01 מרץ 2009 | 16:31 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"התאום" + "ברוריה", ביקורת

שני סרטים שמעבדים לקולנוע טקסטים לא צפויים. ב”התאום”, סרט אימה אמריקאי, זה ספר הזוהר ותהלים. ב”ברוריה”, דרמה ישראלית, זו הגמרא.

“התאום”

שתי שאלות: איך זה שהיינו צריכים לחכות עד היום כדי לקבל סרט אימה יהודי? ואיך זה שכשכבר נוצר סרט כזה הוא מגיע מהוליווד ולא מישראל? הקולנוענים בארץ, ברובם, כה מנותקים מהמורשת והתרבות והדת שלהם? וככה היינו צריכים את דיוויד גויר, תסריטאי עילוי בדרך כלל, שיתקרב ליהדותו ויקח את אחת התימות הבסיסיות ביותר בז’רגון של סרטי האימה, ויעניק לה טוויסט יהודי. תראו מה קרה לנו? היהודים המציאו את הגולם מפראג והנוצרים הפכו אותו לגיבור תרבות, בזכות ספרי וסרטי פרנקנשטיין. היהודים המציאו את “הדיבוק” והנוצרים הפכו העלילה הזאת לבסיס המוכר ביותר של סיפורי רדיפת הרוחות. עד כדי כך שנדמה שכל סרט שיש בו רוחות רפאים – ומיד מוזעק הכומר לבצע טקס גירוש שדים – הוא סרט נוצרי. יש לי תיאוריה כזאת: כשוויליאם פרידקין נשכר בתחילת שנות ה-70 לביים את “מגרש השדים” הוא בוודאי שאל את עצמו “מה נייס ג`ואיש גאי כמוני עושה עם סרט שכולו עוסק באמונה נוצרית?”, ולכן הוא הוסיף לעלילה את דמותו של הבלש היהודי הציני והסקפטי (בגילומו של לי ג`יי. קוב), כדי שיהיה בסרט מימד מפוכח, שמטיל ספק. אם פעם אפגוש את וויליאם פרידקין אשאל אותו האם כך אכן היה. ו”מגרש השדים” לא לבד: גם “תינוקה של רוזמרי” וגם “אות משמים” הם סרטי אימה העוסקים בהשתלטות של שד או שטן על אדם, וכל הדיון בו נעשה מבעד לסימבוליקה נוצרית. וגם שני הסרטים האלה בוימו על ידי יהודים.



בא דיוויד גויר – בריון מקועקע ומבהיל, שחתום כשותף לתסריטים של סרטי המופת “עיר אפלה”, “בלייד”, “העורב” ושני סרטי באטמן האחרונים, אבל כבמאי תוצרתו איכותית פחות – ולוקח מה שנראה כמו סיפור שהוא מיזוג בין “מגרש השדים” ו”הדיבוק” והופך אותו לסרט אימה קטן ודל תקציב. התרבות העברית מכירה את סיפור “הדיבוק” רק כסוג של מלודרמה (בין אם זו ההצגה עם חנה רובינא או הסרט “אהבה אסורה” של יוסי זומר עם איילת זורר, המבוסס על אותו סיפור), אבל בתרבות הנוצרית סרטי דיבוק הם סוג של תמרור אזהרה – ומכאן האימה שבהם – מפני האפשרות של השתלטות השטן, או שד, על האדם בשל חטאיו.
“התאום”, סרטו החדש של גויר, הוא מכל מובן קולנועי מוצר די נחות: הכתיבה מרושלת, המשחק מזעזע, התחבולות הקולנועיות בסיסיות למדי. אבל גויר יודע על איזה צד מרוחה החמאה שמפרנסת את קעקועיו והוא מעמיס על “התאום” כמות נכבדת של מפלצות וקטעי אימה ובלהות שלא ממש קשורים לסיפור אבל חיוניים לז`אנר של סרט שרוצה להבהיל ילדים בני 15.



אבל מה שמרתק הוא שבתוך כל זה גויר מכניס שלל ענייני יהדות. בתחילה נדמה שכל מה שמעסיק אותו זו מיסטיקה יהודית ושגם גויר הוקסם משיעורי הקבלה (ה-ב’ מוטעמת) של הרב ברג בהוליווד ומנצל את האופנתיות שלה לצרכיו. אבל הסרט מציג צד הלכתי קצת יותר מתוחכם לסרט אמריקאי חילוני. נכון, גארי אולדמן בתור רב רפורמי לא נראה הכי אמין, והספרים בעברית בסרט נקראים מהכיוון הלא נכון, אבל הסרט בכל זאת מציג דמות שדבר ראשון כשהיא מתעוררת אומרת “מודה אני”, ואז בטקס גירוש השדים – בו מוסבר מהו מניין (בעברית) – כלי הנשק העיקרי הוא פרק צ”א בתהלים (צ”א דיבוק, צ”א), המוקרא במלואו בעברית. גם הדיון התיאולוגי במהות האלוהות והשטן יש בו משהו מעניין, שלא צפוי לסרט מסוג זה. זה אולי לא נורא מתוחכם, אבל יש בזה מימד בלתי מבוטל של קידוש השם. תראו מה זה, אפילו קולנוע יהודי האמריקאים עושים יותר טוב.



ועוד דבר: “התאום” הוא סרט שסיפור רדיפת הרוחות שלו מתחיל באושוויץ ובניסוייו של ד”ר מנגלה (פתאום השם העברי נשמע מצמרר יותר, לא?), והוא עוסק בטראומת השואה הרודפת את הניצולים, גם אלה שבכלל לא יודעים בתחילה שהם צאצאים לניצולי שואה. הטראומה הזאת היא ספיריטואלית, לא פסיכולוגית. ומה שמרתק הוא שדווקא סרט לכאורה זניח כמו “התאום”, מז’אנר שבהוליוודית מכונה “אקספלויטיישן” (ניצול), מפגין יותר רגישות וכבוד לשואה מאשר סרט לכאורה-מכובד יותר כמו “נער קריאה”.


“ברוריה”


ובצירוף מקרים מופלא, הנה נסיון ישראלי לקחת טקסט מהמקורות ולעבד אותו לסרט. כן ירבו! קשה לתקצר את הסרט “ברוריה”, הוא מפותל למדי. נקודת המוצא שלו היא סיפורה של ברוריה התנאית, אשתו של ר’ מאיר שבמסכת עבודה זרה בגמרא מוזכר, בשלושה משפטים בודדים, שלעגה לרבנים שטענו ש”נשים דעתן קלה”. כדי להוכיח לה שהיא טועה שלח בעלה את אחד מתלמידיו לפתות אותה. ניסה ניסה ניסה, עד שהצליח. כשהבינה ברוריה שזו היתה מזימת בעלה היא חנקה את עצמה. סרטו של אברהם קושניר (לא אבי קושניר) הוא כמו חברותא קולנועית, התפלפלות בת זמננו – עם עלילה עכשווית המהדהדת את הסיפור העתיק – על קושיה אנושית והלכתית בן מאות שנים. העניין הוא כזה: מצד אחד “ברוריה” נראה כמו סרט כמעט חובבני, הפקה קהילתית ובלתי מלוטשת, שבעיקר קשה להבין מי קהל היעד שלה. וחמור יותר:  מה הסרט מנסה להגיד (האמנם מודה הסרט שנשים דעתן קלות? נקודת מוצא קצת משונה לסרט. ואם יש רעיון עמוק יותר הרי שלמוחין קטנים כשלי זה עבר הרבה מעל). אבל אחרי שמתגברים על המראה הלא מהוקצע של הסרט – ומתמוגגים למדי מההברקה שבליהוק יוני רכטר למלחין הסרט – קשה שלא ללכת שבי אחרי הניסיון יוצא הדופן הזה להעמיד סוגיה דתית/הלכתית ולבחון אותה מכמה זוויות. בעיקר התפעלתי מברוך ברנר, שחקן שלא הכרתי קודם, שממגנט בהופעה כריזמטית שהזכירה לי משהו מהעוצמה השקטה של נני מורטי. אז מה בדיוק הסרט אומר? אודה במבוכה: אין לי מושג. אולי זה מאותם סרטים שצריך לראותם בצמוד להרצאה על הגמרא וברוריה ור’ מאיר, כדי להבין את השפעת הדמויות מהגמרא על גיבורי הסרט בני זמננו, שהן מעין גרסאות עכשוויות, אך מודעות יותר, לדמויות ההן. בין השאר הסרט, כך נדמה, מערבב בין רגעים של בדיון מתוסרט ובין סרט פסאודו-תיעודי (עם הופעות אורח של אלון אבוטבול ואלכס ליבק). התוצאה מגושמת נורא אבל יש בה משהו חלוצי שזוכה להערכתי הרבה: הקולנוע הישראלי חי בניתוק מהתרבות אליה הוא שייך. “ברוריה”, לפיכך, הוא צעד מבורך לכיוון הנכון.


פורסם ב”פנאי פלוס”, 25.2.2009


“התאום”: כרטיסים ומועדי הקרנה

“ברוריה”: כרטיסים ומועדי הקרנה

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “"התאום" + "ברוריה", ביקורת”

  1. נחום 13 יוני 2010 ב - 4:45 קישור ישיר

    הקדימו את גויר

    http://www.youtube.com/watch?v=Sno1NgivLk8


השאירו תגובה