מחר. זה הדד-ליין של חברי האקדמיה למשלוח טפסי ההצבעה שלהם לאוסקר. מחר כל הקמפיינים נגמרים. הכל כבר חתום. כל מה שנותר הוא לספור. ואתמול, יומיים לפני הדד-ליין הזה, ארי פולמן ישב בסטודיו שלו ביפו (זה המשרד שלו, בו הוא עובד בשבע השנים האחרונות, סטודיו האנימציה של "באשיר" נמצא בשכונת תל ברוך. יכול להיות שהמשרד וסטודיו האנימציה יאוחדו לקראת תחילת העבודה על "כנס העתידנים", עוד לא בטוח). ואני משתגע: איך זה שהוא כאן בארץ ולא שם, מאיץ בחברי האקדמיה ללכת להקרנות האקדמיה לצפות בסרט. "אתה מודאג, הא?", פולמן שאל אותי. האמת שכן. "בשיר" הוא כזה פייבוריט, והוא זכה בכל כך הרבה פרסים, שהסיכוי שחברי האקדמיה ינסו ללכת נגד הזרם אינו מבוטל. אבל פולמן רגוע. אופטימי. הוא בארץ כי בתו היתה חולה והוא החליט להיות עם המשפחה. "וחוץ מזה יש שם אנשים מצוינים שמטפלים בזה ודואגים שמי שצריך לראות יראה".

קצב ההקלדה של פולמן פנומנלי. הרעיון לקיים מפגש אינטרנטי עם קוראי הבלוג היה שלו. הוא העלה אותו כבר ביוני, לקראת יציאת הסרט. ואתמול הבנתי למה: הוא כותב הרבה יותר מהר משהוא מדבר.

ארי פולמן מרביץ בי תורה. צילום: עידו קינן

באמצע הקלדת התשובות לשאלות שנשאלו אתמול בבלוג, קרסה מערכת הטוקבקים של תפוז. במשך כ-20 דקות לא יכולנו לענות לגולשים. ובין לבין ניסיתי להבין ממנו עוד מיני דברים.

"פתאום נזכרתי", אמר פולמן, "שכשיצא 'קלרה הקדושה' באנו אליך (פולמן ואורי סיון) למשרד ב'זמן תל אביב' וראיינת אותנו". גם אני בדיוק נזכרתי בזה יום קודם. הראיון הזה נמצא כאן. "אני זוכר", אומר פולמן, "שהסתכלת עלינו ונראית נורא מאוכזב. אמרת שדמיינת אותנו אחרת לגמרי. חשבת שאני אהיה גבוה עם שיער בלונדיני ארוך". אני לא זוכר את זה. "בטח חשבתי שאתה תהיה מין טיקל מבוגר", ניסיתי להיזכר על מה חשבתי אז. "אבל טיקל היה אורי (סיון)", פולמן אומר.
תגיד, אני שואל, מן הסתם כבר יש לך סוכן או סוכנת אמריקאים. הם לא מנסים להאיץ בך לביים סרט אמריקאי?
"הם כן", פולמן אומר. "שלחו לי כבר עשרה תסריטים, ושלחו אותי לכל מיני פגישות עם מפיקים. אני מקבל תסריטים שמסתובבים שנים בהוליווד, יש תסריט אחד שכבר 25 שנה מציעים אותו לכל במאי חדש שמגיע. אני קורא את התסריטים האלה ולא מאמין. יש אחד שמבוסס על ספר שקראתי וחיבבתי, עם רעיון נורא מוצלח, אבל התסריט איום ונורא. אני אומר למפיקה בפגישה שהרעיון מצוין אבל התסריט גרוע, שצריך להתחיל את כל הכתיבה מאפס. ואז אני קולט שמי שכתב את התסריט הוא בעלה, והוא מפיק שותף בסרט. והם רוצים אותי רק כבמאי. מבחינתם התסריט כבר עבר כתיבה, עבר שכתובים אצל מיטב הדוקטורים והמשכתבים, והם רק מחפשים במאי שיביא אנרגיה לפרויקט ויתאבד עליו".
אבל זה חלק מהמשחק ההוליוודי. אם אתה זוכה גלובוס הזהב ומועמד לאוסקר מצפים ממך שתעשה סרט אמריקאי לאולפנים.
"אבל לא מעניין אותי להיות חלק מהמשחק ההוליוודי. מילא אם היו רוצים אותי כתסריטאי והייתי יכול לשבת בתל אביב ולכתוב להם. אבל לביים זה עניין אחר. צריך להיות שם, ורוב הסיכויים שבסוף לא ייצא מזה כלום. פגשתי שם את האני (אבו עסאד, שזכה בגלובוס הזהב על "גן עדן עכשיו"). כל פעם הוא מנסה לפתח איזשהו פרויקט ואז זה מתפרק. כבר ארבע שנים הוא שם ולא יצא מזה כלום. זה נורא קשה. ובינתיים הוא משכתב תסריטים, שזה אחלה פרנסה. צריך ממש לרצות את החלום האמריקאי כדי לעשות את זה, ואותי זה לא מעניין. אני כבר בן 46 ויש לי שלושה ילדים, ואני פנאט על העצמאות שלי. אז אם אני יכול להשיג מימון אירופי לסרט הבא שלי אז אני מעדיף את הכיוון הזה".
כמה כסף אתה צריך ל"כנס העתידנים"?
"4 מיליון יורו".
ועכשיו עוד פעם יעברו ארבע שנים עד סוף העבודה על הסרט? אתה לא רוצה לביים משהו מהר בין לבין, בזמן שהמחשבים מרנדרים את האנימציה?
"קודם כל, אם יצוץ משהו כזה, אז אולי. אבל זה לא יקח הפעם ארבע שנים. זה יהיה הרבה יותר מהיר".

ואז אני מנסה להבין איך הוא מתמודד עם המתח שלפני הטקס. כל שבעת המועמדים הישראליים שהיו לפניו באוסקר הרי יכלו להגיע לטקס כתיירים. אף אחד לא באמת הימר עליהם כזוכים אפשריים. הוא, לעומת זאת, מגיע כפייבוריט. אני פורס בפניו את כל הסיטואציות שבהן "בשיר" נכנס מוביל ויוצא מפסיד. שלא לדבר על העובדה שאם הוא זוכה הוא לא רק הסרט הישראלי הראשון שזוכה בפרס הסרט הזר, אלא גם סרט האנימציה וסרט התעודה הראשון שזוכה בקטגוריה הזאת. למעשה אף סרט אנימציה או סרט תעודה לא היו מועמדים קודם לכן בקטגורייה הזאת. "כן", פולמן עונה, "כולם מזהירים אותי מהאקדמיה. שהגיל הממוצע שם הוא 78 ושהם שונאים אנימציה. הם חושבים שאנימציה זה רק לילדים".
אבל פולמן רגוע. "קודם כל אני אופטימי מטבעי. אני מאמין שיהיה בסדר. ושנית, אם אני לא אזכה, אז לא קרה כלום".
למועמד הגרמני – "כנופיית באדר מיינהוף" – הזכייה, הוא אומר, כנראה חשובה יותר. והוא מספר: "בערב של גלובוס הזהב הגיעה אלי גרמנית ענקית בלונדינית ואמרה לי במבטא גרמני כבד 'יו אר גואינג טו לוז, יה!'. ואז התברר לי שזו אשתו של ברנד אייכינגר, המפיק והתסריטאי. לפני הבאפט"א ניגש אלי הבמאי, יולי אדל, לוחץ לי את היד ואומר 'סו, יו אר מיי מיין קומפטיטור, יה?'. ומסתובב והולך. מה שמפתיע את החבר'ה בסוני הוא שהסרט הזה מגיע בלי הפצה, בלי פרסום, בלי לובי, ואיך הוא הגיע כל כך רחוק?".
אני מזכיר לו שברנד אייכינגר הפיק כתב גם את "הנפילה", שזכה לכותרות בכל העולם. וש"באדר מיינהוף", שיוצא השבוע בארץ, אם היה קצר בכ-40 דקות היה יכול להוות איום אמיתי. "אבל טום אוניל", אני אומר לו, "כתב לי שאתה צריך להיזהר מהסרט היפני" (אפרסם את המייל מאוניל ושאר מומחי אוסקר שתישאלתי בימים הקרובים).
"ראיתי את הסרט היפני. הוא נפלא. אני גם חושב שאם לא נזכה אנחנו הוא זה שיקח".
אחת השאלות שפולמן תוהה לגביהן היא איך זה שבאמריקה הסרט שלו זכה בכל כך הרבה פרסים ובאירופה הוא לא זכה בכלום. עניתי שלדעתי שון פן דווקא ענה על זה במסיבת העיתונאים אחרי פסטיבל קאן: שהם רצו לקדם סרט שיש לו פחות סיכויים להצליח באמריקה בלי דקל הזהב.
"אז זהו, שמתברר שזה לא היה ככה", פולמן אומר. "בפרס איגוד המבקרים של לוס אנג'לס אני זכיתי בפרס סרט האנימציה ושון פן זכה בפרס השחקן. ומאחורי הקלעים הוא הציע לי סיגריה ויצאנו החוצה לעשן. ענת (אסולין), אשתי, אמרה לי לא ללכת איתו, כי היא עוד כועסת עליו על קאן (פן היה יו"ר חבר השופטים). ושם, עם הסיגריה הוא סיפר לי שיומיים לפני טקס הנעילה הם קיימו ישיבה של חבר השופטים ושם הם הצביעו 7 נגד 2 לתת את דקל הזהב ל'ואלס עם בשיר', והתחילו לחלק את שאר הפרסים. השניים שהתנגדו היו שון פן ומישהו אחר (פולמן מסרב להסגיר). פן אמר שהוא אמר למנהל הפסטיבל שזה לא הוגן לשים סרט אנימציה מול שופטים שהם ברובם שחקנים, שלא יודעים לשפוט או להתייחס לאנימציה, ושזה מזיק לסרט ולא הוגן כלפיו. ואז למחרת הישיבה הזאת הם ראו את 'בין הקירות' ובישיבה בערב הם החליטו פה אחד לתת לו את דקל הזהב. ואז כולם קמו ללכת כי כל הפרסים כבר חולקו קודם. ורק ראשיד בושארב ומרג'ן סטראפי נעמדו ואמרו 'אבל מה עם בשיר? אתמול רצינו לתת לו את 'דקל הזהב' והיום הוא יוצא בלי כלום?`. אבל בשלב הזה כל השופטים כבר רצו הביתה וכבר שנאו אחד את השני. פן סיפר לי שבושארב חסם את הדלת בגופו ואמר, בואו ניתן לו לפחות ציון לשבח. זה הסרט הכי מדובר בפסטיבל. אבל כבר לא היה עם מי לדבר".
מצד שני, מוסיף פולמן, המפיץ הצרפתי של הסרט בטוח שההתעלמות בקאן עשתה לסרט רק טוב מבחינה תקשורתית, כשהסרט הופץ בצרפת. בשבוע היציאה כל התקשורת עסקה בזה שאיך זה יתכן שהסרט הזה לא קיבל שום פרס בקאן. ואז כמה חודשים אחר כך, כש`בין הקירות` יצא, שוב כל התקשורת עסקה בזה ש'בין הקירות' זכה ו'ואלס עם בשיר' לא קיבל כלום.
אבל מיד אחרי קאן, פולמן קיבל שיחת טלפון משונה. "על הקו היתה השותפה של נטלי פורטמן בחברת ההפקה שלה. מישהי עם שם ישראלי, אבל היא לא ישראלית. והיא אמרה לי שהיא ראתה את הסרט בקאן ומאוד התרגשה וחשבה שהוא נפלא". והיתה לה הצעה: החברה של פורטמן קנתה את הזכויות של הרומן הגרפי של רותו מודן, Exit Wounds, והם רצו לדעת אם הוא רוצה לביים. פולמן סרב בנימוס. "ואז היא שואלת אותי: תגיד הדמות הראשית בסרט שלך. על איזה שחקן היא מבוססת. איזה דמות, אני שואל. הדמות הראשית, היא עונה, הגבוהה עם הזקן. זה אני, עניתי לה. 'מה באמת?!', היא ענתה, 'אז אתה רוצה להגיד לי שזה סרט אוטוביוגרפי?'. ואני שואל אותה אם היא לא שמה לב שזה אני כשעליתי לבמה אחרי ההקרנה. ולא, לא שמה לב. וזו השותפה של נטלי פורטמן, ועד היום אני לא יודע אם גם נטלי פורטמן – שהיתה שופטת בקאן – לא הבינה שזה סרט שמבוסס על הזכרונות שלי".

========

זה השבוע בו אני נכנס לקדחת האוסקר. השבוע בו בכל יום יש לפחות מגיב אחד בתגובות שתוהה "מה הקטע שלך עם האוסקרים?". בשנה זאת, בה סרט כמו "נער החידות ממומבאי" עומד לזכור, אני אמור להיות משועמם מהטקס. אבל לא. אני ממש על קוצים. השנה לכאורה יש לי סיבה מקומית/אקטואלית: "ואלס עם בשיר" – יזכה או לא? זה ממש על חוד שערה. ושיהיה ברור, אם "בשיר" זוכה זה חתיכת ביג פאקינג דיל.
אז ככה: מחר אשיק כאן מבצע אוסקרים משעשע למדי. ובסוף השבוע אפרסם את הימוריי. קטגוריות המשחק עדיין לא סגורות ושם נמצא המתח האמיתי. וביום ראשון: הלייב בלוג של הטקס.
כמובן שבין לבין יהיו עוד דברים, אל דאגה.

ציוץ