04 יולי 2010 | 08:00 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

אן, דו, טרואה (שלושה סרטים צרפתיים)

לכבוד יום העצמאות האמריקאי, הנה שלושה סרטים צרפתיים שעלו להקרנות מסחריות אחרי שהוצגו בפסטיבל הצרפתי שהתקיים באחרונה בסינמטקים. כל אחד מהם סביר וחביב מסוגו. הנה סקירה מהירה:


“החברים של ניקולא”. במאי: לורן טיראר


במאי חמוד, לורן טיראר הזה (שהתארח בפעם השניה בישראל לקראת בכורת הסרט. בפעם הקודמת הוא הגיע עם סרטו הקודם, “מולייר”). וסרט חמוד, “החברים של ניקולא” הזה, על פי סדרת ספרי “ניקולא הקטן”. טיראר עובד על הומור ועל קצב ועל סגנון, וכמות ההמצאות העלילתיות והוויזואליות שיש ב”החברים של ניקולא” מכשירים להיות מגויס על ידי הוליווד לביים את הסרט הבא שטים ברטון לא ירצה לביים. יש בהחלט משהו ברטוני בסרט – בעיצוב התקופתי שנראה כמו תפאורת צעצוע, במוזיקה שגורמת לכל הסרט להיראות כמו תיבת הפתעות אחת גדולה. ובעיקר, יש חן רב בסרט הזה שמצליח להישאר נאמן לנקודת מבטם של ילדים, ששומעים ומבינים חצי מהדברים שהמבוגרים אומרים אבל בונים מהם סיפורים שלמים, שגורמים להם לצאת להרפתקאות שווא. “החברים של ניקולא” הוא, לפיכך, סרט על חבורת ילדים שקופצים למסקנות, ברגע שלניקולא נדמה – בטעות – שאמו בהריון, והוא נלחץ מכך שהוא יאבד את מיקומו המובחר בראש מעייניהם של הוריו. מכאן מתחילה סדרה של סצינות, הרפתקאות וסיפורים צידיים, כמעין סדרת מערכונים, שמצליחים לשמור על מידה רבה של תום (בטעם צרפתי, שהוא שונה – וטיפה יותר ציני – מהתום האמריקאי), וכמות עצומה למדי של חן וכשרון. סרט חמוד ממש.



“הרפתקאותיה המופלאות של אדל”. במאי: לוק בסון


לוק בסון הקדיש את שנותיו האחרונות בבימוי סרטי ילדים (“ארתור והמינימונים”) ובהפקת סרטי פעולה בינלאומיים סופר-מצליחים (“חטופה”, למשל) שהפכו אותו, למעשה, לאיש החזק והמשפיע ביותר בתעשיית הקולנוע הצרפתית (למורת רוחם של צרפתים רבים, שפתאום רואים שסרטי אקשן דוברי אנגלית הם שוברי הקופות הכי גדולים שמיוצרים בצרפת). “הרפתקאותיה המופלאות של אדל” הוא סוג של שיבה של בסון לסרטיו המוקדמים, אבל נדמה שהוא לא עושה את הסרט בלב שלם, מעין סרט על הדרך. ואולי זה לטובה: “הרפתקאותיה המופלאות של אדל” הוא כמו מיחזור סימפטי לשטיקים הישנים של לוק בסון: גיבורה נשית חצופה ועצמאית (אבל עדינה ורגישה). עולמות עתיקים וקסמים עתידניים. כמעט פרויקט אח – הפעם תקופתי ולא עתידני – ל”האלמנט החמישי” (אפילו הפתיחה במצרים כמעט זהה), שמערבב המון דברים אחרים: קצת “טין טין”, קצת “המומיה”, קצת “אינדיאנה ג’ונס”. אדל בלאן-סק היא סופרת הרפתקנית בפריז של 1911, שיוצאת להרפתקאה במצרים, שם היא גונבת מומיה שהיא מקווה שתעזור לה לטפל באחותה המשותקת. ובינתיים בפריז, פרופסור קשיש מצליח להקים לתחייה דינוזאור מעופף, ואז קמות לתחייה גם כל המומיות האחרות במוזיאונים. וכשכל המומיות מתרוצצות ברחובות פריז, זה כמו “המומיה 2 ”. איכשהו, כל הבלילה הזאת – עם הערבוב בין קומדיה להרפתקאות – נשארת משונה, תמוהה אבל גם חביבה למדי .


אגב: את אדל בלאן-סק מגלמת לואיז בורגואן, שמשחקת תפקיד קטן גם ב”החברים של ניקולא”, שם היא מגלמת את מוכרת הפרחים שהילדים מרסקים את חנותה.


“לונדון ריבר”. במאי: ראשיד בושארב


ואחרי שני סרטים מסוגננים וילדותיים, הנה ההפך. סרט קטן, קאמרי, עדין, ושרובו בכלל דובר אנגלית ומתרחש בלונדון ולא בצרפת. מה עושה במאי שביים סרט מלחמה גדול מידות שהיה מועמד לאוסקר הזר? עובר לדרמה קטנה עם שני שחקנים. ראשיד בושארב יצג את צרפת אלג’יריה באוסקרים לפני כמה שנים עם “ימים של תהילה”, על חיילים אלג’יראים בשירות צבא צרפת במלחמת העולם השנייה, וסרטו החדש, “לונדון ריבר”, פונה לכיוון אחר לגמרי. זה סיפורם של שני אנשים: אשה אנגליה כפרית נוצרית, וגבר אפריקאי מוסלמי, שמגיעים ללונדון לחפש את ילדיהם, שעקבותיהם נעלמו אחרי פיגועי ההתאבדות שם ב-2005 (זה קרה ב-7 ביולי, כלומר שעוד שלושה ימים ימלאו חמש שנים ליום שבו ארבעה פיגועי התאבדות בלונדון הרגו 52 איש). השניים נפגשים ומגלים שהבת שלה והבן שלו גרו יחד. ויצאו יחד. ונעלמו יחד. ומהדאגה הראשונה שהם היו קורבנות הפיגוע פתאום עולה דאגה אחרת, שמא הם היו ממארגני הפיגוע. למרות שכמה מהתהליכים העלילתיים בסרט צפויים, הם עשויים ביד עדינה ומציגים יפה את החשדנות והחששות שיש למערב הלבן והנוצרי מפני הזר והשונה (והמוסלמי ומהשחור). אבל בושארב, שנולד בצרפת להורים אלג’יראים,  בא עם אג’נדה והוא מקפיד על דמויותיו: הגיבורה שלו חוששת מהערבים, אבל כל הערבים שהיא פוגשת נורא נחמדים ומנומסים אליה. יש משהו ב”לונדון ריבר” שהזכיר לי את את “האורח” של טום מקארתי, שסיפר סיפור דומה על התקרבות (אבל בניו יורק). וכמוהו, גם “לונדון ריבר” מצליח להיות עדין ויפה, אבל גם לרגעים לטעמי קטן ומינורי מדי מכדי להישאר משמעותי או חרוט בזכרון או משמעותי.



פורסם ב”פנאי פלוס”, 30.6.2010

נושאים: ביקורת

5 תגובות ל - “אן, דו, טרואה (שלושה סרטים צרפתיים)”

  1. איתן (בחופשה) 4 יולי 2010 ב - 9:28 קישור ישיר

    קארלובי וארי, יום 2

    “לב משוגע” – סקוט קופר (ארה”ב)

    ראוי לכל התשבוחות. זהו סרט עדין, שמהלכי העלילה שלו קטנים, אבל מבלי שתרגישו בכך, הם יתפסו אתכם. במשך כחצי סרט ישבתי וחשבתי : “נחמד, אבל לא כזה גדול”, ואז מגיע אירוע שהוא מסוג האירועים שמשנים חיים של אדם. ופתאום הרגשתי חנק בגרון. חצי סרט הוא מסז’ ללב, עד שהוא תופס אותך לא מוכן. ואז הסרט חוזר למהלך הרגיל, ולקראת הסוף שוב תופס ומרגש.
    “לב משוגע” הוא בעיקר סרט אנושי מאוד. ללא גרנדיוזיות הוליוודית, רק סיפור של אנשים שפוגשים אנשים שנקרים בדרכי חייהם, ואיך אדם אחד יכול לשנות את מהלך חייך.
    ג’ף ברידג’ס ומגי ג’ילנהול נהדרים, קולין פארל בהופעת אורח מקסים, ודווקא רוברט דובאל, בהופעה קצרה, עושה דמות סימפטית, אבל קצת אחרת, “קולנועית”, להבדיל מהסרט עצמו, שהוא מאוד קרוב למציאות היומיומית של אנשים רגילים בדרום ארה”ב. גם הבמאי עושה עבודה רגישה ויפה, עם צילומים רכים בתנועה (שימו לב לסצינת הדואט המלהיבה של קולין פארל וג’ף ברידג’ס), ועם חוש נפלא להולכת הדרמה בצורה בטוחה ושקטה.
    סרט מקסים.

    “קוקי” – יאן סווראק (צ’כיה)

    גרסת הלייב אקשן של “צעצוע של סיפור” , עם תוספות של מוטיבים של “אליס בארץ הפלאות” (הספר).
    האמא מנקה את חדרו של בנה אונדרה בן ה-6. לאונדרה יש אסטמה, וקוקי, הדובי הקטן והחמוד שלו צובר אבק, ולכן, אומרת האמא, צריך לזרוק אותו. כשקוקי מגיע למזבלה העירונית, אונדרה, בבית, מתפלל שהדובי האהוב שלו יחזור. וקוקי אכן מתעורר לחיים, ומתחיל במסע חזרה הביתה. אבל יצורי המזבלה כועסים על האחד שברח, ויוצאים במרדף, שמתפרס על פני סרט שלם, להחזיר את הדובי הסורר.
    סרט מלא דמיון, חמוד מאוד, שבו לא תמיד יש קשר בין סצינה אחת לשנייה, אבל משל השליטה והכח, והמרדפים המרתקים, יוצרים סרט סוחף ומקסים.
    הימור שלי : הסרט יהיה מהמתמודדים העיקריים על אוסקר הסרט הזר. (ליאן סווראק כבר יש אוסקר אחד, על “קוליה”).
    הנה הטריילר, להתרשמות:
    http://www.youtube.com/watch?v=ePelcaQOEaE

    “אח ואחות” – דניאל בורמן (ארגנטינה)

    אני יודע שאתה מאוד אוהב את הבמאי הזה, יאיר. גם אני די מסמפט אותו. אבל הסרט הזה הוא לא דוגמא טובה. ראשית, בורמן נוטש כאן את מוטיב היהודי בניכר (חוץ מסצינת “לחיים” אחת קטנה, אין ליהדות זכר בסרט). כאן הסיפור הוא על שני אנשים מבוגרים, אח ואחות. היא שטלתנית וקומבינטורית, הוא שקט, איש אפור שעושה את העבודה, ונותן לאחותו לנהל את העניינים.
    הרבה דברים קורים בסרט, אבל בעצם שום דבר לא קורה. אין ממש התפתחויות, אין ממש קונפליקטים, ורוב הסרט די מדשדש במקום. זה חביב כשלעצמו (לבורמן תמיד היה כשרון לדיאלוגים), אבל סתמי.

    “Knight and day” – ג’יימס מנגולד
    (אז איך יקראו לסרט בארץ?)

    אני חושב שהמפתח להבנת החוויה של הסרט הזה טמון באחת הסצינות לקראת סוף הסרט. שם, בתוך כל היריות וההתפוצצויות, קמרון דיאז פתאום אומרת: “I think I want to have sex”.
    על זה הסרט. על הסקס-אפיל של גיבורי אקשן מצודדים. “Knight and day” הוא סרט אידיוטי ברמות שלא יאומנו, ואבסורדי ברמות בלתי נתפסות, אבל יש לו סקס-אפיל, בדמות קמרון דיאז, הבלונדה הטיפשה, וטום קרוז, כוכב האקשן החתיך העשוי ללא חת. ובנוסף, האמריקאים כנראה חושבים שאירופה יותר יפה וסקסית מארצות הברית, וגם את זה יש כאן הרבה. האקשן סביר, העלילה כמעט לא קיימת, אבל זה לא חשוב. הכניסה לסרט הזה לבנים ובנות מגיל 14 ומטה בלבד. נראה לי שהם יהנו. כל השאר צריכים למחוק את המוח בשביל לחוות את הסרט הזה כמו שצריך.

  2. רנין 4 יולי 2010 ב - 14:52 קישור ישיר

    הסיבה שניקולא מקסים היא כי הוא מציג עולם של ילדים שנהנים להיות ילדים, בניגוד לתסביך האמרקאי להציג ילדים כמבוגרים קטנים, או ככאלו שהם יותר חכמים מהמבוגרים. הומור של ילדים שהוא לא ציניות וסארקאזם אלא תמימות. ניקולא, לדעתי הסרט הכי טוב שמוקרן כעת. והסרט היחיד שאקח את הילד שלי לראות שוב.

  3. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 1:09 קישור ישיר

    Thanks man. It is interesting reading

  4. Hot Deals UK 28 ינואר 2011 ב - 2:57 קישור ישיר

    I wish to convey my admiration for your kind-heartedness in support of individuals that actually need help on your content. Your special dedication to getting the solution up and down had been wonderfully important and has really allowed girls just like me to realize their aims. Your personal useful hints and tips indicates a great deal to me and much more to my office colleagues. Thanks a ton; from each one of us.

  5. Jane Krupicka 7 פברואר 2011 ב - 4:05 קישור ישיר

    Your website is great! This post really caught my eye when I was searching around. Thanks for sharing it.


השאירו תגובה