פורסם ב"פנאי פלוס", 9.6.2010

זה כמו לחיות בפיתול זמן. לחיות בדז'ה וו. כשאומרים "הייתי כבר בסרט הזה", לרוב לא מתכוונים לזה באופן מילולי. אבל עם "סיוט ברחוב אלם", ובכן: הייתי כבר בסרט הזה. וזה משונה: כי כשיצא "סיוט ברחוב אלם" הראשון והמקורי – והוא היה באמת מקורי – ב-1984, הייתי בן 16. בדיוק בגילן של הדמויות. והעיסוק של הסרט במתחים שבין הורים וילדיהם המתבגרים העסיק אותי. הסרט, קל היה לקלוט גם במבט בלתי מלומד, מנצל את המתח הזה שבין הורים וילדים ומחדיר אותו לתוך עולם אלים של סיוטים וחרדות. בעידן שבו הוליווד ניסתה לשמור אמונים לערכי המשפחה של ממשל רייגן, בעידן שבו סרטי הנעורים היו בצלמו של ג'ון יוז, בו המרד הוא רגעי, והחיבור בין ההורים והילדים הוא בלתי נמנע בסוף הסרט, סרטי "סיוט ברחוב אלם" היו לא רק אפלים ואלימים, אלא גם חתרניים ממש. הם לא סתם פירקו את דימוי המשפחה האמריקאית הפרברית הבורגנית, הם טבחו בה.

שמונה סרטי המשך וספין-אופים אחר כך – כולל פרק שהיה בחלקו בתלת מימד ב-1991 – ומישהו החליט לעשות ריסטארט ולהתחיל את הסדרה מההתחלה. כמו שנהוג בימינו. הגיוני. לא היו אפילו טלפונים סלולריים בסרטים המקוריים בשנות השמונים.  וכך ג'קי ארל היילי נכנס לנעליו המאוד גדולות של רוברט אינגלנד – אולי שחקן האימה הכי מזוהה באמריקה אחרי בוריס קרלוף ובלה לוגוסי – והסיפור מתחיל מהתחלה. אלא שהפעם, במקום שפרדי קרוגר יהיה רוצח ילדים, הוא סתם פדופיל. ואני, עכשיו בגיל של דמויות ההורים בסרט, כבר מרגיש פחות בנוח מול המסך.

בסופו של דבר, כמעט כל הסרטים היו עם עלילות דומות. פרדי קרוגר, שנשרף למוות, חוזר לרדוף את נערי ונערות העיירה בחלומותיהם. כשהם נרדמים, הוא תוקף. וכשהם מתים בחלום, הם מתים באמת. כל הדמויות מנסות להישאר ערות, וברגע שהן אפילו מנקרות קלות, הן מותקפות. ואז יש גיבור או גיבורה אחת שמצליחים למצוא דרך לתקוף בחזרה ולהביא לסיום הסיבוב הזה של המתקפה, עד הסרט הבא. הרעיון בסרטים האלה, לפיכך, אינו בעלילה. כמו גרסת כיסוי לשיר, את המלודיה אנחנו מכירים, אבל אנחנו מקווים לשמוע גרסה חדשה לשיר ישן. ואכן, הסדרה המקורית הבריקה בכך שהיא ליהקת במאים צעירים שסרט ה"סיוט ברחוב אלם" שלהם היה כרטיס הכניסה שלהם להוליווד. כמה מהם המשיכו אחר כך לביים סרטי אקשן משובחים למדי (ראו בהמשך), אבל הקריירות של רובן נתקעו במהלך שנות התשעים.

לכן, הסיבה היחידה שהחידוש ל"סיוט ברחוב אלם" עניין אותי היה העובדה שלבימוי הסרט נבחר סמיואל באייר, שממשיך את המסורת המקורית. באייר הוא במאי קליפים ופרסומות, שזהו סרטו העלילתי הארוך הראשון, אחרי שביים כמה מהקליפים הכי מפורסמים של שנות התשעים (ובראשם את “מריח כמו רוח נעורים” של נירוונה, וגם קליפים לרולינג סטונס, למטאליקה ואחרים).
הסיבה שלבמאים יש תפקיד כה מרכזי בעיצוב ההצלחה של סרטי "סיוט ברחוב אלם" היא כי ברגע שעוברים לעולם החלומות, הכל הולך. אנחנו בעצם נכנסים לטריטוריה של קולנוע טהור, קולנוע של חלום, סוריאליסטי אפילו, בו לסגנון, תאורה וזוויות צילום יש תפקיד משמעותי. סדרת סרטי "סיוט ברחוב אלם" הפכה, לפיכך, לגינת משחקים של במאים, מקום להתנסות, להשתכלל ולהשתולל. הבעיה היא שמי שמגיע לסרט החדש אחרי שראה את הקודמים, הכל כבר נראה מוכר מדי. באייר לא ממש משתולל, או משתכלל, או לוקח את הסדרה לאיזושהי קיצוניות מתבקשת. זה לא אלים ופסיכופתי כמו סרטי "המסור", ולא אובר-מסוגנן וסוריאליסטי כמו "התא". ואם כבר השתמשתי בדימוי "גרסת הכיסוי לשיר מוכר", אלך איתה הלאה. “סיוט ברחוב אלם" החדש היא גרסת הקריוקי ל"סיוט ברחוב אלם" הישן, והוא פונה – די במוצהר – גם למי שלא ראה מעולם את סרטי פרדי קרוגר, אבל גם למי שלא ראה את “ספרות זולה”. בקיצור, למי שרק מתחיל עכשיו ללכת לבד לסרטים. מצד שני, זה בטח גם מה שההורים שלי חשבו על "סיוט ברחוב אלם" הראשון. ואני דווקא התלהבתי. פער הדורות. באסה.

נ.ב. תזכורת לגבי הבמאים:
את "סיוט ברחוב אלם" הראשון יצר ווס קרייבן, שהיה כבר אז בחזקת במאי אימה ותיק, שבהמשך יבריק שוב עם סדרת סרטי "צעקה". את הסרט השלישי ביים צ'אק ראסל, לימים מי שאחראי למגה-להיט של ג'ים קארי, “המסיכה", ול"אירייזר" של ארנולד שוורצנגר. את הרביעי, שהיה הסרט הכי מצליח בסדרה המקורית, ביים רני הרלין, יבוא מפינלנד, שהמשיך אחר כך עם "מת לחיות 2” ו“סחרור מסוכן". את החמישי, שהיה הסרט שאני הכי חיבבתי בסדרה והיה הכי מסוגנן, ביים סטיבן הופקינס, יבוא אוסטרלי, שהמשיך ל"הטורף 2”, ובאחרונה היה חתום על בימוי העונה הראשונה של "24”. כולם התגלו ככוכבים בשנות השמונים ואז די התאדו בשנות התשעים והאלפיים. אבל אם הקריירות של הבמאים ורוב השחקנים לא הצליחו לשרוד, יש שחקן אחד שהצליח להביס את הססטיסטיקה. ב-1984, “סיוט ברחוב אלם" היה סרט הבכורה של ג'וני דפ, שגילם את אחת מדמויות המשנה בסרט.

ציוץ