14 יוני 2010 | 10:54 ~ 46 תגובות | תגובות פייסבוק

סנפירים

רק הרגע קלטתי:


– אני לאבי נשר מה שאורי קליין לעמוס גיתאי.

– עידן וילנצ’יק לי מה שאני לפורום פילם.



===========


אמש בפרמיירה של “פעם הייתי” בסינמה סיטי ראשון לציון (ביקור ראשון שלי שם). בדוכן הכיבוד חושף המלצר את הסאבטקסט של הערב. אני: “מה יש?”. הוא: “בורקס. זה סרט בורקס אז מגישים בורקס”. מלצר שנון.



אגב, “פעם הייתי” אינו סרט בורקס. הוא עוסק בעדות, אבל אין בו אף אחד ממאפייני סרטי הבורקס. אך עם זאת, אני כבר שנים מנסה להזכיר שלשיטתי זה ממש אידיוטי להפוך את הצירוף “סרט בורקס” לשם גנאי. אין לי בעיה עם התיוג הזה כסוג של ז’אנר ישראלי כוואריאציה מקומית לקומדיה העממית שעד היום מאוד פופולרית באיטליה ובצרפת, אבל צריך לזכור שכמה מהסרטים הטובים ביותר שנעשו בארץ הם סרטי בורקס. אז אני בעד לשמור על התיוג, לא צריך להלבין אותו. אבל סרטי בורקס אינם דבר רע א-פריורית (שהרי איפיון הז’אנר הבורקסי – קומדיית גינונים העוסקת בפערים בין עדות, מגזרים ותפיסות עולם חברתיות, שעל פי רוב נגמרת בהשלמה ובחתונה – מתאים גם לשניים מהסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי: “סלאח שבתי” ו”חתונה מאוחרת”). רק סרטי בורקס רעים הם רעים.



זו היתה הצפייה השניה שלי ב”פעם הייתי” אבל הפעם זה היה בעותק דיגיטלי. איזה הבדל! כאילו מישהו מנסה לשכנע אותי שהגיע הזמן סופית להפסיק להקרין סרטים בפילם, מגיעה ההקרנה הזאת. “פעם הייתי” צולם בפילם 35 מ”מ, ובפעם הראשונה בקריירה של אבי נשר, הסרט מצולם בסינמסקופ. לא יעזור, צילום בפילם 35 מ”מ עדיין נותן, בעיניי, תחושה רכה מאוד. אבל כשאני רואה את ההבדל בין עותק הפילם של הסרט, שלא עושה חסד לצבעוניות הרבה ולחום ולרוך של האור שנחשפו בעותק הדיגיטלי, אני רק משתכנע יותר שכדי לשמר את חזונם של הבמאי והצלם, שהולך לאיבוד בתהליכי המעבדות בהדפסת הפרינטים של הפילם, צריך לחפש את העותקים הדיגיטליים. אגב, “פעם הייתי” יצא לבתי הקולנוע בסוף השבוע הבא (24.6). ואני אהיה מאוד סקרן לראות איך הקהל יגיב אליו.



ובהמשך לדיון המבטאים שהתעורר בתגובות לפוסט ההוא: את הצפייה השניה הקדשתי לעיון מדוקדק באדיר מילר. תקשיבו, ותקשיבו טוב – במיוחד אם אתם לא מחובבי אבי נשר וחושבים שאדיר מילר צריך להיות רק סטנדאפיסט ולעשות את “רמזור”: לא רק שאין שום בעיה עם המבטא של מילר בסרט, הדמות שהוא מגלם, יענקלה ברייד, היא אחת הדמויות המבריקות שנראו כבר עידנים בקולנוע הישראלי. גם אני הגעתי סקפטי לגביו, ואני ממש בשוק מכמה שהוא טוב ואמין בסרט. גם מבחינת המשחק, אבל בעיקר ברמת הכתיבה. הדמות הזאת – שהומצאה בספר “בשבילה גיבורים עפים” של אמיר גוטפרוינד – כתובה בסרט כל כך טוב, ומילר משחק אותה באופן שקט מאוד עם המון כוח, שהיא המנוע הרגשי של הסרט כולו, ולמרות הטראגיות של הדמות, היא גם מקור רוב ההומור בסרט (אגב, עוד הפתעה: בת-אל פאפורה, השחקנית קטנת הקומה המגלמת את סילביה, בעלת בית הקולנוע, גם היתה נהדרת. ואת אחת הסצינות הכי טובות בסרט מספק דב נבון. כלומר, יש בסרט כמה וכמה הפתעות משחק לא צפויות). אם רוצים לחפש פגמים בסרט, יש (שזה עניין עקבי. נשר מעולםלא ליטש את סרטיו. צפו שוב ב”הלהקה”, דיזנגוף 99″ ו”זעם ותהילה” ותראו שהא עקבי בזה. זה כמעט סטייטמנט קולנועי). אבל המשחק של מילר והתסריט של נשר הם לא פחות מנפלאים, ומרגשים, וחכמים, ואפילו מעיזים לגעת בנקודות רגישות שלא הייתם מצפים מסרט – שעל פניו נדמה שהוא דרמה-קומית עממית תקופתית (“בורקסית”) אמור לגעת בהן. אני כבר נדבקתי כהוגן מהסרט ואני קורא לאנשים סביבי “סנפירים”.



ושמעו, אין דרך להקטין את זה: פיליפ פאקינג סארד כתב את המוזיקה לסרט. המלחין של פולנסקי. זה דבר ענק.

נושאים: בשוטף

46 תגובות ל - “סנפירים”

  1. עופר ליברגל 14 יוני 2010 ב - 11:24 קישור ישיר

    מסכים איתן לגבי המשחק של אדיר מילר בסרט. התלנות על המבטא לגבי הסרט הזה ו”התגנבות יחידים” הם יותר מקטנוניות: הם מפסידות חלק ניכר מן המסר של הסרטים ונושאי העיסוק שלהם, הרחבה בעתיד.

    פחות מסכים לגבי האלמנטים בתסריט שלא קשורים לדמות של יענקלה ברייד: אל מדובר רק בחוסר ליטוש ובפגמים קלים, אלא בבעיות המונעת מן הסרט להוית פיוטי באמת, או בעל נופח רציני. סיפור אהבת הנעורים נעשתה בצורה די באנלית (בניגוד לספר) ההכנסה של מלחמת לבנון לפתיחה גסה ובחלק מן המקרים נדמה כי נשר מנסה בכוח להכניס עוד אלמנטים מן הספר, אשר הולכים לאיבוד בסרט שהוא בשום אופן לא עיבוד (ולא מנסה להיות עיבוד).

  2. עופר ליברגל 14 יוני 2010 ב - 11:25 קישור ישיר

    מסכים איתך, כמובן. העמדה של איתן שונה

  3. צופפה 14 יוני 2010 ב - 11:44 קישור ישיר

    יאיר, העותק הדגיטלי עדיין צולם בפילם ולרוב הוא נגזר בטלסינה מעותק הפילם. הווה אומר שהעותק הוא טלסינה מהפילם שיוצר במעבדה. אתה בכלל מדבר על שיטת הקרנה – מה שאתה בעצם אומר זה שהקרנה דיגיטלית טובה יותר מהקרנת פילם. אבל הקובץ הדיגיטלי הוא מגלגל הפילם שעבר גריידינג במעבדה. כך שאתה מדבר בעיקר על שיטת שידור שאין ספק שהקרנה דיגיטלית יותר חזקה על המסך. עדיין הבימאים מגיעים למעבדה ושם עושים את הגיידינג לעותק הדיגיטלי.כך שלא לגמרי ברור למה כוונתך.

    ============

    רוה לצופפה: יש לי חלום שבו קוראיי יקראו את הפסקה עד סופה לפני כתיבת התגובה, כדי להבין את כוונתי. כתבתי: “‘פעם הייתי’ צולם בפילם 35 מ”מ, ובפעם הראשונה בקריירה של אבי נשר, הסרט מצולם בסינמסקופ. לא יעזור, צילום בפילם 35 מ”מ עדיין נותן, בעיניי, תחושה רכה מאוד. אבל כשאני רואה את ההבדל בין עותק הפילם של הסרט, שלא עושה חסד לצבעוניות הרבה ולחום ולרוך של האור שנחשפו בעותק הדיגיטלי, אני רק משתכנע יותר שכדי לשמר את חזונם של הבמאי והצלם, שהולך לעיבוד בתהליכי המעבדות בהדפסת הפרינטים של הפילם, צריך לחפש את העותקים הדיגיטליים”. או במילים אחרות, כוונתי היא, שהעותק הדיגיטלי של “פעם הייתי” נראה יותר טוב מעותק הפילם של הסרט.

  4. צופפה 14 יוני 2010 ב - 11:47 קישור ישיר

    מסכים לגמרי לגבי נושא המבטאים. התפיסה של איתן מעט מיושנת, שלא לומר גזענית. אין שום דבר רע במבטא, כל עוד הוא לא נשמע כמו ממערכון. פשוט התרגלנו למדינת המחבש שבה היה ראוי להתבייש במבטאים של הורינו, כנראה שיש כאלה שזה עדיין צורם להם.

  5. אני 14 יוני 2010 ב - 11:53 קישור ישיר

    הייתי אתמול בהקרנה של פעם הייתי – וזה פשוט סרט נפלא. ממתק קולנועי. מרגש ומקסים.

  6. שלומי 14 יוני 2010 ב - 11:55 קישור ישיר

    אתה כותב טוקבקים אובססיבי בפורום פילם?…
    אגב, היה שידור חי של הפרמיירה בערוץ 24. וכמו באמריקה, גם אצלנו תעשיית הקולנוע לא ממש מודעת למונדיאל… ואני לא אתפלא אם הרעב לראות מה קורה בין גרמניה לאוסטרליה באותו רגע הוא שגרם לאייל שכטר לבוא מחורפן לפרמיירה(ככה זה לפחות נראה בטלוויזיה. אבל כמו שמאיה דגן אמרה: הוא כוכב רוק, אז מותר לו. כן, אנחנו ממש אמריקה, או לפחות חיים בסרט…)

  7. (יובל) 14 יוני 2010 ב - 12:01 קישור ישיר

    זה רק אני שהתיאור “קומדיית גינונים העוסקת בפערים בין עדות, מגזרים ותפיסות עולם חברתיות, שעל פי רוב נגמרת בהשלמה ובחתונה” – ממש לא מתאים ל”חתונה מאוחרת”?

  8. אלף 14 יוני 2010 ב - 12:11 קישור ישיר

    יובל, זה לא רק אתה.

  9. סמדר 14 יוני 2010 ב - 12:13 קישור ישיר

    גם אני התאהבתי בסנפירים, קשה להאמין שבישראל הרב תרבותית מבטא מהווה בעיה, להזכירכם גם ב’סנדק’ למרלון ברנדו יש מבטא. פעם הייתי – סרט מרגש, כואב את כאבם של כל אלו שלא מרגישים “שייכים” או מספיק “ישראלים”.

  10. רודריק ג'יינס ג'וניור 14 יוני 2010 ב - 12:14 קישור ישיר

    לצופפה,
    גריידינג היום בהחלט יכול להתבצע במערכות ממוחשבות, שביניהן לבין מעבדת פילם וטלסינה אין שום קשר. הגריידינג ותיקון הצבעים נעשה במערכות DI, ואחרי זה מועבר למעבדת הפילם. (לא יודע ספציפית לסרט הזה, רק באופן כללי).

  11. צופה 14 יוני 2010 ב - 12:27 קישור ישיר

    לצערי מר יאיר רווה היקר

    אני נאלץ לא להסכים איתך

    התסריט שטוח ומלא חורים

    הבימוי מרושל

    והסרט שוב לטעמי האישי

    רע מאוד עד מביך

    שום שיפור מסרטיו הקודמים של אבי נשר

  12. בן 14 יוני 2010 ב - 13:06 קישור ישיר

    האולם בסינמה סיטי בראשון הוא המעולה שבאולמות ושם ראיתי אתמול את הסרט. אני לא מבין גדול בטכנולוגיה של עשית סרט ולכן אתיחס רק לאספקט האנושי. זה סרט מלא אהבת אדם. ליבך יוצא אל הגיבורים ואתה מרגיש את החיבור לחייך האישיים. זה סרט מרגש על משפחות, על התפקיד של דמות האב, על המטמורפוזה שישראל עברה במשך השנים ועל כל אחד מאיתנו. כל זאת בשנינות והומור מעודן בלי מניפולציות וטריקים. ואיזה שחקנים נהדרים!

  13. אורי 14 יוני 2010 ב - 13:27 קישור ישיר

    מישהו מופתע מזה שיאיר אוהב את הסרט החדש של אבי נשר? מישהו מופתע מזה שאדיר מילר משחק בצורה פאתטית?

  14. שמואל 14 יוני 2010 ב - 14:33 קישור ישיר

    מאוד נהנתי מ”פעם הייתי”, ואני מברך על כל סרט מיינסטרים ישראלי חדש, ועל אחת כמה וכמה אם הוא בורקס.
    אדיר מילר באמת מצוין, תפקיד רגשי וביצוע מדויק מאוד, הוא מעורר המון אמפתיה ורגש. חבל רק שהסיפור עם הסנפירים חוזר יותר מדי פעמים.

  15. יונתן 14 יוני 2010 ב - 14:50 קישור ישיר

    אני חושב שהצבעים המקוריים הולכים לאיבוד במעבדה ולא “לעיבוד”.

  16. באגס באני 14 יוני 2010 ב - 14:51 קישור ישיר

    איזה כיף! איזה כיף! ויוה אבי נשר! ויוה פעם הייתי! ויווה בריבוע לעותק הדיגיטלי!!

  17. מעניין 14 יוני 2010 ב - 18:48 קישור ישיר

    אני עוד לא ראיתי את הסרט אבל כן ראיתי קטע קצר עליו אצל גיא פינס. רק לי זה נראה מוזר שכמעט בכל סרט שלו, נשר מוצא קטינה אחרת להפשיט? בדרך כלל אין בעיה עם זה, רק שהשחקנית כאן היא בת 16. מטריד קצת לדעתי…

  18. דניאל 14 יוני 2010 ב - 19:20 קישור ישיר

    כמי שראה את הסרט וקרא את התסריט כבר בדרפטים הראשונים אני יכול להגיד בוודעות שמעולם לא הייתה סצנת עירום ב”פעם הייתי”. סצנת הנשיקה בין בני הנוער התפתחה במהלך החזרות ובעצם שני השחקנים הצעירים הם אלו שהחליטו איך תהיה הסצנה – ונטע פורת ותובל שפיר השחקנים הצעירים אומרים זאת בעצמם. הייתי אומר שזה די כבוד לתת לשני נערים בני 17 להחליט על הסצנה שלהם ומה נח להם. אגב, כך גם היה ב”סוף העולם שמאלה” כשהשחקנים הם אלו שהחליטו כמה רחוק הם רוצים ללכת. כנראה שהאדם היחידי שזה נראה לו מעניין – זה אתה.

  19. אלמה 14 יוני 2010 ב - 19:45 קישור ישיר

    אין שום בעיה במבטא כשהוא משוחק טוב. אדיר מילר לא שחקן. הוא נופל לכל המלכודות ששחקנים חובבים נופלים לתוכן. החל בדמות לא מגובשת וכלה בבחירת מבטא כחלק מאפיון האישיות. וכך גם הסרט כולו. לא מגובש לא מבחינה רעיונית ולא מבחינה סגנונית. אבל כנראה יש כאן איזושהי אופנה חדשה לאהוב את סרטי נשר. ואולי זה כך מפאת דלות החומר הקולנועי שמוגש לנו בכל שנה. אנשים מחפשים בנרות את מי להעריץ.

  20. מעניין 14 יוני 2010 ב - 21:39 קישור ישיר

    דניאל: קח אויר ותרגע. לא כל מילה שנאמרת דורשת כזאת תגובה, באמת. אמרתי הרי שלא ראיתי את הסרט, אבל אם אני מסתכל אל סרטיו של נשר אחורה (לא משנה אם השחקנים בחרו או לא, למרות שזאת בדיחה בלי קשר), אני זוכר את השלישיה הצעירה ב99, אני זוכר את נטע קרטי הצעירה מראה לנו שהיא לא מסתפרת ואני זוכר את החזה הבתולי של הגיבורות במקווה. אתה באמת מאמין שבכל הסרטים האלו נשר לא תכנן כלום אלא שהסצנה “התפתחה במהלך החזרות”? אני שמעתי את השחקנית בת ה16 אומרת שהסצנה “דרשה ממנה סקס אבל היא הצליחה להוריד את זה” (ציטוט לא מדויק). היא טענה שבתסריט נאמר שהיא צריכה להוריד את היד שלה אל חלציו של השחקן והיא התנגדה לכך. אז באמת, מספיק להתחסד. לא אכפת לי כמה פעמים ראית וכמה פעמים קראת את התסריט וכמה אתה חבר של נשר, הוא עדיין גבר חרמן, בעיקר על צעירות, שמוריד את הבגדים מהכוכבות שלו בכל סרט שלו.
    וכן, אותי זה מעניין וזה נראה לי שראוי להזכיר את זה בבלוג על קולנוע. לא טוב לך? לא נראה לך מענין? סתום את הפה ותגיב איפה שכן מעניין. לא פגעתי ולא העלבתי, רק נתתי דעה אישית. זה עדיין מותר, לא?

  21. מעניין 14 יוני 2010 ב - 21:40 קישור ישיר

    התכוונתי “נטע גרטי”

  22. רני 14 יוני 2010 ב - 22:17 קישור ישיר

    “פעם הייתי” הוא אחד הסרטים שאני הכי מצפה להם, ואבי נשר גם בעיני הוא אחד הבמאים הטובים של תעשיית הקולנוע הישראלית.

    אגב, איך הסינמה סיטי החדש? כדאי לנדוד עד לשם כדי לצפות בסרט?

  23. דולי 15 יוני 2010 ב - 0:11 קישור ישיר

    הייתי בפרמיירה אתמול. כנכדה לניצולי שואה מהכרמל בחיפה יכולה לומר בבירור שהמבטאים לא מגוחכים. המבטא של יענקלה ברייד עדין לעומת המבטא ההונגרי הכבד של סבא וסבתא שלי. הקו העלילתי של ברייד פשוט נפלא. כתוב ומשוחק לעילא. אדיר מילר ריגש אותי עד דמעות. הקו העלילתי השני (אהבת הנעורים) אכן חלש מאוד. אבל סרטים מושלמים משעממים אותי. יש בסרט הזה כמה שחקנים שהביאו דמויות בלתי נשכחות – למשל דרור קרן שהפתיע עם דמות רקובה להפליא, וכמובן אדיר מילר .

  24. יובל 15 יוני 2010 ב - 4:04 קישור ישיר

    “אם רוצים לחפש פגמים בסרט, יש (שזה עניין עקבי. נשר מעולםלא ליטש את סרטיו. צפו שוב ב”הלהקה”, דיזנגוף 99″ ו”זעם ותהילה” ותראו שהא עקבי בזה. זה כמעט סטייטמנט קולנועי).”
    אני רוצה להיסחף בהתלהבות שלך, ולרוץ לראות את הסרט הזה, אבל משפטים כאלו גורמים לי להרגיש שאתה מכריח את עצמך לאהוב את הסרט הזה. לפחות ככה הם נקראים. זה מזכיר לי שביקשת מהקוראים לסלוח לך שאתה אוהב את “מינכן” כי ספילברג, הבמאי האהוב עלייך, עשה סרט על ישראל, או שהעלילה של “אוואטר” לא פשטנית, היא “מיתית”. מין משחקי מילים ומחשבה שנועדו לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם ההעדפות שלנו.
    אז לא, אני לא חושב שאבי נשר פוגם בסרטים שלו בכוונה כחלק מסטייטמנט קולנועי (ואני לא חושב שאתה חושב ככה, ולכן הוספת את ה”כמעט”). ואני לא חושב שביקורת כנה צרכיה להתעלם מפגמים שאתה מודע שקיימים בסרט שאתה כותב עליו.

    (אני עוד לא ראיתי את הסרט ויכול להיות שאחשוב שהוא הסרט הגדול ביותר בכל הזמנים)

  25. אסף 15 יוני 2010 ב - 7:16 קישור ישיר

    סוף העולם שמאלה היה סרט נהדר אותו ראיתי כבר 3 פעמים. חברים שראו את הסרט החדש אמרו לי שהוא יותר טוב. אני מצפה בכליון עי!

  26. גור בן-אריה 15 יוני 2010 ב - 7:38 קישור ישיר

    אני כל כך לא מבין על מה אתם מדברים. זה בלוג על קולנוע לא? עדיף קולנוע טוב, נכון? אז מה זאת האדרת השווא של הבמאי הבינוני הזה? גם במונחים ישראלים, מדובר בסרטים חביבים, נחמדים, “ישראלים”, הפונים למכנה המשותף הנמוך ביותר, כמיטב הקולנוע הישראלי הבורקסי. אבל לא יותר. באמת יש צורך לדבר על נשר כל כך הרבה??? סוף העולם שמאלה הוא “סרט נהדר”? הוא סרט נחמד וקולח, לעיתים משעשע, אבל נהדר? קולנוע טוב? צריך לדבר עליו בכלל? למה, בגלל שהרבה אנשים ראו אותו? גם את חגיגה בסנוקר כולם ראו, אני עדין לא חושב שזה סרט טוב, או מעניין או נהדר.
    לדעתי זו תעודת עניות ענקית לקולנוע הישראלי שזה הכי טוב שאנחנו מוציאים ועוד שאנחנו דנים בזה כל כך הרבה כאילו אנחנו שוודיה ונשר הוא הברגמן שלנו.

    ==============

    רוה לגור: א. “חגיגה בסנוקר” הוא סרט נהדר. ב. עיין בעיתוני שבדיה של שנות ה-70 וה-80 וראה כמה הממסד הקולנועי שם שנא את ברגמן והתנכל לו.

  27. גור בן-אריה 15 יוני 2010 ב - 9:58 קישור ישיר

    גור לרווה: א. אנחנו ממש (אבל ממש) לא מסכימים על העניין הזה. חגיגה בסנוקר הוא בזיון תרבותי, מוסרי, עדתי, חברתי, קולנועי. הוא סרט שחוטא לקולנוע על כל רבדיו. החל במשחק הירוד, הצילום המצועצע, הסיפור הקלישאתי, הדמוית הפלאקאטיות והקריקטוריסטיות והנרטיב הגזעני והמדרדר. ב. מי בהשוואה הזאת הוא הממסד הקולנועי? לא הבנתי את ההשוואה שלך. אתה אומר שבעוד כמה עשרות שנים נשר יראה פתאום כיוצר קולנועי גאוני שמשנה את השפה הקולנועית ומביא אותה לרמה של דיון פילוסופי בחיים? איך, על ידי הגכחת מרוקאים? על ידי הצגת בגדים מתעופפים ברוח המדבר על חבל כביסה? אתה טוען שאני (והממסד הקולנועי?) לא יודעים להעריך את נשר בעודו בחייו, כמו נגיד,את פיקאסו? אני אשמח להבהרה בעניין.

  28. האמת המרה 15 יוני 2010 ב - 11:26 קישור ישיר

    לגבי גור – התשובה היא כן. הממסד הקולנועי מהלל יוצרים שאף אחד לא מתעניין ביצירות שלהם מעבר לקנטינה. וגם בבלוג הזה האמת לא נאמרת בחדות מספיק ברורה עם מייחסים לדן וולמן או לניר ברגמן איזה שהיא חשיבות אמיתית.מה החשיבות של פסטיבל ירושלים שבדרך כלל מהלל איזה סרט איזוטרי וחסר חשיבות לתרבות הרחבה בישראל. מדובר ביוצרים בלי קהל. אבי נשר יחשב לקלאסיקה ישראלית בדיוק כמו קישון שהממסד ירד עליו כמו שאתה יורד על נשר והוא זה ששרד את הזמן והפך לקלאסיקה. אתם חושבים שמישהו היה מדבר על האחים כהן אם הם לא היו עושים סרטים קומניקטיביים. ואותו דבר לגבי ברגמן ופליני. החבר’ה האלה יצרו שלאגרים וככה זכו לתהילה. אי אפשר לייחס חשיבות אומנותית לסרטים שיראו אותם אלפיים חמש מאות צופים כולל חברים ובני משפחה. ואנא – לא לכתוב בתגובה את המשפט – אתה חושב שרק הצלחה קופתית היא מדד לאיכות. אז זהו שלא – “יש המון חרא שמצליח, אבל אין משהו טוב שלא מצליח”. ונא לקרוא את המשפט פעמיים לפני שמגיבים אליו.

  29. גור בן-אריה 15 יוני 2010 ב - 12:19 קישור ישיר

    כשאתה מדבר על ברגמן, למי אתה מתכוון בדיוק, לניר או לאינגמר? כי לברגמן שאני מכיר לא היו ממש שלאגרים. בעצם, גם פליני לא היה ידוע בשלאגריותו (אלא אם כן זונה עם לב זהב שבוכה ברחובות איטליה נראה לך Crowd Pleaser). אני גם לא בטוח ש”החותם השביעי” יכול להחשב The feel-good movie of the year.
    ובוא נדבר על האחים כהן. ארבעת הסרטים הראשונים שלהם, אלה שפרסמו אותם, שנתנו להם פרסים, כבוד והמון המון צופים הם סרטים לא קומינקטיבים בעליל. Blood Simple הוא סרט שונה מאוד עם נרטיב מאוד קטוע ולא ברור. שלא נדבר על הסוף שלו שמשאיר את רוב הצופים מעט סתומים. בייבי אריזונה הוא סרט מוזר ביותר, אפילו מוטרף שרבים שרואים אותו חושבים שמי שעשה אותו היה מסומם לחלוטין. בוא ונמשיך לעלילה המורכבת והמסועפת של צומת מילר שלוקח פעמיים כדי להבינה אבל השיא הוא בבארטון פינק, שכל קשר בינו ובין קומוניקטיביות הוא בעיניך הצרות בלבד. אני מניח שאתה חושב שהאחים כהן התחילו עם ליבובסקי, אך לא כך הדבר.
    ולגבי המשפט האחרון שלך.קראתי שלוש פעמים ואני עדיין לא מצליח להתייחס אליו.

  30. שלומי 15 יוני 2010 ב - 16:32 קישור ישיר

    האם הציבור לא התעניין ב”עג’מי” שזכה בוולג’ין ואופיר? ומה עם “ביקור התזמורת”? הממסד לפעמים(לא תמיד, נכון)צודק, מה לעשות.
    חוצמזה, “אמת מרה”, יש משהו טוב שלא מצליח, אם המפיק לא מאמין בסרט וקובר אותו. למשל “שנת אפס”, שנדמה לי שזה מה שקרה איתו.
    בנוסף, כדי להצליח סרט חייב להצליח קודם כל אצל הקהל המיידי שלו. כך שהצלחתו של סרט נובעת גם מיכולתו להתמודד עם הרגלי הצפיה הקלוקלים לעיתים של קהל זה. אגב, “קהל מיידי” הוא לאו דווקא הקהל המקומי ולאו דווקא הקהל הרחב. הקהל המיידי של עמוס גיתאי, למשל, נמצא בצרפת בכלל. אם סרט טוב לא מצליח לתקשר עם הקהל המקומי שלו, ולא מצליח למצוא לעצמו קהל חליפי היכנשהו בעולם – הוא לא יצליח.
    ונכון שיש המון חרא שמצליח. אבל חגיגה בסנוקר לא נזקק לכלל הזה. ואינגמר ברגמן עשה חרא של סרטים מופתיים(וכשאגיע לגיל 50 אני אולי אוכל לנמק את המשפט המוזר הזה).

  31. האמת המרה 15 יוני 2010 ב - 18:19 קישור ישיר

    פליני ואינגמר ברגמן עשו סרטים שהיו שלאגרים עולמיים עם מליוני צופים. הם היו אנשים מפוצצים מכסף כי הם עשו סרטים קומניקטיביים ומתקשרים עם קהל. עד היום מקרינים אותם בטלוויזיה של הוט וזה שווה המון המון כסף עדיין. גם האחים כהן – הסרט הראשון שלהם היה שלאגר היסטרי שפוצץ קופות בכל העולם. עג’מי סרט מצוין שמאד הצליח באמת. וגם ביקור התזמורת. זה לא משנה את העובדה שבארץ יש הערצה של כישלונרים סדרתיים וכל מיני תירוצים כמו הקהל הזה והקהל ההוא. הסיבה ששנת אפס לא הצליח זה כי מדובר בסרט בין שעתיים וחצי מאד מאד משעמם. וככה גם כל הפרויקטים של ניר ברגמן חוץ מכנפיים שבורות שכולם מתייסרים ארוכים ומייגעים. אני מאד מקווה שהסרט החדש שלו לא כזה, אבל זה לא נראה ככה בבאז שאני שומע בתעשייה עליו.

  32. סנפירון 15 יוני 2010 ב - 18:54 קישור ישיר

    החדשות הטובות הן שפעם הוא סרט טוב יותר מסוף העולם. אממה זה באמת לא סרט שצריך לכתוב עליו כל כךהרבה. נשר מצלם סרט תקופתי שלא ממש ברור מתי הוא מתרחש.כיוצר ותיק אני לא מבין מדוע צריך לתחוף לקידמת הפרים עיתון תקופתי כאילו זה יעביר לצופה שיש כאן עבודת שחזור מדהימה וכנ”לכרזות קולנוע ישנות.נשר שוב מפשיט בחורה ולדעתי את כל הקטע הזה היו צריכים להשליך לפח בעריכה ועדיין לא מאוחר! מילר משחק יפה לדעתי אבל לדעתי אפשר היה לוותר על הרבה טכסטים שלו. דגן משחקת יפה וגם לה הייתי מקצר טכסטים.
    הצילום לא משהו וגם את כמות הצילומים של חיפה כאילו בשנות ה? מה נשר חושב שחיפו בלילה זה עובר? הסיפור יפה התוצאה הרבה פחות.

  33. גור בן-אריה 15 יוני 2010 ב - 23:33 קישור ישיר

    האמת המרה: בבקשה תאיר את עיני. איזה שלאגר עולמי עם מליוני צופים עשה ברגמן כדי להגיע לקהל רחב? לאיזה “סרטים קומוניקטיביים שמתקשרים עם קהל” אתה מתכוון?

  34. האמת המרה 16 יוני 2010 ב - 0:07 קישור ישיר

    תבדוק את ההסיטוריה – החותם השביעי היה להיט עולמי. כנ”ל תותי הבר. תמונות מחיי נישואין עד היום זה שלאגר בכל מקום שזה עולה בתיאטרון וזאת היתה סדרת טלוויזיה מאד מצליחה. הוא פשוט מכר המון המון כרטיסים. כמו אלמודובר של ימינו הוא היה הצלחה בינלואמית מאד גדולה. ואלו סרטים מתקשרים מאד מושפעים מאיבסן שהיה בזמנו להיט גדול בתיאטרון השבדי. איכות הלכה תמיד עם הצלחה. גם שיקספייר היה המחזאי המצליח בתקופתו. רק בארץ עושים קישור בין כישלון ואיכות. זה פשוט מופרכות ישראלית שאין לה קשר למציאות. אתה לא חושב שזיכרונות של פליני מכר מליוני כרטיסים ברחבי העולם? אתמול הקרינו אותו שוב בהוט – זה כמה מאות דולרים לכיס של היורשים של פליני.

  35. טל 16 יוני 2010 ב - 1:59 קישור ישיר

    אתה יודע, אבי נשר, אף פעם לא הייתה לי בעיה איתו, חלק מהסרטים שלו היו יפים בעיני חלק פחות, אבל איכשהו מהרגע שהתחלתי לקרוא עליו אצלך התעוררה בי התנגדות, כאלו הוא איזה ילד שלא יכול לעמוד על הרגליים, אתה מסנגר, מגן ומלטף אותו בכל הזדמנות. במיוחד עיצבן אותי המשפט הזה: “אם רוצים לחפש פגמים בסרט, יש (שזה עניין עקבי. נשר מעולםלא ליטש את סרטיו. צפו שוב ב”הלהקה”, דיזנגוף 99″ ו”זעם ותהילה” ותראו שהא עקבי בזה. זה כמעט סטייטמנט קולנועי).” זה עשה הרגשה כאלו אם מישהו מוצא פגמים או דברים שלא נראים לו בסרט הוא קטנוני, הוא כנראה חיפש אותם ואצל אבי? אצל אבי הפגמים זה עיקביות. למה? מי אמר? אולי הוא לא מספיק מדויק? אולי הוא טועה/מגזים/רשלני לעיתים? אולי חלקים מהסרט פשוט לא טובים? אני שואלת את עצמי אם יש איזו אוביקטיביות בסלחנות המוגזמת הזאת. אתה לא רוצה לכתוב על מה שלא אהבת, בסדר גמור מצידי, אין לי בעיה שתכתוב רק על מה שריגש אותך אבל אל תעטוף לי פגמים באיזו הצהרה קולנועית… זה כבר מעצבן.

  36. גור בן-אריה 16 יוני 2010 ב - 9:50 קישור ישיר

    אני מצטער מאוד, ואני אשמח אם עוד משהו יצטרף לדיון כדי לתמוך או לשלול את העניין, אבל החותם השביעי מעולם לא היה שלאגר ולא היה להיט עולמי. שלאגר זה המטריקס או שר הטבעות, לא סרט פילוסופי בשחור לבן. העובדה שהסרט הפך לקלאסיקה, ושמקרינים אותו שוב ושוב בערוצים ובסינמטקים, והעובדה שהבמאי מרוויח מזה כסף מצוין עוד לא הופכת את הסרט לשלאגר או ללהיט עולמי. אתה משתמש במונחים לא נכונים.
    גם הסרטים של אלמודובר, למרות שהם מכניסים כסף טוב ביחס לעלות שלהם, ושהם מוכרים אצל צופים בכל העולם, הם עדיין לא שלאגרים, לא להיטים עולמיים ולא נעשו בכוונה על ידי היוצר כדי שיהיו קומוניקטיביים וכדי להגיע לכמה שיותר קהל.
    זכרונות של פליני אכן מכר מליוני כרטיסים במשך השנים מאז שהוא נוצר והוא אכן מוצג שוב ושוב בהוט.אבל להגדיר אותו שלאגר עולמי זה פשוט לא נכון.
    אתמול היה שידור חוזר בפעם המליון של סרט קלאסי בו שלושה חברים יוצאים למכור נקניקיות ברחבי ארצות הברית. שיא של טמטום חסר טעם ואינפנטיליות מגוכחת, אבל הוא מציג פעם בחודש בערוץ אחר. גם הסרט הזה עשה מליונים בעולם לא? והוא מציג כל הזמן בערוצים השונים, לא? אז הוא שלאגר? הוא להיט עולמי?

  37. שלומי 16 יוני 2010 ב - 9:58 קישור ישיר

    האמת המרה היא שהקהל של שנות החמישים עד שנות השבעים איננו הקהל של היום, ומעמדו של הקולנוע השתנה מאז ימיהם של פליני, אנטוניוני וברגמן, לכן לו סרט בן ימינו ימריא לשיאים אומנותיים גבוהים כ”כ – הוא ייגנז. טוב, כתבתי “האמת המרה” מסיבות מובנות, אבל התכוונתי שזו בסה”כ דעתי הצנועה…

  38. אורון 16 יוני 2010 ב - 21:28 קישור ישיר

    גור בן-אריה יקר, אף אחד לא מצטרף לדיון משום שאתה והאמת המרה עסוקים בויכוח על עובדות כאילו היו דעות. בניגוד לויכוח על טיב הסרט, די קל לגלות האם סרט מסויים היה הצלחה מסחרית, כי מחשבים אותה בכסף…

    הנה דף בוקס אופיס מוג’ו של ה”שלאגר” של האחים כהן:
    http://boxofficemojo.com/movies/?id=bloodsimple.htm

    את השאר אתה/אתם יכולים לבדוק לבד…

  39. גור בן-אריה 17 יוני 2010 ב - 9:36 קישור ישיר

    אורון, תודה. האמת המרה, תודה ושלום.

  40. רודריק ג'יינס ג'וניור 17 יוני 2010 ב - 11:17 קישור ישיר

    ברגע שהמנטליות של בוקס אופיס מוג’ו תשתלט גם על התעשייה הישראלית, נלך לעזאזל כמו רוב הטמבליזציה ההוליוודית. כל דיווח על כסף שהסרטים מרוויחים מוריד אותנו שלב אחד בכיוון הזה. 

  41. איתן 19 יוני 2010 ב - 7:43 קישור ישיר

    “פעם הייתי”

    אתמול הייתי. בסרט.
    על “המדריך למהפכה” ועל “משאבי אנוש” אמרתי שהם סרטים חביבים מאוד, אבל משהו בסגנון שלהם לא מתיישב עם הנושא. “פעם הייתי” הוא סרט יפהפה, נקודה. בלי הסתייגויות ובלי התנצלויות.
    אז נכון שאפשר למצוא פגמים גם פה (אלי יצפאן, יעל לבנטל וכל המשפחה שלהם מגוחכים ולא טובים. מזל שהם חלק קטן מאוד בסרט. וגם המסגרת העכשווית שמתחילה ומסיימת את הסרט מיותרת לגמרי), אבל הפעם הם מאוד מינוריים, ולא מפריעים לי להינות מהסרט המעודן, ואפילו החכם הזה.
    ראשית – אדיר מילר. האיש הזה עושה כאן תפקיד ענק. הדרך שבה הוא הקשיח את הגוף שלו, ומתנהל בחלל בכבדות מסוימת, הופכת את יענק’לה ברייד לדמות מלאה, והמבטא שלו מצטרף לאפיון הדמות, ועובר לא כמניירה, אלא כחלק בלתי נפרד מהאישיות שלו. פגועה, אבל מקסימה בדרכה. אין כאן לגלוג. יש כאן קסם. אפשר לסגור ולחתום את פרס השחקן על שמו של מילר (גם וילוז’ני עושה עבודה נפלאה ב”בנא”, אבל הפרופיל של “בנא” נמוך בהרבה מהפרופיל של “פעם הייתי”, וזה יעבוד לרעתו של וילוז’ני).
    “פעם הייתי” הוא בעיניי סרט על כתיבה. על איך כל סיפור שאנחנו מספרים יש בו מן הבדייה ומן הדמיון (סנפירים), אבל יש בו גם גרעין אמת (כל רשימות המחברת הן עיבוד אמנותי של דברים שגיבור הסרט חווה, למשל). מאוד יפה בעיניי גם הדרך שבה אבי נשר משחק עם הסופים: מהפי-אנד, לסוף פחות שמח, לסוף אחר ש…תראו בעצמכם.
    נדמה לי שאבי נשר לומד מטעויות. נדמה לי שהוא הצליח לדוג מבין כל רוע הלב שהקיף אותו את הביקורות הלגיטימיות (והמוצדקות לטעמי) על סצינת המקווה ב”סודות”, ועל בוטות העירום בסרטיו באופן כללי, וב”פעם הייתי” הוא מרסן, ובעיקר מעדן את דרך הבימוי. כל פעם שחששתי שהנה הוא הולך ליפול, אבי נשר חתך ועובר הלאה (אם זה חיתוך כאילו באמצע סצינה, או פייד לשחור, מה שגורם לי להרגיש שפרק הסתיים ומתחיל חדש. סרט על כתיבה כבר אמרתי, נכון?). יש אפילו סצינה לקראת הסוף שבה נטע פורת עומדת על אותו מפתן חדר שבו עמדה נטע גרטי בסצינה ההיא עם נתי רביץ. אבל היא לא מתפשטת.
    יש משהו מאוד מעודן, רך, ועדין ב”פעם הייתי”. והמוזיקה הבאמת נפלאה מדגישה את זה. ויותר מזה, הדרך שבה נשר מכניס את המוזיקה לסרטו מדויקת להפליא. לא לוחצת מדי, ויושבת בדיוק במקום שצריך.
    וצריך להגיד מילים טובות גם על בת-אל פאפורה, מיה דגן, ודרור קרן, שעושים עבודה נהדרת. וכמובן גם על תובל שפיר, הילד בתפקיד הראשי.

    אני לא מכיר את כל הפילומגרפיה של אבי נשר, אבל נדמה לי ש”פעם הייתי” הוא הטוב בסרטיו, ומראה התפתחות של אמן.
    הסרט הכי יפה שראיתי עד היום בהקרנות האקדמיה. חד וחלק.

  42. לאיתן 19 יוני 2010 ב - 10:54 קישור ישיר

    ראיתי גם את “פעם הייתי” וגם את “בנא”, ולטעמי לוילוז’ני מגיע יותר. אדיר מילר בינוני כאן ונשען על אנסמבל צבעוני שמסתיר את מבושיו בזמן שוילוז’ני מחזיק את הסרט על כתפיו וזה הבדל מהותי. בכל אופן, מסכים איתך שאבי נשר משתפר.

  43. גליה 27 יוני 2010 ב - 10:25 קישור ישיר

    אמש צפיתי בסרט , סרט נפלא ומרגש !
    המשחק נהדר , שחקנים מצויינים , הסט מעניין ויפה וכן , סצנת העירום בו לא בוטה כמו בסרטים האחרים של אבי נשר .
    שווה צפייה ! נהנתי מכל רגע !

  44. זאב 11 אוגוסט 2010 ב - 16:31 קישור ישיר

    גם אני הייתי בסרט. ארוע אחד מאד לא מצא חן בעיני. הייתי מבקש אפילו את תגובתו של אבי נשר לגבי זה:
    בסרט מראים קבוצה של חיילים יושבים מול הקולנוע ומדברים בקול רם על הכלה המיועדת – הגמדה. המלים אכן מאד דוחות ופוגעות. אדיר שומע ומגיב.
    מה שהפריע לי מאד (!) זה למה חיילים.
    האם יש צורך לצייר את החייל היש/ראלי שוב בצבעים לא נכונים???
    גם אני הייתי חייל, ילדיי שרתו בצה”ל,
    אבל לא דיברנו כחיילים כך. כנ”ל לגבי החברים שלי. לא ברור מדוע מציירים את החיילים בצורה שלילית כל כך.
    הייתי רוצה את תגובתו של אבי נשר.
    אם מישהו יודע כיצד לפנות אליו בעניין זה, אנא עדכנו אותי.

  45. יעקב 11 אוגוסט 2010 ב - 17:03 קישור ישיר

    זאב, אתה מאמין לעצמך? זה שכמה חיילים התנהגו לא יפה זה כתם לכל חיילי צה”ל והוצאת דיבה נגד כולם? השימוש בחיילים הוא מקרי ולא בא לייצג שום דבר. אם היו עוד סיטאציות של חיילים שמתנהגים זוועה היה לך קייס. הכל בראש שלך, תרגע.

  46. Julianne Halaas 7 פברואר 2011 ב - 4:05 קישור ישיר

    Couldn’t be written any better. Reading this post reminds me of my old room mate! He always kept talking about this. I will forward this article to him. Pretty sure he will have a good read. Thanks for sharing!


השאירו תגובה