.

  5. דן 8 מאי 2010 ב - 12:51 קישור ישיר

    theamericanway, בגלל שבילי הוא שחור הוא מבצע מוזיקה שחורה? גם מייקל ג’קסון? ובטח גם ג’ימי הנדריקס.
    שמע חבר.. לא חסר מוזיקה טובה ששחורים יוצרים שהיא לא ראפ גם היום, תראה פחות MTV זה הכל.

  6. דן 8 מאי 2010 ב - 15:05 קישור ישיר

    כן, זה די עצוב.

  7. JAY-Z 8 מאי 2010 ב - 18:16 קישור ישיר

    שתקו! :((((

  8. פול קרסי 8 מאי 2010 ב - 19:02 קישור ישיר

    המוזיקה השחורה הדרדרה,גם הרוק,גם הפופ,בעצם כל סגנון.
    וגם לראפ עצמו היו כמה רגעים טובים(פאבליק אנמי,NWA,גרנד מסטר פלאש,נאס ועוד רבים וטובים).

  9. מיכאל 22 8 מאי 2010 ב - 21:01 קישור ישיר

    פול קרסי –
    איפה בדיוק היית בעשור שעבר?
    הסטרוקס, הווייט סטרייפס, יה יה יס,
    בלוק פארטי, ארקטיק מאנקיז, הליברטינס, בייבישמבלס, the cribs, the rifles,
    הנשיונל, אוקרביל ריבר והרשימה עוד ארוכה. עשור פנטסטי.

  10. רודריק ג'יינס ג'וניור 8 מאי 2010 ב - 21:19 קישור ישיר

    אם בנאדם (ווית’רס, מוריסון) כתב/ביצע מספר שירים שרוב העולם המערבי מכיר עד אוהב 30-40 שנה לאחר מכן, האם הוא עשה את שלו? גם אם הייתה לו קריירה בת פחות מעשור? או שצריך לצפות ממנו להחזיק קריירה של אמן במשך 40 שנה ולשמור על רמה גבוהה/סבירה/בינונית? מה עדיף? פול מקרטני שומר על קריירה ב-40 שנה האחרונות, אבל האם הוא שיחזר משהו שמתקרב לפרץ היצירתיות מ-7 השנים הקצרות בביטלס?

  11. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 8:46 קישור ישיר

    Buddy this spam comments here will drive me spastic! Fix it!

  12. Ranae Cornell 7 פברואר 2011 ב - 4:04 קישור ישיר

    Couldn’t be written any better. Reading this post reminds me of my old room mate! He always kept talking about this. I will forward this article to him. Pretty sure he will have a good read. Thanks for sharing!


השאירו תגובה