"תוכנית גיבוי", ביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 9.6.2010
חי נפשי, איזה סרט אפרורי, זניח, חסר חשיבות ונטול חן. לא קטסטרופה איומה או מעליבה. סתם סרט בינוני. למעשה, אני יכול למצוא בו אפילו כמה וכמה נקודות זכות. כמו, למשל, העובדה שצמד השחקנים הראשיים – ג'ניפר לופז ואלכס אולפלין – מתוקים ונעימים כמו צמר גפן מסוכר. או, למשל, שיש בעלילה משהו מרתק למדי, לפחות בנקודת המוצא שלו, שיש בה פוטנציאל מסוים.
הסרט מתחיל בהתעברות. ג'ניפר לופז, שנואשה ממציאת בן זוג, מחליטה לעבור הפריה מלאכותית, להוליד ילד לבדה. סצינת הפתיחה, שהיא מעין סצינת סקס נטולת סקס (או סקסיות) דווקא מקורית למדי. ואז, כמובן, בגלל שאנחנו בקומדיה רומנטית, ברגע שהיא יוצאת ממרפאתו של הגניקולוג היא נתקלת בבחור שחצן וחתיך שמעצבן אותה. וכמובן שהם יתאהבו. וכמובן שהעובדה שהיא למעשה כבר בהריון, מזרעו של תורם אלמוני, תסבך לשניהם את הרומן. במידה מסוימת זו מעין ואריאציה על "נישואים חפוזים" עם סלמה האייק מ-1997. שם זו היתה מעין קומדיה רומנטית במהופך: קודם סקס, אז הריון, אז חתונה, ורק לבסוף מגיע שלב ההתאהבות. כאן מתחילים עם ההריון. ואז מגיע הרומן. החלק המקורי הוא בזה שעד לפני שנים בודדות קשה היה לדמיין לראות בסרט הוליוודי מסחרי סצינת סקס של אשה בהריון. מרגע שגיבורה של סרט הוליוודי נכנסת להריון היא מפסיקה להיות יצור מיני. מהבחינה הזאת, “תוכנית גיבוי" מפתיע למדי באופן הדי חופשי, ודי בוטה, למען אמת, שבו הוא מייצג על המסך את חוויית ההריון: עם פירוט רירי והורמונלי למדי. "תוכנית גיבוי" הוא יותר קומדיית הריון מאשר קומדיה רומנטית. עם כל רגעי האשה-ההורמונלית/הגבר-המתעלף הצפויים שנלווים לעלילה מסוג זה. אבל כל קרדיט שהיה לסרט בייצוג נועז של מיניות ובליהוק מתוק די מתפורר אל מול התקדמות הקרחונית של הסרט כולו. קומדיות רומנטיות צריכות, על פי חוקי הז'אנר, להכיל לפחות שני רגעי משבר בהם נדמה שהרומן עולה על שרטון, אלא שהמשברים ב"תוכנית גיבוי" נראים מאולצים, מופרכים, דחוקים, וממבים את שני הגיבורים באור קצת היסטרי.
עניין אחר: כל הדרך שבה הסרט מייצג את עולמן של האמהות החד-הוריות, ובעיקר האמהות הלסביות, לוקח כל התקדמות פרוגרסיבית שהסרט עושה בייצוגי מיניות וזורק אותה לפח. זה פשוט אוסף סטריאוטיפים מביך. ובסופו של דבר, מה שמתחיל כמו סרט שאמור להיות עכשווי למדי בהתייחסות שלו לאופציות שיש לאשה המודרנית והעצמאית על גופה, נהיה סרט שמרני מאוד, שנראה שטוען שזוג אינו זוג באמת עד שאין לו ילד ביולוגי משותף משלו. רק אז יכול לבוא הפי-אנד הוליוודי אמיתי. וכך גם גישה סלחנית כלפי סרט עם הומור טלוויזיוני ומראה עכור ואפרפר מתפוגגת עד סופו לכדי כעס ואכזבה.
אפרופו הריון ולידות ושאר ירקות, חזרת ל"גלי"? תן צ'אנס לפרק האחרון של העונה, סצינת הלידה היא אחת מהתעלויות הבימוי שנראו לאחרונה בטלויזיה.
לא יפה, יאיר.
לפני כמה שבועות בישרת כאן באתר על הצטרפותו של שחקן חדש למגרש. מנהל קולנוע "כוכב" ברמת השרון הוא מעכשיו גם מפיץ. ומסוף השבוע האחרון, הסרטים שלו נמצאים על המסכים. אז במקום לכתוב על סרט הוליוודי עבש, יכולת לכתוב על "סבא שלי".
אז אני אתחיל:
"סבא שלי", בבימויו של יוסף פארס, הוא סרט קטן מאוד, ומאוד לא חשוב, מה שלא אומר שזה סרט רע. הבמאי של "יאללה יאללה" (שמאוד הצחיק אותי) מחזיר את השחקנים משם לסיבוב שני. אבא שלו, נון-אקטור שובה לב, הוא השחקן הראשי, והוא מחזיק את כל הסרט. בניגוד ל"יאללה יאללה", "סבא שלי" סובל מבעיות קצב, והוא קצת עיף, אבל לא חסרות בו סצינות מצחיקות, ויש בו הרבה טוב לב ונעימות. לא סרט גדול, אבל אם יש לכם 37 ש"ח פנויים, כדאי ללכת על זה (וזה כנראה עדיף על "תכנית גיבוי").
============
רוה לאיתן: לא ראיתי את "סבא שלי". תודה על הדיווח. ומכיוון שלא אהבתי אף אחד מסרטיו הקודמים של יוסף פארס, אני בספק אם ארוץ להשלים את החור הזה בקרוב.
לא זה ולא זה. רק אבי נשר. מה יש לכם מכל הזרים האלה? מה רע בבמאי מקומי שמנסה לעשות לנו קצת סבבה?
Man the spam here are driving me spastic! Get rid of it!
Thanks for taking the time to share this, I feel strongly about it and love reading more on this topic. If possible, as you gain knowledge, would you mind updating your blog with more information? It is extremely helpful for me.