את מדורי בגיליון שבועות של "פנאי פלוס" השבוע הקדשתי לכמה מיצירות הביכורים של הסטודנטים הישראליים לקולנוע שיתחרו בתחרויות של הפסטיבל הבינלאומי ה-13 לסרטי סטודנטים, שיתקיים בתל אביב ב-6-12 ביוני.

פורסם ב"פנאי פלוס" ב-18.5.2010

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים הוא אחד האירועים הקולנועיים שאני הכי מסמפט בשנה. אם יש לכם דז'ה וו שכבר כתבתי את המשפט הזה בעבר, אתם כנראה צודקים. אולי כי אני באמת מחבב את הפסטיבל הזה. אולי כי הוא נערך רק פעם בשנתיים, אז זה נותן לנו שהות להתגעגע אליו, ולהיות מופתעים בכל פעם שהוא שוב צץ, ומזכיר לנו איך הזמן רץ. יש משהו מקסים בפסטיבל הזה לא רק כי הוא מקבץ לתל אביב המון סטודנטים לקולנוע מכל העולם והופך את העיר לפאב קולנועי אחד גדול, אלא כי זה במידה מסוימת פסטיבל על-עיוור. צריך להמר כדי לקלוע למקבצי הסרטים הטובים, צריך להיות די חרוצים כדי לחרוש מספיק מקבצים בתקווה ליפול על הסרטים המצטיינים, ולנסות לזהות כבר היום מי יהיו היוצרים הבולטים בעולם בעשור הקרוב שאת בכורתם הראשונה ביותר אנחנו מגלים כיום. להבדיל מפסטיבלים אחרים, שבהם מוקרנים סרטים של יוצרים בעלי שם שהבאז הולך לפניהם, כאן הסרטים מגיעים בלי מטען קודם. אפילו התקציר לא תמיד באמת מסגיר את אופי הסרט. זה הימורים נטו. ולכן יש גם כל כך הרבה הפתעות. הפסטיבל ה-13 ייפתח בדיוק בעוד שבועיים, והיום – לכבוד שבועות שחל השבוע – אני רוצה לעיין בכמה מהסרטים הישראליים שיוצגו במסגרות השונות של הפסטיבל. הרי אלה הביכורים של יוצריהם, לא? אז הנה היכרות עם הביכורים של כמה מהיוצרים שיותר מסקרנים אותי השנה (ומודה, לא ראיתי את כל הסרטים הישראליים. אלא רק מקבץ ראשוני וחלקי. מבטיח שאם אראה עוד סרטים שאהבתי, אעדכן בהזדמנויות קרובות).

אחת ההפתעות הנעימות של הקולנוע הישראלי הצעיר בשנים האחרונות הוא ההיצע המגיע מבית הספר הירושלמי מעלה, הפונה בעיקר (אבל לא רק) לסטודנטים דתיים, שחוגג השנה 20 שנים להיווסדו (ראו גילוי נאות בסוף הפוסט). לקח לבית הספר קצת זמן להניע עד שהתחלנו – או לפחות עד שאני התחלתי – לשים לב ליוצרים שמגיעים ממנו. מאז תחילת שנות ה-2000 כמה סרטים שיצאו משם הצליחו לבלוט, וכמה מבוגרי בית הספר השיקו קריירות שאני סקרן לראות לאן ילכו. הדר פרידליך, למשל, שביימה את הדרמה הנהדרת "עבדי השם", עומדת לקראת סיום הפיצ'ר שלה, “חנה מ.”. יוצרי "סרוגים" הם בוגרי בית הספר. וחיים אלבום בלט במחזור של לפני שנתיים עם סרט יפה ומסוגנן בשם "ואהבת", ויהיה מסקרן לראות איך הוא יבשיל לפיצ'ר. השנה אני שם את כספי על במאי בשם אלירן מלכה, שסרט הגמר שלו "71 מטר מרובע" הוא מבחינתי הפתעה נעימה ומוצלחת מאוד. הסרט, שנמשך 30 דקות, ממוסגר בהווה כשגבר צעיר, עדיין עם זיפים של חודש אבל, מגיע לבית ילדותו בעכו, לפרידה אחרונה לפני שהבית יימכר ויהרס. בשעותיו האחרונות בחדרים הנטושים הוא נזכר בשתי סצינות מילדותו ומבגרותו, האחת עם אמו והשנייה עם אביו. החלק הזכור יותר הוא השני, בו מגיע האב המזרחי (בגילומו של אורי גבריאל) לארוחת ליל שבת בבית הוריה (האשכנזים) של ארוסת בנו. כולם דתיים שומרי שבת, אבל האשכנזים – מתברר – מדקדקים קצת יותר. הבדלי הגישות בין העדות יוצר קומדיית גינונים משעשעת מאוד, שמצליחה לעשות דבר מוצלח מאוד: לקחת נקודה שאני מניח שרק דתיים בקיאים בה (לא ידעתי, אבל מתברר שפמוטים זה מוקצה, ולכן אסור להזיז אותם בשבת מהשולחן עליו הודלקו), ולהפוך אותה לנקודה עלילתית שגם מי שמעולם לא שמע הלכה אחת בימיו מיד יבין במה מדובר ויזהה את הקונפליקט הדרמטי – והקומי – שהיא מייצרת.

מתוך "71 מטר מרובע" של אלירן מלכא

ובכלל, נדמה שבחיפוש אחר קונפליקטים דרמטיים לקולנוען הדתי יש ארסנל סיטואציות פורה יותר. אצלם זה לא סתם קונפליקט בין אדם לעצמו, או בין שני אנשים, שם כל קונפליקט הוא בן אדם ואלוהים. עניינים כבדים מאוד. בסרט אחר מבית הספר, “שומר הברית", מגלה נער רגע לפני הבר מצווה שלו שאהבתו לבתו של הרב המכין אותו לעלייה לתורה גורמים לו לפליטות לילה. זו סיטואציה דרמטית טעונה למדי עבור יוצר חילוני – המבוכה, חוסר ההבנה לגבי תהליכים פיזיים של התבגרות, ההסתרה. אבל בשעה שיוצר חילוני בוגר עשוי להביט למקרי הלילה שלו בעין קומית, וליצור מזה משהו בסגנון "אמריקן פאי" מקומי", היוצר הדתי יתקשה למצוא בכך את ההומור. אבל אצל הדתי מתווסף לזה עניין נוסף של חטא עצום, המוביל לרגשות אשמה איומים, ולצעדים דרסטיים. כנ"ל ב"71 מטר מרובע": זה לא סתם מפגש בין מזרחים ואשכנזים, בין אדם פשוט למשפחה עשירה, אלא רגע של מתח באופן שבו כל אחד מהם מגדיר את האופן שבו הוא עובד את אלוהים. ברגע שאלוהים בתמונה הדרמה נהיית בווליום עוצמתי יותר.

אבל "71 מטר מרובע" אינו סרט שמה שמעניין בו הוא התסריט דווקא. במידה רבה, אגב, התסריט עצמו אינו שלם. הוא מתחיל שלושה מהלכים עלילתיים שלא ממש מגיעים למיצוי, ונותרים כעין וינייטות (חביבות מאוד). הסיבה שהסרט כה מוצלח, בעיני, היא האופן שבו הבימוי והצילום יוצרים נקודת מבט ויזואלית שמפרקת את העולם סביב הגיבור לאלמנטים קטנטנים, לפרטים. תשומת הלב הזאת לפרטים היא שהופכת את הסרט לחריף וקומי. היא שיוצרת את הניגוד האירוני שבין העולמות – לא רק עולמות של עדות, או של דורות, אלא גם עולמות של פנטזיה מול מציאות. הסרט הזה הפתיע אותי מאוד.

הפתעה נעימה נוספת מגיעה מבית הספר השני שפועל בירושלים, זה על שם סם שפיגל. משם מגיע סרטו של בנימין פרידנברג, “סיור מודרך". הסרט יתחרה בתחרות הבינלאומית של הפסטיבל, אחרי שכבר זכה בפרס וולג'ין לסרט הקצר לפני שנה בפסטיבל ירושלים. באופן משונה למדי, “סיור מודרך" ו"71 מטר מרובע" הם – מבחינה קולנועית – כמעט תאומים זהים. בשניהם הגיבור שוכב בדירה ריקה, בוהה בתקרה והוזה או נזכר. הצילום סטטי, מלוטש, נוצץ, לוקח את העולם של הגיבור ומפרק אותו לחלקיקים קטנים. אבל בשעה ש"71 מטר מרובע" הוא סרט על פרידה של איש מהוריו ומהעולם שהשאיר מאוחר (והנטישה הזאת אולי עושה לא יסורי מצפון בהווה), “סיור מודרך" משוטט בתודעתו המנופצת והמנוכרת של גיבור הסרט, שחי בלילות (הוא עובד בצביעת פסים על הכביש) ומחפש קשרים וירטואליים/טלפוניים עם בני זוג מתחלפים. גם כאן, נקודת המבט היא צינית ואירונית. הסרט הזה, יאמר לזכותו, עושה מהלך אמיץ מאוד של נטישת העלילה לטובת כניסה אל תוך תודעתו הלעיתים סוריאליסטית של הגיבור. הוויתור על עלילה מהודקת הופך את "סיור מודרך" לאחד מסרטי הסטודנטים היותר אמיצים ומקוריים (ומסוגננים) שראיתי באחרונה. אין בו את החום של "71 מטר מרובע", אבל יש בו הבטחה לנקודת מבט רעננה על המציאות הישראלית, שאני מקווה שתישאר כך גם כשפרידנברג יגיע לסרטו הארוך הראשון.

מתוך "סיור מודרך" של בנימין פרידנברג

אם הצפייה בסרטי הסטודנטים היא סוג של טיזר לקראת הנושאים והסגנונות שיאכלסו את הסרטים הארוכים של הדור הצעיר של הקולנוע הישראלי בשנים הקובות, הרי שצפויים לנו סרטים מאוד יוצאי דופן בעתיד הלא רחוק. בתחרות הישראלית סימנתי לי גם את רוני קידר, בוגרת בית ברל, שמביאה לתחרות את סרטה "זנב" (סרט בשחור לבן עם מאיה מרון), המספר על בחורה בולמית שיש לה זנב (ואקדח), וניסיונותיה הנואשים להיפטר ממנו. הבריחה של היוצרים האלה מייצוג ריאליסטי של המציאות הישראלית, והתרגום של החיים כאן למטאפורות מסוגננות ומלאות הומור אקסצנטרי, מבטיחות שהקולנוע הישראלי עוד יילך וישתחרר ויעשה מגוון יותר – ואולי גם תמהוני ואמיץ יותר – בשנים הבאות.

נ.ב:

כל הגילויים הנאותים

למען הגילוי הנאות יש לציין ולהזכיר שבשנים קודמות לימדתי בסם שפיגל ובחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב (שם גם למדתי לפני כמעט עשוריים), והשנה אני מלמד בבית ספר מעלה. כך שאם מישהו רוצה לעשות מזה עניין שלפיכך אני משוחד לטובה לגבי הסרטים של אי אלו מהמוסדות האלה, הוא מוזמן (אכן, חלק משמות הבמאים המתחרים מוכרים לי, ויש סיכוי שאפילו אצליח לזהות אותם בפניהם). אני יכול לציין בהזדמנות זו שראיתי גם שני סרטים נוספים – “דיפלומה" שיתחרה בתחרות הבינלאומית ו"שומר הברית" שיתחרה בתחרות הישראלית – מסם שפיגל וממעלה, בהתאמה. ואת שניהם לא חיבבתי במיוחד. אני מניח שבהזדמנות אהיה חייב גם לנמק למה, בשם ההגינות.

ציוץ