19 יוני 2010 | 21:00 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

"אונדין", ביקורת


פורסם ב”פנאי פלוס”. 16.6.2010



ניל ג’ורדן הוא אחד היוצרים המעניינים, העקביים והמרתקים שפועלים כיום. למרבה השמחה, הוא גם יוצר שמקבל כבוד מצד המפיצים בארץ, וכמעט כל סרטיו הגיעו להקרנות מסחריות בישראל, מה שהופך אותו גם לאחד היוצרים העכשוויים שאנחנו כאן בארץ הכי מעודכנים לגבי מכלול היצירה שלהם. והנה מגיע סרטו החדש ביותר, “אונדין”.


ג’ורדן הוא יוצר מגוון, שנע בין מולדתו באירלנד ובין הוליווד, בין הפקות קטנות ובין הפקות גדולות, בין סרטים עכשוויים וסרטים תקופתיים, בין פוליטיקה לאסקפיזם, בין בין סרטים נראטיביים פשוטים וברורים, ובין סרטים הנושקים לאלטרנטיבי/ניסיוני. אבל הוא מרתק באופן עקבי, גם כי הוא במאי שיוצר סרטים סמיכים, מתוחכמים, אירוניים לפעמים, לעיתים קרובות סקסיים למדי, אבל בעיקר כי יש כמה תימות שחוזרות בסרטיו. הראשונה שבהן היא עניין הזהויות, התחפושות והמסיכות. בסרטיו של ג’ורדן לעיתים קרובות הגיבור צריך לחיות תחת זהות שאולה, לעיתים בתחפושת ממשית. ב”משחק הדמעות” וב”ארוחת בוקר על פלוטו” היו אלה תחפושות של זהות מינית. הזהות הנזילה היא מטאפורה אצלו למאבקי כוח פוליטיים או חברתיים. בתור אחד מבכירי קולנועני אירלנד, ג’ורדן עסק בנושאים של כיבוש, טרור וזהות לאומית אבל לעיתים עסק בכך מפורשות (“מייקל קולינס”) ולעיתים הסתיר אותם תחת מטאפורות. בסרטו החדש הוא ממשיך לעסוק בעניינים של לאום וגבולות, אבל הפעם הדיון – המאוד מרומז – הוא בנושאי הגבולות הפתוחים של אירופה וענייני הגירה.


ויש עניין נוסף, שאותי מלהיב הרבה יותר אצלו. ג’ורדן עושה שימוש עקבי באגדות ילדים, בסיפורי עם, ובמיתולוגיות. לא מעט מסרטיו הם אגדות ילדים שהתחפשו. ג’ורדן יוצר סרטים שמדגדגים את התת מודע הקולקטיבי, זה שסיפורי הילדים גם נוגעים בו. עולם של סמלים, של הדחקות, עולם אפל, עולם מציאותי שגיבוריו הילדותיים מחפשים בו מימד על טבעי, אגדתי.



בסרטו החדש ג’ורדן במידה רבה סוגר מעגל עם אחד מסרטיו הראשונים. ב”חבורת הזאבים” הוא סיפר סיפור שנראה כמו גרסה עדכנית לאגדת “כיפה אדומה”. ב”אונדין” הוא חוזר לנקודת המבט של הנערה הצעירה שמנסה להמיר את עולמה האפרורי בעולם מעט מיתי יותר, אבל במקום “כיפה אדומה”, האגדה המרכזית הפעם היא “בת הים הקטנה”.



פירוש המילה אונדין הוא “זו שבאה מהמים”, והבסיס המיתי של הסיפור מגיע מהפולקלור הסקוטי דווקא. האגדות הסקוטיות מדברות על יצורים בשם סלקי, כלבי ים שהופכים לבני אדם. בדיוק כמו “בת הים הקטנה”, אבל עם כלב ים, במקום בתולת ים. אם האגדה הזאת נשמעת לכם מוכרת, סימן שראיתם ב-1995 את “סוד האי הנעזב” של ג’ון סיילס, שעסק באותה אגדה ובמידה רבה הוא מעין יצירה אחות ל”אונדין”, שניהם סרטים עם קווי דמיון מפתיעים מאוד (עד לרמת ליהוק הצלם. את “סוד האי הנעזב” צילם הסקל ווקסלר ואת “אונדין” צילם כריסטופר דויל, שניהם צלמים שבאים מהאגף הריאליסטי המחוספס ולשניהם יש טמפרמנט צילומי דומה).


בתחילת “אונדין” מושה קולין פארל, המגלם דייג אומלל בעיירה אירית נידחת, אשה ברשת הדייגים שלו. בתו, המחכה להשתלת כליה, משוכנעת שזו סלקי. ונקודת המבט של הילדה מוצאת אחיזה מיד אצל המבוגרים. כולם משתכנעים בכך. וכך, אנחנו למעשה נכנסים מהר מאוד לעולם של אגדה. הכל מציאותי בסרט, הכל מחוספס, ריאליסטי. עוני, אלכוהוליזם, מחלות, נישואים הרוסים. ובאמצע – כמו שרק בקולנוע ובדמיון אפשר – יצור מן האגדות. שהרי איך אחרת יתכן שאשה כה יפה וזוהרת נשטפת אל חופיה של עיירה כה דהויה? חייב להיות כאן משהו על טבעי.



אחד האלמנטים שעוזרים לג’ורדן לקשט את סרטו באבק פיות זוהר הוא המוזיקה, שהיא תבלין הנגד למראה התכלכל-עכור של הצילום (כריסטופר דויל ממשיך את ניסוייו בלסגנן את המכוער. הוא מצלם כמעט ללא תאורה, עם חומר גלם מגורען, בשוטים שיש בהם לכלוך רב, אבל כל פריים שלו הוא הברקה. הוא מוותר על שימוש בתאורה ובצבע, אבל שומר על קומפוזיציות מדויקות ומבריקות). המוזיקה היא אלמנט אירוני בסרט, ומהווה גם נקודת גילוי משעשעת למדי – ומודעת לעצמה – לקראת סוף העלילה. את המוזיקה הלחין הקלידן של סיגור רוס, ומרגע שאנחנו שומעים בסרט שיר אמיתי של סיגור רוס, אנחנו יודעים לצפות לכך שעולם האגדה ועולם המציאות כנראה עומדים להתרסק זה לתוך זה.


וזה הקסם של ג’ורדן. בין אם זה ב”אבק של כוכבים” או ב”ראיון עם ערפד” או ב“שוליית הקצב” או ב“קשר מוחי” או ב”ארוחת בוקר על פלוטו”, ג’ורדן ממקם את גיבוריו בעולם מציאותי, אבל מעניק להם את החסד בכך שסרטו מסתנכרן לנקודת התצפית מלאת הדמיון של גיבוריו. עד סוף הסרט, אלה אנחנו, הצופים, שרוצים להאמין שהאגדה אמיתית, ושג’ורדן יעניק לנו את החסד להישאר שבויים בה, להאמין בה. וכך, מה שמתחיל כמו “ספלאש” באירלנד, עם נגיעות מתוך “אליס בארץ הפלאות” והאגדה על “שלושה חזירים קטנים”, הולך ומתפתח כאחד הסרטים המקסימים והנבונים שראינו לאחרונה, באופן שבו הוא משלב בין המציאות והאגדות. בסוף הסרט, כשהמציאות רוצה להתפרץ לתוך חיינו ולנפץ את האשלייה, ג’ורדן מסרב לה. הוא מראה שגם בחיים, ממש כמו באגדות, וממש כמו בסרטים, המשאלות מתגשמות.

נושאים: ביקורת

8 תגובות ל - “"אונדין", ביקורת”

  1. hamlet 20 יוני 2010 ב - 11:43 קישור ישיר

    Lovely film
    Good acting

  2. נועה 21 יוני 2010 ב - 10:59 קישור ישיר

    סרט איום. בעיקר לא אינטליגנטי. מאולץ ולא סביר. את הדמויות אי אפשר להבין או לחבב. לקראת הסוף הופך קומי, מבלי להתכוון.

  3. חוה 9 יולי 2010 ב - 2:00 קישור ישיר

    למרות הניתוח הפוזטיבי ומעמיק של יאיר רווה,הסרט צולע ולא מתרומם.לקראת הסוף יש סוף סוף קצת מתח ואקשן.אבל עד אז הסרט נמרח
    עד גבול השעמום.הרעיון יפה המימוש הרבה פחות.ארוחת בוקר על פלוטו,היה הרבה יותר עשיר ואקסצנטרי,באונדין ההתפתחות העלילתית
    מאד איטית,ודלה.אין מנוס מלומר סרט משעמם.
    עם טוויסט בסוף שקצת מציל את המצב.

  4. נ"ל 22 יולי 2010 ב - 16:37 קישור ישיר

    סרט מקסים. עדינות בעלילה, בדמויות, במשחק. צילום ומוסיקה יפהפיים. משחק משובח של כל השחקנים (במיוחד קולין פארל)בהנחייתו של במאי ותסריטאי מעולה.

  5. קולין פארל 3 אוגוסט 2010 ב - 23:04 קישור ישיר

    מתחיל טרגדיה באמצע דרמה נגמר קומדיה

  6. אודי 20 ספטמבר 2010 ב - 0:01 קישור ישיר

    ניצחון ענק לפילם.

  7. מיכאל 23 15 מאי 2011 ב - 19:29 קישור ישיר

    סרט מקסים וטוב!

  8. דודי 16 ינואר 2013 ב - 2:36 קישור ישיר

    סרט, ובמאי מה 5 טובים ואהובים עליי (גם) כיום בעולם.
    לא לאנשים משחפשנים רק חדשנות ותחכום, אלא יותר הנאה פשוטה ומסגרת רגילה של סרטים, וזה הכי טוב שיש בספר שלי (למרות שיש כמה שיוצאים מהקופסא בטעם טוב גם, אלמודובר, האנקה, וכו’).

    ראיתי אתמול את “ארוחת בוקר עם פלוטו”- אחד המעולים שראיתי לאחרונה,
    גם אם יש חורים (מישהו יכול לומר לי בבקשה למה בדיוק שתי הדמויות הכי מרכזיות שם בחרו ללכת לגור דווקא באותה עיר באנגליה,בסוף ??) וקצת סנטימנטליות מופרזות, זה לא מפריע להנאה מצויינת ואמיתית.

    את זה אונדין, גם כן אהבתי בסך הכל (רוב הסרטים הלא מסחריים, שקולין פארל משחק בהם מעולים, כמו גם פרייד וגלורי, דה וואי באק, In Bruges של מרטין מק’דונה המצויין, שהשת”פ החדש שלהם “7 פסיכופטים”- מהדברים הכי מסקרנים לאחרונה).

    Byzantium (קיסרות ברומא העתיקה) הוא הסרט החדש של ניל ג’ורדן, מפיצים ואנשי קולנוע, תרימו את הכפפה ולהתחיל לייבא בריטים\אירים מעולים.


השאירו תגובה