לצלם את המרק
לפני שבועיים יצא בהפצת האוזן השלישית מארז של כל ששת פרקי "יומן", היצירה התיעודית המופלאה, הפיוטית והמהפנטת של דוד פרלוב (פלוס בונוס: סרטו האחרון והיפה "תצלומיי").
אני גומע את המארז הזה טיפין טיפין, ושוקל להעלות כאן סדרת פוסטים המכילה את המיטב מתוכו. נראה אם אצליח להביא את עצמי לזה.
שלוש שנים אחרי מותו, אני חרד שמא שמו של פרלוב, אחד מגדולי האמנים והקולנוענים שפעלו כאן, יישכח אצל צופי הקולנוע והיוצרים הצעירים, שהוא לא ילמד אותם. הנה כמה דרכים, חלקם רציניות יותר, חלקן פחות, בהן אפשר להנציח את פרלוב (חלק מהרעיונות הצעתי כבר באופן פומבי בערב ההשקה למארז הדי.וי.די, בו נתבקשתי לשאת כמה מילים):
1. להוציא בהקדם בדי.וי.די את "הגלולה", סרטו העלילתי (היחיד, פחות או יותר). עם תסריט של ניסים אלוני, משחק של יוסי בנאי וצילום נפלא של אדם גרינברג, זהו סרט הזוי ומצחיק שבקלות יהפוך כיום לסרט פולחן. עותק פילם משופץ להקרנות סינמטקיות נראה לי גם השקעה ראויה.
2. לקרוא בתל אביב רחוב על שמו. רצוי, כמובן באיזור מגוריו. אבל שם כל הרחובות כבר תפוסים. אם זה יקרה זה יהיה בשכונות הצפוניות של תל אביב, שממשיכות להיבנות. דמיינו גרסה חדשה של פאב "הגלולה" ברחוב פרלוב פינת רחוב יוסי בנאי?
3. גם סינמטק תל אביב וגם סינמטק ירושלים עוברים בימים אלה שיפוצים והרחבות. יהיה נאות להקדיש את אחד האולמות בהם לזכרו של פרלוב.
4. להוציא ספר בסגנון "הטאו של פרלוב". הקהל הרחב, זה שלא למד קולנוע, בוודאי נרתע כשאומרים לו "אפוס תיעודי" ו"שש שעות". ספר קטן, בפורמט אלבומי, המכיל פריימים מהסרט ומצילומי הסטילס של פרלוב, ולצידם הציטוטים הכל כך שנונים, חכמים, מצחיקים, אירוניים, מרגשים שהופכים את "יומן" לסרט כה עשיר ורב רבדים. נראה לי שזה יגרה קהל חדש לנסות ולצפות לפחות בפרק הראשון. מניסיון: ברגע שמתחילים עם הפרק הראשון, קשה להפסיק. החומר הזה ממכר.
5. להקרין את "יומן" במלואו מדי דצמבר בסינמטקים, ביום השנה למותו.
6. ליזום תערוכה במוזיאון תל אביב או מוזיאון ישראל, שתקבץ את סרטי שנה א' של תלמידיו של פרלוב, תרגיל ארוחת הבוקר (על פי שירו של ז'אק פרוור). אני בספק אם תמצאו יותר מחופן קולנוענים בני זמננו שלא ביימו את עבודתם הראשונה בכיתתו. (אם למדתם בחוג לקולנוע או בסם שפיגל בשנה א' אצל פרלוב וביימתם את תרגיל "ארוחת הבוקר" ויש לכם אותו בידיכם, לא משנה באיזה פורמט, והייתם רוצים לראות מיזם כזה יוצא אל הפועל, שלחו לי מייל).
כמו לרבים מתלמידי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, פרלוב היה גם המורה שלי בשני קורסים (בקורס על קובריק הוא נתן לי 97). כמו רבים מתושבי מרכז תל אביב, איזור ככר רבין, גם אני הייתי פוגש אותו מדי פעם ברחוב. חלמתי לעשות עליו סרט, אבל איש בארץ לא הבין למה להשקיע בסרט תיעודי על יוצר תיעודי שסרטיו ממילא אוטוביוגרפיים. הם תהו מה עוד נותר לצלם. חלמתי לשבת איתו לראיון דפינטיבי שיארך עשרות עמודים, מעין המשך לראיון ההיסטורי שנתן בסוף שנות הששים למבקר הקולנוע משה נתן בכתב העת "קשת". לבסוף הזדמן לי לראיין אותו, בהתראה קצרה, כשאני לא מוכן ועושה עבודה מקרטעת למדי, ערב פתיחת תערוכת צילומיו במוזיאון תל חי בנובמבר 2003. הוא סיפר לי אז שהוא מתחיל לתכנן את הוצאת סרטיו בדי.וי.די, ושבתי והזכרתי לו את תוכניותיי הגרנדיוזיות לגביו: ראיון ענק וסרט שמציץ אל המקומות בחייו שאפילו היומנאי הגדול לא העז לצלם. הוא, כהרגלו, לא פסל את האפשרות. כנראה מתוך נימוס. שלושה שבועות אחר כך הוא נפטר, ואני נותרתי בידי עם ראיון בינוני, חלומות שנגוזו ולב שבור.
אני רק נטפוק – השיפוצים וההרחבות שנעשים כעת באזור הסינמטק בת"א, הם לא הרחבות של הסינמטק עצמו, אלא הרחבה של בית הספר עירוני א' לאמנויות, בשיתוף עם הסינמטק, למען מגמת הקולנוע של הבית ספר. זה הכל.
רוה לשוודי: אנטפק את נטפוקך – לא יודע מה עושים למגמת הקולנוע, אבל נתח משטח עירוני א' הולאם לטובת הסינמטק והחלו בו כבר עבודות חפירה וביסוס לקראת הקמת בניין חדש לסינמטק שיוצמד לנוכחי.
יומן של פרלוב הוא רכישה ראויה לכל מי שאוהב קולנוע, והחל מאמש הקופסה הזו שוכבת גם אצלי על המדף. תיכף אתחיל גם כן לגמוע אותה טיפין טיפין.
ואפרופו עותקי פילם משופצים: האם למישהו יש מושג אם עותק הפילם המשופץ של "שלושה ימים וילד" יהפוך לדי.וי.די בזמן הקרוב?
יאיר-
אם המטרה היא להנציח את זכרו של פרלוב ולהנחיל את פועלו לדורות הבאים, צריך ואפילו ראוי לדעתי להזמין יוצרים צעירים, שמעולם לא למדו או ילמדו עוד עם פרלוב, לתת זוית משלהם על תרגיל ארוחת הבוקר. אני בטוח שרבים ישמחו להצטרף לפרויקט וזה יתן לו תנופה יצירתית (כל כך הרבה למעשה שבטח גם יצטרך להיות סינון כלשהו).
היום בהצגה יומית ב"פאר", 13 איש הגיעו לראות את "בופור". לא יודע מה זה אומר, אבל הסרט עצמו לופת ודי מרגש.
כמה רגעים שנחרטו לי בזכרון:
1. כשאוהד קנולר מגיע למצוב והולך לאיבוד בתוך המבוכים. אפשר ממש לחוש את הבלבול והאובדן שלו.
2. הרגע לקראת הסוף בו אחד החיילים מדמה לרגע שנותר לבד על ההר, ששכחו אותו. אפשר ממש לחוש את האימה.
3. אושרי כהן בסיום הסרט, על הברכיים, ספק צוחק, ספק בוכה.
בכלל זה הסרט של אושרי כהן. איזה שחקן. איזה יופי של עבודה. בשבילו כדאי לראות את הסרט.
עם כל הכבוד, "הגלולה" הוא הזוי, אבל לא במובן החיובי שיוצר סרטי קאלט. הדיבוב ועריכת הסאונד ממש גרועים (אולי אפשר לעשות משהו בDVD). השיר הילדותי שחוזר בו שוב ושוב הוא די מתיש, והשחקנים נראים אבודים בתפקידים קריקטוריסטים.
למרות כל זה, מצחיק אותי להיזכר ביוסי בנאי מופיע פתאום ברחוב, קופץ מעל כיסא ושר "ילד" (איזה שיר אינפנטילי). לא מספיק כדי לראות את הסרט שוב.
ולכבוד הצעירים שפספסו את פרלוב האב,
מה הוא תרגיל ארוחת הבוקר?
גל,
פה אני מסבירה מהו תרגיל ארוחת הבוקר.
רוה לדבורית: הוספתי עכשיו את הלינק אליך גם לפוסט עצמו.