13 יוני 2010 | 10:00 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

"אגורא", ביקורת (וגם "הצל של ביל")

למען קוראינו בחו”ל: “הצל של ביל” הוא שמו העברי לסרט הקטן והכמעט זניח (אבל החמוד) של אדוארד נורטון, “Leaves of Grass”.


בחודשים האחרונים הוקסמתי משתי סדרות טלוויזיה שעשו שימוש בז’אנרים של פנטזיה ומד”ב כדי לעסוק בנושאים החביבים עליי: אמונה ורוחניות. האחת היא “קפריקה”, שעוסקת בנקודה בזמן של ציוויליזציה שעוברת מפגאניות למונותיאיזם, והברדק שמעבר כזה יוצר. השני היא “פלאש פורוורד”, שלא הפתיע אותי כלל לגלות שאחד מיוצריה הוא יהודי שלומד קבלה (דיוויד גויר, שבעיסוקו ביהדות וברוחניות כבר הבחנתי כשביים את “התאום”), שמעיזה להעלות (בחצי הראשון של העונה, לפני שהתקשקשה לגמרי, וגויר עזב, והסדרה בוטלה) את הרעיון שאולי כל עניין הפלאש-פורוורד הוא אקט אלוהי, ואז דיונים שלמים – על ידי דמויות יהודיות, בודהיסטיות ונוצריות, כל אחת ברמה כזו או אחרת של אמונה או חילוניות, האם מתנת הנבואה הוא פרס או עונש, ובעיקר: האם אנחנו חיים בעולם של ידיעה או בחירה? ואם אתה רואה מה שעתיד להתרחש בעתיד, האם עדיין יש לך יכול לשנות את העתיד (היהדות טוענת שכן). וואו. וזה בפריים-טיים באמריקה, ולא בשיעור ב”עלמא” או ב”בינה”. והנה נוחתים על מסכינו שני סרטים שגם הם נראים כמו פולמוס מתמשך בפילוסופיה של הדת. המגרעת הכי גדולה של “אגורא”, למשל, היא שאלחנדרו אמנבאר בחר למקם את הסרט בעבר במקום בעתיד. עלילת סרטו זהה לעלילת תחילת העונה של “קפריקה”. אבל איכשהו, כשמדובר בסרט ספקולטיבי, מטאפורי, הדיון הפולמוסי על הפוליטיקה של הדת, והשחתת הדת על ידי תאבי כוח שמשתמשים בה כקרדום לחפור בו, היה נראה לי מרתק יותר כסרט עתידני. ואולי, למעשה, ככה צריך לראות את “אגורא”. כסרט מדע בדיוני. הרי הוא מוקסם לחלוטין מהכוכבים.



פורסם ב”פנאי פלוס”. 9.6.2010



יש סרטים שתופסים אותך בהפתעה. למשל, “הצל של ביל”. לא סרט טוב במיוחד או מהנה במיוחד, אבל יש משהו שהפתיע אותי בתסריט שלו. אדוארד נורטון מגלם בסרט תפקיד כפול, של שני אחים תאומים: האחד פרופסור לפילוסופיה, השני רד-נק דרומי עם מבטא ותספורת בלתי נסבלים ועם קריירה ענפה ואלימה כסוחר סמים. ואז הם צריכים להחליף בתפקידים. תחליפו את סוחר הסמים בספר נשים הומו וקיבלתם סרט של זאב רווח (ואולי זה לא מפתיע, בהתחשב בזה שבועז דווידזון, שביים את רווח ב”צ’רלי וחצי” ו”חגיגה בסנוקר”, הוא אחד המפיקים של הסרט). אבל על המבנה העממי והצפוי הזה, מסתתרים בתסריט כמה רגעים מפתיעים של תבונה. כל הרעיון בסרט הוא לנסח לדמויות את הפילוסופיה שלהן, את השקפת העולם המוסרית שלהן, ואז לראות איך הן חוצות את הקווים האדומים של עצמן. באחת הסצינות המפתיעות בסרט, נכנס האח הדרומי הפושע לתפילת שבת בבית כנסת דרומי (אחרי שקיבלנו הכנה לכך שהאוכלוסיה היהודית בדרום ארצות הברית ממילא מצומצמת מאוד), ושם הם שומעים דרשה של רבה שמסבירה באנגלית מתובלת בעברית מה פירוש המילה “הלכה” (בעברית). ועל זה בדיוק הסרט, על ספרי ההלכה שאנשים מנסחים לעצמם. חוקים פנימיים, מוסר אישי האח הפרופסור מנסה לחיות חיים מוסריים, להבדיל את עצמו מהמשפחה שהוא הפנה לה עורף על ידי ניסוח קוד אתי נוקשה, המבוסס על כתביהם של מיטב הפילוסופים. הסרט הזה, שנראה די טמבלון על פניו, מפתיע ברגעים עמוקים למדי של תובנות על הקירבה, ועל השוני, שבין אפלטון, ניטשה וההלכה היהודית. וכמובן שהגיבור שלנו יצטרך למצוא את המקום שבו ספר ההלכות שלו מתפרק והוא צריך לבגוד בערכים שהוא כה האמין בהם. ואז גם לשלם על כך מחיר.



את “הצל של ביל” כתב וביים טים בלייק נלסון, שחקן-תסריטאי-במאי יהודי (נלסון מוכר, לי לפחות, בעיקר כדמות השלישית ב”אחי, איפה אתה” של האחים כהן, זה לא היה ג’ורג’קלוני או ג’ון טורטורו. ומאז גיליתי שהוא גם במאי, אחד כזה עם רעיונות טובים, אבל לא בעל ייחוד), שמן הסתם העמיס לא מעט מהנשואים שמעניינים אותו לסרט בנוי היטב, אבל לא מאוד מוצלח (למרות משחק טוב של נורטון והופעת אורח חיננית של ריצ’רד דרייפוס). הסרט לא זכה לשום תהודה בעולם, והוא נותר קטן וזניח, אבל זה די נפלא בעיניי כשיוצר לוקח את עולמו הפנימי ופורש אותו על המסך.



דבר דומה קורה ב”אגורא”, סרטו החדש של הבמאי הספרדי אלחנדרו אמנבאר. מדובר באחד הבמאים הכי מבריקים שפועלים כיום בספרד, ובסרטיו “פקח את עיניך”, “האחרים” ו”הים שבפנים” (שזכה באוסקר) הוא הראה איך לקחת רעיונות פילוסופיים ורוחניים מעוררי מחשבה וליצור מהם סרטים מבריקים בקולנוע שלהם, שמשחקים עם הריאליזם ותפיסת המציאות, ומשתמשים בז’אנרים שונים כדי להחביא את הפילוסופיות תחתן. באופן עקבי בסרטיו, אמנבאר הביע היקסמות נשנית עם העולם הרוחני, עם התובנה שלא הכל ידוע ונגיש לנו ולחושינו, אבל בעת ובאותה נשימה הוא הביע חשדנות ואף שאט נפש מכל מנגנון סמכותי, שמנסה להטיף ולנכס את הרוחניות לעצמו. ב”אגורא” קשה להכריע איזה מהאלמנטים יותר כבד: עיצוב התפאורה התקופתי הגרנדיוזי ועצום המידות (שמן הסתם נעשה ברובו במחשב), או העימותים הרעיוניים האינסופיים, שבמקום להיות הרוח שמתחת לכנפיו של הסרט ולעזור לו לנסוק (כמו שהיה ב”הים שבפנים”), הם כמעט מכניעים אותו. צפייה ב”אגורא” היא כמו צפייה בפאנל ויכוחים תיאולוגי ביום עיון של מכללה. הדרמה צריכה לשבת בשקט.



אבל חי נפשי, אמנבאר הזה הוא איש מרתק, והסרט הזה מציג באופן הכי קיצוני את עולמו האידיוסינקרטי כבמאי, תסריטאי והוגה דעות. הסרט, המתרחש באלכסנדריה של המאה הרביעית לספירה, מתחיל כסיפור היסטורי על הנקודה בהיסטוריה בה הפגאניות הוכחדה מהעולם על ידי הנצרות, בימי האימפריה הרומית. החצי השני של הסרט מראה איך האמונה המונותיאיסטית הנוצרית עצמה הפכה מהר מאוד תהליך של השחתה על ידי אנשי הכמורה שנשטפו תאוות שלטון. הם גירשו את הפגאנים, ואז טבחו ביהודים, ואז התחילו להרוג בינם ובין עצמם, ופנו לחסל את את השלטון הרומי. ובנקודת המוקד של העלילה נמצאת דמות מרתקת למדי, אבל לא לגמרי מלוטשת, בגילומה של רייצ’ל וייס. היא פילוסופית. ופגאנית. היא לא מאמינה באלוהים או בישו, ולא מצטרפת לממסדים הדתיים החדשים שצצים בימי חייה. אבל היא מבינה יותר טוב מכולם (ובכולם, הכוונה היא לשלושה מתלמידיה שגדלו מנערים לאנשים מבוגרים שנמצאים בנקודות הצומת של השלטון האזרחי והדתי באלכנדריה) שיש בעולם הזה משהו גדול וכביר יותר ממה שנגלה לעין, משהו ששולט בנו. היא מייצגת את המדע, אבל היא עצמה מבינה שהמדע שלה רק בא לתאר איך העולם נברא, ולא הוא הבורא בעצמו. היא זו שמנסה לפצח את חידת הבריאה, להגדיר אותה. אבל בגלל שהיא לא חלק מהממסד הדתי, ומכיוון שהיא אשה, כל התגליות שלה – שמקדימות את זמנן ונשמעות כמו תיאוריות שניוטון, גליליי, קפלר ואיינשטיין מאות שנים אחריה – הועלמו והודחקו.



הבעיה העיקרית היא שלהבדיל מהבימוי הפיוטי והסוחף והמרגש של “האחרים” ו”הים שבפנים”, “אגורא” מבוים באופן כבד מאוד, שנכנע לתפאורה התקופתית העצומה, ונראה כמו סרט פאר הוליוודי מיושן. גם הסיום הדרמטי, שמחבר בין מוות לבין תשוקה מינית לא ממומשת – יוצר תחושה לא נעימה, בכך שסרט עם רעיונות מבריקים וראויים לעיון, חותם את דבריו בפתרון טיפה ניאנדרטלי.



הליהוק ב”אגורא” מבריק למדי. הוא מפגיש יהודים, מוסלמים ונוצרים, בריטים, ישראליים, פלסטינאים, ספרדים ואמריקאים, על סט אחד. מול רייצ’ל וייס – יהודיה בריטית שגרה באמריקה (ונשואה לדארן ארונפסקי, במאי שעוסק בנושאים דומים לאלה של אמנבאר) מופיעים אושרי כהן בחצי הראשון של הסרט, ויוסף סווייד בחצי השני. אבל אשרף ברהום וסמי סמיר, שמגלמים שניים מבכירי הממסד הנוצרי האלים באלכסנדריה, הם אלה שגונבים באופן מרהיב את ההצגה משחקנים בכירים ומפורסמים מהם.



אז “אגורא” הוא סוג של פיאסקו מופלא, עם ליהוק מפתיע מאוד, שבעצמו נראה כמו האימפריה הרומית בזעיר אנפין, אבל הסרט הזה, למרות שהוא מרהיב וחכם, פשוט לא סוחף ומרגש כמו שהבמאי הזה הרגיל אותנו לצפות ממנו. אבל איזו תעוזה עצומה יש לו. אני ממשיך להעריץ אותו.

נושאים: ביקורת

11 תגובות ל - “"אגורא", ביקורת (וגם "הצל של ביל")”

  1. עדן 13 יוני 2010 ב - 11:34 קישור ישיר

    “היא מבינה שיש משהו ששולט בנו” ? מאד לא מדויק. ההבנה שלי מהסרט היא שהיא נולדה וחונכה כפגאנית ולכן יש לה מחוייבות כלשהי לפגאניות אבל מכל בחינה אחרת היא חילונית לגמרי, עד כמה שמישהו יכול היה להיות חילוני בתקופה ההיא.

  2. jaco 13 יוני 2010 ב - 12:13 קישור ישיר

    חמוד הפס באמצא [נורטון ]. כמו בקוני למל .

  3. מוזבי 13 יוני 2010 ב - 12:45 קישור ישיר

    “צילו של ביל” לא זכה לשום תהודה בעולם בעיקר כי הוא לא יצא בשום מקום בעולם. אפילו בארה”ב הוא יוצא רק בתחילת יולי, יותר מחודש אחרי ישראל. כמו “פקד מושחת” וסרטים רבים אחרים של חברת Nu Image של בועז דוידזון ושות’. רוג’ר אברט, אגב, קרא לו אחד הסרטים הטובים של השנה.

  4. רז-ש 13 יוני 2010 ב - 13:02 קישור ישיר

    אגורא הוא הסרט ההיסטורי הטוב ביותר שנעשה איי פעם! לא פחות. הוא חף כמעט לחלוטין מאנכרוניזם וזה מופלא בעיני. זו גם הסיבה שהסרט מאוד קשה לעיכול למבקר הקולנוע הממוצע. בו בזמן הוא מצליח להיות רלונטי להחריד לתקופתנו (עוד על זה בניק-לינק). אחד הסרטים הטובים שראיתי בשנים האחרונות והוא סרט חובה לכל סטודנט, מורה ואיש מדע. כמה חבל שהוא חכם מידי לרוב האוכלוסייה שהדבר היחידי שהיא למדה בחיים זה קולנוע ותיאטרון ועל כן הסרט לא יזכה לכבוד שהוא ראוי לו.  

  5. דן 13 יוני 2010 ב - 13:16 קישור ישיר

    רז, אתה חתיכת מתנשא. אמרו לך את זה פעם?

  6. שמואל 13 יוני 2010 ב - 16:03 קישור ישיר

    הבעיה המרכזית של אגורא היא שאחרי כחצי שעה הסרט הופך פאתטי. הדיונים ה”פילוסופיים” מאוד פשטניים ונראים כאילו הם פונים לקהל של אהבלים חסרי-בינה לחלוטין. פיתולי הדרמה האינסופיים הופכים במהרה לבליל חסר משמעות, והדמויות, שבתחילת הסרט הראו פוטנציאל כלשהו, הופכות לקריקטורה שכל מטרתה היא לייצג איזה רעיון. וכן, העיצוב והבנייה מאוד מיושנים, השוטים המצולמים מהחלל, ומנסים לתת תחושה שמדובר באפיזודה שהיא סמל לכל קונפליקט לאורך ההיסטוריה, נראים טיפשיים. הדבר היחיד המעניין שם זה האומץ של הסרט להתעסק בנושאי שבאמת בוערים היום ולהביע עמדה נחרצת וברורה. שזה משהו שלא רואים כל יום בקולנוע, חבל רק שהמטאפורה כל-כך חשופה והסרט לא מחזיק.

  7. רז-ש 13 יוני 2010 ב - 16:48 קישור ישיר

    דן, כן אני מרשה לעצמי להתנשא בדברים הללו. הרומן ההיסטורי זה זאנר אומנותי שמקרה אני מבין בו הרבה. אני מרשה לכל מי שלמד קולנוע להתנשא עלי בכל הדברים שקשורים למבע קולנועי. סבבה?

  8. עידן 13 יוני 2010 ב - 17:04 קישור ישיר

    3 הערות על המצב-

    1. למען הצילומים ההפקה בנתה עיר שלמה, כך שהמחשב מעורב פחות ממה שרוה היה מצפה.
    2. לא זכור לי שהפילוסופית-מדענית בכלל עוסקת בשאלת הבריאה, כפי שנכתב בביקורת. היא מנסה לבחון שתי גישות למבנה של מערכת השמש. האם כדור הארץ הוא מרכז היקום, או השמש? ורוה פספס את כל התהליך המדעי, המוצג בצורה מופתית, שעובר על היפאטיה. בסרט, הדמות עוברת את כל התהליך שעובר על כל מדען- החל מהעלאת ההיפותזות השונות לפתרון הבעיה המדעית איתה היא מתמודדת, הבעיות שנוצרות מכל אפשרות, הדרכים לבדוק את אמיתותן…
    והערה אחרונה לשמואל- בתור אחד שמאוד אהב את הסרט והזדהה עמוקות עם הדיונים הפילוסופים שבו- נעלבתי, אני לא חושב שאני “אהבל חסר בינה” 🙂
    ובקשר לצילומים מהחלל- יש לי תחושה שפספת את העבודה שהכדור הוא עגול…

  9. מיקי 14 יוני 2010 ב - 8:51 קישור ישיר

    אני דווקא מסכים עם רז שמדובר בסרט מופלא.

  10. אביגיל 24 יוני 2010 ב - 13:47 קישור ישיר

    יאיר: לתאר את “קפריקה” כסדרת טלויזיה על המעבר מפוליתאיזם למונותאיזם נדמה לי מופרך. חוץ מזה שמדובר בפריקוול ל”באטלסטאר גלקטיקה,” שבה מתברר שעל אף שהסיילונים אמצו את המונותאיזם, הזרם כמעט נכחד בקרב בני האדם (שזה, אני מודה, לא טיעון משכנע, כי יש עוד הרבה אי התאמות בין בניית העולם של שתי הסדרות) נדמה לי די ברור שהעניין של הסדרה בדת הוא אך ורק ברמה של פונדמנטליזם דתי, כלומר פיגועי טרור, ושהעובדה שבני האדם הם פוליתאיסטים בעוד הטרוריסטים הם מונותאיסטים נועדה אך ורק ליצור דיסוננס אצל צופה שמקשר את המונותאיזם עם הנצרות הנאורה. זה היה אחד מהכשלים העיקריים של הטיפול של גלקטיקה בדת, ולצערי קפריקה, שבהרבה מובנים אחרים היא סדרה טובה בהרבה מסדרת האם, גם חוטאת בו.
    רז: בלי קשר לאם מבקרים/צופים מסוגלים לתפוס את אגורה, האם באמת אפשר לקרוא לסרט חף מאנכרוניזם? לפי ימד”ב, יש בו כמה וכמה עיוותים משמעותיים של ההיסטוריה. הוא מתאר את שריפת הספריה באלכסנדריה כמאורע יחיד בעוד שבמציאות היא נשרפה מספר פעמים, בשוגג ובמזיד. הוא מתאר את היפאטיה כאשה צעירה בעוד שהמקורות המעטים שמדברים עליה מתארים את גילה כבין 45 ל-65. וכמובן שהוא מעדן עד מאוד את מותה המחריד.

  11. Jeanne Haisley 4 פברואר 2011 ב - 2:20 קישור ישיר

    I’m really impressed with your writing skills as well as with the layout on your blog. Is this a paid theme or did you modify it yourself? Either way keep up the excellent quality writing, it is rare to see a nice blog like this one today..


השאירו תגובה ל - jaco