"סול קיצ'ן", ביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 12.5.2010
כיום אנחנו כבר יודעים היטב שפאטיח אקין הוא אחד הבמאים הכי מעניינים שפועלים כעת בגרמניה. סרטו השלישי כבמאי, “עם הראש בקיר", זכה בפסטיבל ברלין והיה חתיכת חומר נפץ רגשי-מוזיקלי מסעיר ונהדר. סרטו הקודם, “בקצה גן עדן", היה מאופק יותר, ובכל זאת הפך להצלחה מרשימה ומפתיעה למדי כשהוקרן בארץ. ועכשיו, אחרי שני סרטים מלאי אלימות ומוות, ושלושה סרטים בהם הגיבורים נעים על הקו שבין המבורג (עיר הולדתו של אקין), לבין איסטנבול (עיר המוצא של הוריו), הוא נח מעט בסרט הכי קליל – ואפילו מצחיק – שהוא עשה מאז סרטו הראשון (סרט המסע הרומנטי והמתוק, “יולי", שכדאי לחפש אותו).
אבל ב-2004, במקביל לעבודה על "עם הראש בקיר", כשהוא עוד היה בחזקת "הבטחה", אקין כתב את התסריט לקומדיה משעשעת למדי בשם "קבב קונקשן" שביים האלמוני אנו סאול. זה היה סרט חינני למדי, על גרמני ממוצא טורקי שתקוע במסעדת השווארמה של הוריו בשעה שהוא חולם לביים את סרט הקונג-פו הטורקי-גרמני הראשון וחולם על בתם של בעלי הטברנה היוונית מעבר לרחוב. והנה, שש שנים אחרי, אקין – הפעם כתסריטאי, במאי ומפיק – חוזר עם "סול קיצ'ן" אל עולם הקולינרי של מהגרים חולמניים (נושא בו עסק גם בסרטו השני, "סולינו", שהוא הסרט של אקין שאני הכי פחות מחבב).
ב"סול קיצ'ן" – הפתעה הפתעה – אין טורקים. הגיבור הוא דווקא ממוצא יווני. אדם בוסדוקוס, ששיחק גם ב"קבב קונקשן" והיה שותף לכתיבת "סול קיצ'ן" (ונורא דומה לאריק באנה), מגלם את צינוס, בעל מסעדה בהמבורג, שמתמחה בחימום אוכל קפוא. הסרט, שמתהדר בגרוב פאנקי סבנטיזי – מהמוזיקה ועד עיצוב הכותרות – עוקב אחר צינוס במה שנראה כמו שגרת יומו הסטנדרטית, עד שיום אחד כל המזל שלו מתחיל להתפרק. חברתו עוברת לסין, אחיו משתחרר מהכלא, וחבר ילדות שהוא פוגש באקראי עובר על מצוות לא תחמוד ומתחיל לזמום מזימות כדי להשיג ממנו את המסעדה שלו, הממוקמת בתוך תחנת רכבת ישנה ובעלת פוטנציאל נדל"ני רב. מפגש מקרי עם שף קפריזי (בגילומו של בירול אונל, הזכור לטוב מהתפקיד הראשי של "עם הראש בקיר") פותח למסעדה שלו אופציות חדשות להתפתחות. וכך, מה שמתחיל כמו תוכנית הבישול של פאטיח אקין, בה נלמד איך להכין מאכלי גורמה מג'אנק פוד קפוא מהסופר, הולך ומידרדר לקומדיה של ביש מזל.
אחרי שני סרטים כבדים ומעיקים על חוויית הדור השני להגירה, הפתיחה הקלילה, הקצבית, שעוסקת במהגרים באופן נונשלנטי ולא כבעלי תסביכים יחודיים להיותם בני מהגרים, נראית כמעט לא הגיונית לסרט של אקין. כאילו הוא החליט במופגן להיות קל דעת הפעם, להשיל מעל עצמו את הכעס וההתחשבנות של סרטיו הקודמים. לרגעים בפתיחת הסרט, נראה שהחדווה הזאת משחררת את אקין ומפנה אותו לעסוק בקולנוע מסוגנן יותר. למי שעוקב אחרי אקין כמה מהמצבים בסרט יראו תמוהים ממש: אקין מדמיין מהגרים שמחים. רוקדים, אוכלים, אוהבים, נהנים. אבל כשהמצב מתחיל להתפרק לגיבור שלנו בין הידיים, והגיבור שלנו עצמו מתחיל להתפרק – פיזית, כלכלית, חברתית ומנטלית – אנחנו חוזרים לטריטוריות המוכרות יותר של אקין. ייאמר לזכותו, הסרט לרגע לא מאבד את חוש ההומור שלו, ונדמה שלהבדיל מסרטיו הקודמים, אין רגע שבו אנחנו חוששים באמת לגורלו של הגיבור. אקין מצליח לבסס די במהירות שאנחנו בקומדיה, ושהציפייה שלנו – או התקווה – שהכל יסתדר לבסוף, יש לה על מה לסמוך. אבל קורה דבר מעניין. בשעה שאם זה היה סרט אמריקאי עם אשטון קוצ'ר וקמרון דיאז – אני, אגב, יכול בקלות לדמיין את הרימייק האמריקאי לסרט הזה – היינו יודעים בוודאות שהכל יתארגן לבסוף בצורה נוחה ונקייה ומסודרת, וקל היה לנו גם לדמיין איך זה יקרה. אבל בגלל העבר של אקין, שאמנם תמיד נטה חסד לגיבוריו, אבל לא תמיד ריחם עליהם, היו רגעים בחצי השני של הסרט שהייתי ממש במתח. ראיתי את חייו של הגיבור נפרמים ותהיתי: האם אקין אכן יחזיר הכל למוטב? ואם כן, איך? בידיים של במאי גרמני אמיץ וחובב הרס לפעמים אפשר לדמיין איך קומדיה בבת אחת הופכת לטרגדיה. אבל אקין מקיים ומבטיח. השילוב של אוכל ומוזיקה קצבית, שיש לו פוטנציאל עצום לקיטש גרמני בורגני, מצליח להישאר טרי ורענן בידיים של אקין. גם אמנים, לפעמים, מחפשים קצת שווארמה.
הייתי אתמול בסרט, ומאוד נהניתי.
כמו שאמרת/כתבת, יש לסרט פוטנציאל מלא להפוך לקיטש אמריקאי היסטרי, אולם ההליכה על סף תהום ההפיכה לסרט טרגי מאפשרת לסרט להימנע מכך.
העיסוק ביחסי מהגרים מול מוסדות המדינה ו"אזרחים ותיקים" אמנם קליל, אך אינו בלתי נראה.
למרות שנכנסתי אליו ברגשות מעורבים מאוד נהניתי מהסרט.
לטעמי הסרט לוחץ ומזיע מרוב מאמץ להיות קומי. אקין לא מצליח למצוא את הטון הנכון והקלילות הנדרשת לקומדיה ולפיכך הסרט רוב הזמן מקרטע מסיבוך אחד למשנהו ונטול חן ברובו.
אז אתמול ראיתי את "סול קיטשן". ולמרות שהתסריט הוא חרפה, הסרט מאוד מהנה. הפיוז'ן הלא הגיוני של הסרט הזה בין סוגי מוזיקה שונים (סול, רוק, מוזיקה יוונית, ועוד כל מיני), בסרט שאין בו כמעט רגע אחד של שקט, ועם בימוי שלוקח את המוזיקה פעם עם התמונה, ופעם כנגד התמונה, יוצר בסופו של דבר חגיגה מאוד משעשעת, מבולגנת כהוגן, שבסופו של דבר די מהנה להתמכר אליה. ממש לא סרט גדול, אבל זו חגיגה חביבה ומשעשעת. רוב הזמן.
היום ראיתי את הסרט ואני חייבת לציין שאני מחבבת אותו יותר מאשר את "בקצה גן עדן" (את "עם הראש בקיר" עוד לא ראיתי, לצערי). יש עליו, על פאטיח אקין, בהחלט.
משהו בסרט הזה היה מבדר במידה, משעשע ומסבר את האוזן (פסקול מצויין) ומלא בשוטים נהדרים וזכירים.
לצערי לא התרשמתי כ"כ מסול קיצ'ן.
מצפה להשתפרות בסרטו הבא.
ביקורת קצרה ניתן למצוא בhttp://a-2da-z.blogspot.com/2010/06/blog-post.html
מקסים! מאד נהניתי
Thanks man. This was nice knowing
Its like you read my mind! You seem to know so much about this, like you wrote the book in it or something. I think that you can do with a few pics to drive the message home a little bit, but instead of that, this is great blog. A great read. I will definitely be back.
This is really interesting. Thanks for posting it. By the looks of the comments, many others think so too.