קאן שם
שיחקו אותה באינדי-ווייר. הכיסוי הטוב ביותר מקאן נמצא שם. קודם כל בעמוד יומי שהולך ומתעדכן ומרכז את החדשות ואת הביקורות של אותו יום. זה היום הראשון (בעיקר "רובין הוד"). זה היום השני (בו מהמרים על קן לואץ' כזוכה בדקל הזהב). וזה היום השלישי, בו בין השאר הצקיימה מסיבת עיתונאים עם ערן ריקליס והשחקן דני יוסטון, לקראת תחילת הצילומים של הקופרודוקציה הישראלית-גרמנית "פלייאוף", דרמת הספורט המבוססת על סיפור חייו של רלף קליין.
וטוד מקארתי (עד לפני הרגע המבקר הראשי של "וראייטי") התחיל לפרסם את ביקורותיו מפסטיבל קאן, גם באינדי-ווייר. המצב בינתיים, הוא מדווח, הוא ככה-ככה.
וגם אן תומפסון מדווחת מקאן לאינדי-ווייר. והיא מספרת על כך שהאתר המאוד-מוצלח "The Auteurs" ממותג את עצמו מחדש בתור Mubi. הבעלים של אתר הסטרימינג לסרטי איכות (ובלוגיה מוצלחת ואיכותית) הבינו שהשם הצרפתי לא מובן על ידי ההמונים ומונע מהם להגיע לקהל רחב באמת, אז הם שכרו משרדי פרסום למצוא להם שם חדש. תשעה חודשים לקח להם לבחור את השם שהציעה סוכנות יפנית. בעברית זה די פשוט, Mubi זה מובי. הרציונל: בהרבה מדינות בעולם לא מסוגלים לבטא V, ולכן Mubi הוא האופן בו משבשים את המילה Movie. וחוץ מזה, זה שם של עיר בניגריה.
=============
דיון נחמד מתפתח בתגובות של הפוסט מאתמול בסוגיה איזה מהאחים סקוט יותר מוצלח כבמאי: רידלי או טוני? ועדיין, מעט מאוד מהמתדיינים ראו את "רובין הוד". מה, אף אחד כאן לא רץ לראות אותו בסוף השבוע הראשו לבכורתו?
לא קשור, אבל למי שאלרגי לדיווחים על סיקוולים מופרכים מומלץ לפסוח על הידיעה הזאת
http://insidemovies.moviefone.com/2010/05/13/oliver-stone-planning-wall-street-3/
יאיר, אולי תחסום את theamericanway אחת ולתמיד. זה מתחיל להתיש כל פעם למחוק את ההערות הסתמיות שלו. theamericanway – יש אנשים שעובדים (וכן, הם מאוד נהנים מעבודתם) בקולנוע והם נהנים מהתשוקה של יאיר לקולנוע.
רומן פולנסקי במעצר בית ועידן וילנצ'יק המחורפן מסתובב חופשי. אין, אין צדק בעולם. הנה התפתחות חדשה בפרשת פולנסקי:
http://www.huffingtonpost.com/2010/05/14/charlotte-lewis-polanski-_n_576800.html
אף אחד מהם הוא לא במאי טוב במיוחד.
אבל רידלי הוא לפחות בסדר.
טוני אימץ לעצמו סגנון עריכה בלתי נסבל שמקשים על הצפייה בסרטים שלו.
תיקון: שמקשים – שמקשה.
יום א-ר-ו-ך מאוד היה לי אתמול. במשך כל היום הסתובבתי בדוק-אביב. אלו הסרטים שראיתי:
"ישראל בע"מ" – תעודה של "החוויה הישראלית", גוף שמתיימר להביא לארץ בני נוער יהודים מארה"ב, ולחנך אותם לאהבת הארץ דרך החדרת מורשת קרב ופחד אמיתי מהערבים הרעים. במשך חודש של טירונות, הגוף הזה הופך אותם מיהודים פאסיביים לציונים נלהבים, ומבני נוער שמחים לחיות צמאות דם (של ערבים). הסרט ממעט להתערב באירועים, ומשתדל רק לתעד את הנעשה, ולי, כישראלי, נותר רק להשתומם מהחד צדדיות המשוועת שמוחדרת בנוער הזה. ומצד שני, כשיצאתי מההקרנה, חשבתי אם גם אנשים לא ישראלים שייראו את הסרט יבחינו בפער בין ישראל האמיתית, מלאת הרבדים, שהפן הצבאי שבה הוא רק צד אחד לחייה, לבין הישראל שנמכרת ע"י "החוויה הישראלית". אני לא יודע לענות על השאלה הזו כרגע. אבל כסרט, מאוד כדאי לצפות בו.
"שונד" – שעשוע חביב, אבל מיותר. לא סרט דוקומנטרי, אלא מוקומנטרי, כלומר, סרט פיקטיבי בסגנון דוקומנטרי. הסיפור הוא של דמות יידשאית, שחקן תיאטרון שהיתה לו תשוקה למשחק ביידיש, וכשרון לכך, אבל הוא ביקש להימלט מה"שונד", התיאטרון שנדמה בעיניו כזול, וליצור יצירות רציניות ואף מחאה. ביידיש. וכשזה לא צלח בידיו, הוא נמלט מהארץ, לא לפני שגנב כסף מאנשים. הסרט מציג את הסיפור דרך אין ספור ראיונות עם דמויות מחיי התיאטרון היידי (וביניהם ליא קניג ויעקב בודו). על כל הסרט נחה רוח שעשוע, והוא נעים ודי משעשע לצפייה, אבל כשמגיע הסוף והשחקן שמשחק את הדמות הפיקטיבית יוצא מתפקידו ואומר משהו כמו: "אני מקווה שתסלחו לנו שלא אמרנו אמת" – יש בזה טעם לפגם. אתה עובר מסע שלם, וכל זה בשביל שבסוף יגידו לך: "עבדנו עליך". כל מה שהסרט הזה רוצה לעשות, נעשה לפני קרוב לעשור ע"י אושרה שוורץ בסרטה המרגש "הקומדיאנטים", על דמות אמיתית,ולא פיקטיבית: פסח בורשטיין (אבא של מייק). (ואולי גם סרטו של דן קציר, שלצערי לא ראיתי). מעקב אחרי דמות אמיתית, במקרה הזה, הוא הרבה יותר אפקטיבי, לדעתי. לסיכום: לא סרט רע, אבל מיותר.
"השופט בן זונה" – מעקב אחרי חייהם ועבודתם של שופטי כדורגל. סרט מעניין במידה, אם כי יבש ולא מספיק מעמיק. אוהבי ספורט יתעניינו. כל השאר – פחות.
"טייסון" סרטו של ג'יימס טובאק על מייק טייסון, מתאגרף בעברו (ושחקן קולנוע בהווה?). מייק טייסון בעצמו מספר את סיפור חייו, בליווי אין ספור קטעי ארכיון. וזהו. אז הסיפור מעניין, והכל בסדר, למעט העובדה שטובאק כנראה ניסה בעריכה לחקות את סגנון דיבורו השבור של טייסון, ולכן פעמים רבות ניתן לראות ולשמוע קטעי ראיונות עם טייסון אחד על גבי השני (במסכים מפוצלים), דבר שמעמיס על האוזן, ויוצר קקופוניה מיותרת. לזכות הסרט ייאמר שטייסון מאוד גלוי לב בנוגע לכל אספקט בחייו, וזה עובר ואף מרגש לעיתים כך שהקקופוניה מקלקלת קצת, אבל עדיין אפשר ואף כדאי לצפות בסרט.
"המורה אירנה" – במשך השבוע שהסתובבתי בפסטיבל, היה זמזום בלתי פוסק לגבי הסרט הזה. אז בסוף ראיתי אותו. ומתברר שהסרט האחרון שראיתי בפסטיבל הוא גם הסרט הכי טוב, ושהזמזום היה מוצדק. תעודה של אישה אחת (המורה אירנה, מן הסתם), כריזמטית בצורה בלתי רגילה, שבאמת ובתמים אין לה כלום בחיים מלבד הילדים (ילד אחד שלה, ושאר הילדים שהיא מלמדת). הסרט מתרכז בדמות שלה, מצולם בזוויות רחבות, בעיקר מכיוון שליד המורה אירנה אין מקום לאנשים אחרים. היא כל כך Over the top, שכל נסיון לעמת אותה עם דמויות מלאות אחרות היה כושל. העובדה שאל הכיתה שהיא מלמדת בירושלים מגיעים ילדים מרקעים שונים, ומשכבות סוציו-אקונומיות מגוונות אינה נידונה בכלל בסרט (ומכאן שפוסטר הסרט, שמעתיק בצורה בוטה את הפוסטר של "בין הקירות" הצרפתי מיותר), אבל לדעתי זו החלטה נבונה. "הכל מתחיל באהבה", היא אומרת, וכשיש אהבה, לא משנה מאיפה אתה בא. ואת זה הסרט מדגים בצורה נפלאה. בסוף הסרט אתה רוצה שגם לילדים שלך תהיה מורה כזו.
הסרט מוקרן הערב בערוץ 8 ב"הוט". לצפות.
ואחרי 5 סרטים שראיתי אתמול, אני צריך קצת לנוח. שבת שלום.
ביס.וואלה עלה לצפייה חופשית "אמריקה", זוכה פרס פיפרסקי בפסטיבל קאן של שנה שעברה:
http://yes.walla.co.il/?w=1/7373/1674557
מאוד משעשע מה שהולך פה. לא ברור מי יוצא יותר פאתטי מהשירשור הזה – ערן המקורי או ערן המתחזה…
יאיר מה קורה לבלוג שלך?????????????
אנשים ירדו מהפסים
הבלוג מעבד את הרלוונטיות שלו והופך לאט לאט מבלוג קולנוע
לקישקוש והתגוששות של אנשים הזויים
אני אומר שלצערי ואני בטוח שעוד אחרים
פחות ופחות מעניין לקרוא אותו:(
אנשים תשדלו להיות קוקרטיים ורלוונטים לדיוניים על קולנוע
אני בתכלס מאוכזב קשות מהקולנוע בשנה ומשהו האחרונות. אני מניח שההצלחה המסחרית המטורפת של רובוטריקים 2 והביקורתית היפה מאוד של 'לא ארץ לזקנים' די גרמו לי להתחיל לאבד אמון בציפיות שלי(כלומר שאני הקהל והמבקרים מתואמים). אז הפסקתי לרוץ לסרטים – חוץ מפה ושם. וחוץ מזה – לראות סרט בבית זה לפעמים הרבה הרבה יותר כיף (וגם יש אחלה סדרות).