15 מאי 2010 | 20:30 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

"באריה", ביקורת


וכדאי גם לשים לב איך רוב “באריה” – והעיר שצומחת מכפר קטן לכרך גדול – נעשה באפקטים דיגיטליים

 

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 12.5.2010

 

 

שיהיה בריא ג’וזפה טורנטורה. האיש שיצר את “סינמה פרדיסו”, ומאז עשה דברים טובים פחות ועוד יותר פחות, הוא חלק מזן נדיר של קולנוענים אירופאים שצמחו בשנות השמונים ושעדיין מסורים לעבודה קולנועית מהודרת, אולטרה-מסוגננת, ששמה בראש ובראשונה את הקולנוע. נדמה לי ששוטים כמו שטורנטורה מנפק בסרטיו אפשר לצפות למצוא כיום רק אצל אלמודובר (למרות שסגנונית ותוכנית אין בין השניים האלה שום קשר. למעשה, הם הפכים מוחלטים). על “באריה”, סרטו החדש, אני יכול לקטר לא מעט – הסרט ארוך מדי, הסצינות קצרות מדי, וכולם צועקים מדי – אבל שיהיה בריא, כל שוט בסרט הזה בונבוניירה.

 

“באריה” הוא הכינוי לשמו של הכפר הסיציליאני באגריה, בו נולד טורנטורה. הסרט מספר את סיפורו של הכפר, ושל כמה מהתושבים בו, מתחילת המאה העשרים עד כמעט סופה, כשבמרכז העלילה ניצבת דמותו של פעיל פוליטי שהופך לנבחר ציבור, מאז שהיה ילד, ועד הגיעו לגיל העמידה. וברקע, הכפר שצומח מרחוב אחד קטן שכאילו נשלף מערבונים, לעיירה גדולה, כמעט כרך. טורנטורה עושה פיידים ארוכים לשחור כשהוא רוצה לעבור בין נקודות זמן סמוכות, אבל עושה קאטים כמעט לא מורגשים כשהוא מזנק קדימה עשורים. הסרט מורכב מרצף וינייטות וסיפורים של הנעשה בכפר – עליית הפאשיזם, מלחמת העולם השנייה, הקמת הרפובליקה. ובתווך, חיי המשפחה – חיזור, נישואים, ילדים. טורנטורה מזגזג בין העידון הרומנטי של “סינמה פרדיסו” ובין הרגעים של הבוטות העממית של “מאלנה” ומייצר סדרת סצינות לא אחידה, אבל שיש בה לא רק פאר קולנועי יפה לעין, אלא גם המון חסד.

 

מעניין לא פחות יהיה לנסות למקם את “באריה” בתוך מקבץ של סרטים איטלקיים מהשנתיים האחרונות שהיו אפוסים היסטוריים/פוליטיים מפוארים וארוכים. כל אחד מהם התמקד בתקופה אחרת ונעשה על ידי במאי שמייצג דור אחר בקולנוע האיטלקי. הראשון הוא מרקו בלוקיו, יליד 1939, שיצר את “לנצח”, שמתמקד בשנות ה-30 וה-40 ובדמותו של מוסוליני והמפלגה הפאשיסטית. ואז טורנטורה, יליד 1959, שעוקב אחרי צמיחתה של המפלגה הקומוניסטית בסיציליה, ומאבקה להפיל את המשטר הפאשיסטי, והוא שם דגש על שנות הששים והשבעים (ועם כל הדיון בקומוניזם, כשזה מגיע לקולנוע של סוף שנות הששים, שם הסרט חושף את מושא אהבתו ותשוקתו האמיתית). ולצידם פועל פאולו סורנטינו, יליד 1970, שיצר את “האלוהי” העוסק בדמותו של ראש ממשלת איטליה לשעבר, ג’וליו אנדריאוטי, ומתמקד בשנות השבעים והשמונים. לכל אחד מהם הסגנון שלו, שלושתם אופראיים מאוד בקנה המידה ובאווה של הפקותיהם, וכל אחד עם הפוליטקאי ועם התקופה שדרכו הם בחרו לייצג את סיפורה המפותל של איטליה כולה. ושלושתם הופקו כמעט במקביל זה לזה, והם כמו פאזל שמשלים תמונה שלמה – גם של הקולנוע האיטלקי, וגם של הפוליטיקה שם.

נ.ב:

 

מבחינתי, הדיון ב”באריה” – החביב, אם לא הייתי ברור – הוא בבחינת טיזר לקראת האפשרות לצפות דווקא ב“האלוהי” בטלוויזיה שלכם בשבוע הקרוב. “האלוהי” של פאולו סורנטינו הוא סרט שהזכרתי כאן לא מעט מאז שראיתי אותו לראשונה בפסטיבל ירושלים 2008. הסרט הזה נפלא בעיניי, ופאולו סורנטינו הוא בעיני גדול במאי איטליה כרגע. ועכשיו הוא סוף סוף מגיע אליכם ישר הביתה. ב-19.5 יוקרן הסרט בערוץ יס 3. וב-22.5 הוא יוקרן בערוץ הוט פריים. ממש ממש כדאי לא להחמיץ את הסרט היפהפה, הבומבסטי, המשונה, האירוני, הנוקב, האמיץ והמצוין הזה.

12 תגובות ל - “"באריה", ביקורת”

  1. איתן 15 מאי 2010 ב - 21:03 קישור ישיר

    זהו? אצלי זה הפוך. אני ממש סימפטתי את הסרט הזה. וממש לא את “האלוהי”.

    מבחינתי, “באאריה” הוא טסט קייס מושלם להוכחת תיאוריית ה”אנטי דיקטטורת הסיפור”, מניפסט שאתה מוביל מזה זמן. הרי אין ממש סיפור ב”באאריה”. יש, כמו שכתבת, אוסף וינייטות, רובן מוצלחות לטעמי, והמכלול מצטרף אל תמונה של העם הסציליאני כפי שטורנטורה רואה אותו: המוני, רועש, לא מחונך, אבל עם לב רחב מאוד.העיקר ב”באאריה” הוא האוירה. האהבה שטורנטורה רוחש לעם שלו.
    “האלוהי” הוא סיפור אחר. אמנם גם הוא פחות מתרכז ב”סיפור”, אבל כאן יש בעיה. הסרט, בבסיסו, מבקש להביא את סיפורו של ראש הממשלה הנצחי של איטליה, בלי ממש לספר אותו. אצל טורנטורה קיבלתי אוסף של דמויות המתחברות לתמונה מלאה ואוהבת של העם. אצל סורנטינו יש הרבה הו-הא (ואני מסכים איתך שהעבודה שלו עם מוזיקה היא נפלאה), אבל סך הכל לא התחבר לי לשום תמונה אחת גדולה. טכניקה זה לא הכל, אתה יודע.

    ומבחינת במאים איטלקים, אל תשכח את נני מורטי, הצנוע יותר, שמצלם סרט חדש ממש עכשיו.

  2. בוב 15 מאי 2010 ב - 22:32 קישור ישיר

    אני מוכרח להודות שהסרט הזה נסך על שיממון קוסמי מוחלט. שוטים יפים, אז מה. אין סיפור! ואוסף הווינייטות שמו שקראת לזה בכלל לא מחזיק שעתיים פלוס. והאמת בכלל שהלכתי באמצע כי לא יכולתי להכיל את הפולקלור הזה ששום דבר לא מדביק אותו באופן דרמטי לכלום. בקיצור, אכזבה גדולה.
    התרגשות? אפילו לא שמץ.

  3. מיכאל 22 16 מאי 2010 ב - 1:15 קישור ישיר

    איתן –
    ממליץ על ‘חדרו של הבן’ של נני מורטי?
    כי די השתעממתי מסרטו שיצא ב2007, ברח לי שמו…

  4. איתן 16 מאי 2010 ב - 8:57 קישור ישיר

    מיכאל – קודם כל, “חדרו של הבן” הוא בעיניי אחד הסרטים היפים של העשור האחרון. פשוט, מרגש, פיוטי. ואני אוסיף ואומר שלאחרונה יצא לי לצפות בסרט שוב (הקרנה בסינמטק הרצליה לפני כחודשיים) – והסרט עדיין עובד עלי. אני מאוד אוהב אותו.
    “אי של שקט”, הסרט האחרון שמורטי הופיע בו, הוא סרט חביב בעיניי. חביב, ולא יותר. אבל שים לב – מורטי הופיע בו בתפקיד הראשי, אבל לא ביים אותו.
    הסרט האחרון שמורטי ביים, “Il caimano”, נקנה ע”י סרטי שני, אבל נגנז לבסוף. לא ראיתי אותו, אבל יאיר כתב בעבר שהוא אהב אותו. עד כמה שהבנתי, הסרט ההוא התייחס לברלוסקוני. הסרט החדש שמורטי מביים מתייחס לאפיפיור. יהיה מעניין (אותי, לפחות).

  5. Idans 16 מאי 2010 ב - 11:47 קישור ישיר

    באמת לא הבנתי איך יעל שוב הספידה את הקולנוע האיטלקי על סמך הסרט הזה, בינוני ככל שיהיה, דווקא בתקופה שהוא נמצא בפריחה יחסית.

    מסכים לגבי ‘האלוהי’. סרט נהדר. מומלץ לתפוס גם את סרטו הקודם של סורנטינו “ידיד המשפחה” (יום שני הקרוב ביס3 ב-1:20 בלילה, מיד לאחר “חדרו של הבן” של מורטי).

  6. מיכאל 22 16 מאי 2010 ב - 14:15 קישור ישיר

    איתן –
    אני חושב שאתה טועה, כי מורטי כן ביים את ‘אי של שקט’ וגם כיכב בו… זה סרט בעייתי מאוד, חלקו טוב, חלקו משעמם, ממש כמו ‘לאהוב אותך מאז’ המוערך יתר על המידה, ללא קשר.
    יש השבוע ב’יס’ את חדרו של הבן, האלוהי וAmereeka המסקרנים.. אראה אותם..

    אתמול התמוגגתי מ’מלאכים בשמי ברלין’… וואו של סרט. מה זה ‘המשל יבוא” בסיום? אמרו לי יש המשך מ1994, איך הוא?

  7. Idans 16 מאי 2010 ב - 18:42 קישור ישיר

    מיכאל – מורטי רק כתב את אי של שקט. למלאכים בשמי ברלין יש המשך די מקושקש – “כה רחוק, כה קרוב” (Faraway So Close).

  8. שלומי 16 מאי 2010 ב - 18:44 קישור ישיר

    מיכאל, אם אתה אכן מתכוון ל”אי של שקט”, אז ביים אותו אנטונלו גרימלדי. מורטי היה שותף לכתיבה וכמובן גם כיכב בו.
    וראה בניק לינק.

  9. מיכאל 22 16 מאי 2010 ב - 18:45 קישור ישיר

    6+7 צודקים, MY BAD

  10. גילעד 16 מאי 2010 ב - 19:12 קישור ישיר

    תודה על ההמלצה החמה על הסרט “האלוהי”. בכלל, המלצות לצפייה בסרטים נבחרים ביס (או בהוט) יהיו תרומה אדירה. אנא המלץ עוד.

  11. free ultimate game card 7 דצמבר 2010 ב - 2:15 קישור ישיר

    What’s up I truly like your weblog and wished to ask you exactly how to subscribe to your RSS Feed? Thanks for your time

  12. Ferry pour la Grece 27 ינואר 2011 ב - 23:56 קישור ישיר

    Thanks friend. This was cool seeing


השאירו תגובה