16 מרץ 2007 | 21:00 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

לצמצם שורות

פתאום גיליתי שהביקורות שלי מהשבועיים שלפני האוסקר לא נמצאות בשום אתר. הנה השלמת פערים: “חיים של אחרים”, “מכתבים מאיוו ג’ימה”, “נערות החלומות”, “ונוס” ו”אסקימוסים בגליל”.

המאזין הלילי
הסרט הגרמני המשובח “חיים של אחרים” היא אולי פנטזיה המנסה לדמיין שגם בלב הכי מאובן יש אנושיות שניתן לעורר באמצעות אמנות, אבל זה בעיקר סרט חכם ומרגש על האופן בו אנשים משפיעים זה על זה, לפעמים בלי שהם אילו מודעים לכך

“חיים של אחרים” היא דרמה המתרחשת במזרח גרמניה ב-1984 (השנה האורווליאנית בוודאי אינה מקרית) הנעה סביב שתי דמויות שלא נפגשות: מחזאי פופולרי וסוכן השטאזי בדרגת קפטן שעוקב אחריו ומאזין מדי לילה לכל מילה הנאמרת בדירתו, לכל אנחה הנפלטת מפי אהובתו. בתחילה, שתי הדמויות הן כמעט קלישאות: המחזאי הוא אמן שיודע לחיות את החיים הטובים, משחק כדורגל עם ילדי השכונה ברחוב, חי עם אהובתו, מארח את מיטב האינטליגנציה המזרח גרמנית בדירתו. ולעומתו, סוכן החרש הגרום, הנחבא לצללים, ממעט במילים וחי בבדידות. הוא מעין נזיר שהקריב את חייו לטובת המדינה והמפלגה. ואולי זה הפוך: אולי זה איש גלמוד וא-סוציאלי שגילה שמשטרה חשאית בשירותה של דיקטטורה היא המקום הכי טוב שהוא יכול להשתייך אליו, ואף להצטיין בו. ואכן, בתחילת הסרט הוא מתואר לנו כמעין רובוט אכזר ומדויק, שיודע לפרק את נחקריו לגורמים מבלי לקום מכסאו.
בפרמיירה חגיגית של המחזה הסוציאליסטי החדש של המחזאי גורס הקפטן בפני הבוס שלו שאיש התיאטרון נראה לו חשוד – הוא בהחלט נראה מרוצה מדי – ושאולי כדאי לעקוב אחריו. הבוס ניגש לשר הממונה, הנמצא גם הוא בבכורה. השר מאשר את המעקב, גם הוא חושד מזה זמן במחזאי. אלא שלשר יש מניע אחר לחלוטין להפללת האמן: הוא מאוהב בשחקנית הראשית, וחברתו לחיים של המחזאי, ואם הוא ימצא סיבה להשליך אותו לכלא או לגולאג, הוא אולי יוכל לזכות בה לעצמו. כשהסוכן מגלה מה הסיבה האמיתית לאישורו של השר את המעקב, משהו בו נסדק. הוא מגלה לראשונה שטובת המדינה וההגנה על הסוציאליזם אינם יקרים לראשי המפלגה כפי שהם יקרים לו. הוא גם אולי מבין שהוא כלי בידיו של פוליטיקאי מושחת. וכך, כשהוא מאזין מדי לילה לחיים מלאי התשוקה, היצירה והתהפוכות הרגשיות של המחזאי והשחקנית, הוא מתחיל להיקשר אליהם, להימשך לעולמם.
“להבדיל ממה שאתה אומר במחזות שלך, אנשים לא יכולים להשתנות”, אומר השר למחזאי. סרטו של פלוריאן הנקל פון דונרסמרק רוצה לטעון את ההפך: שגם סוכן השטאזי הכי קר לב יכול להצמיח ערוגה קטנה של אנושיות אם ישתלו בו את הזרעים הנכונים. התיזה הזאת הקפיצה כמה היסטוריונים. ב”גרדיאן” הבריטי אמרה אחת מהם שלהציג סוכן שטאזי המגלה את אנושיותו זה נפשע כמו להציג סרט שגיבורו הוא סוכן גסטאפו שמחליט לעזור ליהודים: זה סיפור שיכול להלבין פשעים של משטר שלם. ויש משהו בדבריה (אם כי פון דונרסמרק סיפר בראיונות שהוא קרא מסמכי ארכיון בהם למד שאכן היו סוכני חרש שעקבו אחר משוררים, התאהבו בשירה בזכות ההאזנה להם והקימו מועדון משוררים בעצמם). אבל למרות ש”חיים של אחרים” בנוי בחציו הראשון כמותחן ריגול, עוצמתו היא לא בטרנספורמציה הפוליטית, אלא בכוח שגורם לשינוי הזה. זה סרט על עוצמת האמנות. טוב, אם תרצו, זה סרט על עוצמת החיים. אבל יחסי הכוחות בין האמנות והחיים, מבעד לעיניו של איש שעבורו גם החיים הם מעין מופע בו אחרים משתתפים והוא רק משקיף מהצד, הם שיוצרים את הדינמיקה שמניעה גם את הסוכן וגם את המחזאי לפעולה.
באופן די בלתי יאמן, התסריט המדויק הזה, והסרט הדי עשיר הזה – גם אם מעט שמרני בצורתו – הם עבודת הבכורה של פון דונרסמרק: בן 33, שני מטר גובהו, בן למשפחת אצילים גרמנית. “חיים של אחרים” הוא סרט שבתחילה הרגשתי שאני מתנגד לו, שהוא מתאר מסלול אידיאולוגי צפוי, ושנראה כמו פנטזיה ליברלית המוצגת עם מעט מדי אירוניה. ולרגעים נדמה שהסרט כבד, מיושן ולוקח את עצמו ברצינות תהומית. אבל אז הגיעה סצינה ששבתה את ליבי והמיסה את התנגדותי: סוכן השטאזי השיטתי והדייקן מצייר בגיר על רצפה את מבנה הדירה של המחזאי, כדי שיוכל לעקוב אחר תנועותיו בין מכשירי הציתות הפזורים בדירה. ואז, כשהוא עומד על סימוני הגיר, הוא לפתע נראה כמי שניצב על במה חשופה ומסומנת בהצגה של ברכט. ואכן, ספר של ברכט יהיה גורם עלילתי משמעותי עבור הסוכן בהמשך הסרט. זה המקום בו הסרט הכניע אותי, בו הוא הפגין את המודעות העצמית לה הייתי זקוק כדי להתייחס אליו כאל מעשייה אנושית/אמנותית ולא מטאפורה פוליטית, סרט העוסק בכך שכולנו שחקנים המבוימים על ידי מישהו שנמצא מעלינו (לעיתים, באופן הכי מילולי, ממש בקומה מעלינו), שחיינו מנוהלים על ידי אחרים. לפחות עד שאנחנו מקבלים החלטה לנהוג אחרת.

הסמוראי הלפני אחרון
“מכתבים מאיוו ג’ימה”, החלק השני בפרויקט המלחמה המרשים של קלינט איסטווד, מציג את אירועי כיבוש האי מנקודת המבט של החיילים היפנים. חיבבתי את הצד האמריקאי יותר

תקציר הפרק הקודם מלפני שבועיים: קלינט איסטווד יצא לביים סרט על כיבוש האי איוו ג’ימה על ידי הנחתים האמריקאים במלחמת העולם השנייה, והחליט תוך כדי העבודה שהוא רוצה לביים לצידו סרט נוסף: זה שמתאר את סיפור הכיבוש מנקודת המבט של החיילים היפנים שהתבצרו על האי וניסו להדוף את המתקפה. הסרט הראשון, “גיבורי הדגל”, מעז לשאול – בהקשר של מלחמת העולם השניה (הנחשבת מלחמה מוצדקת) – מה הטעם במלחמות, בהרג, במוות, בכיבוש אדמה זרה, ומציג באור ציני את מכונת התעמולה, שטוחנת את בשר התותחים של החיילים לסיסמאות ולצילומים, ללא מתן כבוד למציאות, להקרבה ולדם שנשפך. ועכשיו מגיע הסרט השני בדיפטיך המלחמתי של איסטווד: “מכתבים מאיוו ג’ימה” דובר היפנית (והמועמד לאוסקר).
מבחינה אנושית ומוסרית איסטווד עושה כאן דבר אדיר. הבמאי שהיה כה מזוהה עם כוחניות ומיליטריזם מפגין צד פציפיסטי כשהוא מעניק לגיטימציה לצד האויב במלחמה ומציג גם את היפנים כגיבורים. איסטווד עושה כאן למלחמת העולם השנייה את מה שכמה במאים אמריקאים עשו בתחילת שנות השבעים למיתוסי כיבוש המערב הפרוע: הם הציגו את המערבונים מנקודת המבט של האינדיאנים. זה לא עניין של מה בכך: היסטוריה, גורסת האמרה הנושנה, היא סיפורם של המנצחים. המפסידים לרוב לא זוכים להנציח את הצד שלהם. ואם יש אמירה ברורה שעולה מזוג הסרטים של איסטווד היא שלא משנה באיזה צד היית ובאיזה מלחמה נלחמת, במלחמות כולם מפסידים. המחיר שמשלמים על מלחמה הוא הרבה יותר ממחיר חיי אדם, הוא מחיר מוסרי. ולשמוע מסר כזה מהכוכב של “הארי המזוהם” והבמאי של “המקצוע: לוחם” מעורר תקווה לעתידו של המין האנושי.
אם היו מחלקים פרס נובל לקולנוע (ולמה לא, אגב?), קלינט איסטווד בהחלט היה ראוי לאחד השנה. אבל הנה הטוויסט המאוכזב: “מכתבים מאיוו ג’ימה” הוא סרט מלחמה סטנדרטי למדי. עשוי היטב, אגרסיבי לפרקים, לירי לרגעים, אבל התרגיל הקונספטואלי/פילוסופי של איסטווד לא הניב תשואה רגשית: סיפור המלחמה מנקודת המבט של “האויב”, שגם לו יש משפחה וילדים המחכים לו בבית, גם הוא תוהה על שום מה הוא נלחם, נראה בסופו של דבר כמו עוד סרט מלחמה עם סוף ידוע מראש. בדיעבד, ובניגוד לקונסנזוס הביקורתי באמריקה, חשתי שדווקא “גיבורי הדגל” הוא הסרט הייחודי והמרגש יותר מבין השניים. ובסופה של הצפייה אני לא יכול שלא להעלות בראשי מחשבה מעט צינית: האמנם זה כבוד לאויב שהניע את איסטווד ליצירת “מכתבים מאיוו ג’ימה”, או אולי היה זה משהו אחר. בעידן המציג את הכובשים באור שלילי, והעוסק בחיבוטי נפש, שעבור קאובוי וגנרל כמו איסטווד עשויים להיראות כבכיינות לשמה, האם הוא לא פשוט חיפש גיבורים אחרים כדי שהוא יוכל לחזור ולביים סרט מלחמה כמו פעם, על אנשים גאים, מלאי כבוד, עם מסורת, והוא מצא הפעם גיבורים כאלה בדמות היפנים. האם בזכות רגישותו של איסטווד החדש, לא קיבלנו למעשה סרט של איסטווד הישן?

החיים הם קיר
“נערות החלומות” הוא מיוזיקל שלא רוצה להיות מיוזיקל

“נערות החלומות” היה מיוזיקל בברודוויי בשנות השמונים שמאוד עיצבן את דיאנה רוס. זה רומן מפתח מוזיקלי העוסק בעלייתה ונפילתה של להקת בנות משנות הששים. השמות המפורשים לא הוזכרו בהצגה, מסיבות משפטיות, אבל הקהל והתקשורת ידעו שזה בעצם סיפורה של להקת הסופרימז, שהפכה ללהקת הליווי של דיאנה רוס, ואיך בארי גורדי, הבעלים של חברת מוטאון, השתמש בהצלחת הלהקה, וביחסיו עם רוס, כדי להזניק קריירות נוספות (חמישיית ג’קסון, למשל), ליצור צליל שחור שהלבנים אוהבים ולכבוש את עולם הדיסקו של הסבנטיז. ביוגרפיה קולנועית/מוזיקלית אמיתית ורשמית של גורדי ורוס, במתכונת “ריי” ו”הולך בדרכי”, בוודאי היתה מציגה תמונה הירואית יותר, של האנשים שחילצו את עצמם מהגטו בדטרויט וזכו לפרסום ולעושר, ובדרך הפכו מוזיקה שנחשבה מנודה ברשתות השידור ללהיט ענק. בדרך הם יצטרכו לבוא חשבון עם חטאי העבר, האנשים שהושלכו בצידי הדרך בשעה שהם כבשו את הצמרת, וחטא הגאווה בו חטאו עם בוא ההצלחה, שהובילה לשחיתות, סמים ופולחן אישיות. כשהמיוזיקל הוצג בברודוויי רוס זיהתה של מי הסיפור הזה (שלה), ומי יוצאת מעאפנית ממנו (היא) והיא שקלה לתבוע.
“נערות החלומות” בגרסתו הקולנועית הוא מיוזיקל משונה. הוא גדוש בשירי אר-אנד-בי מקפיצים, בשעה שהדמויות בסרט מקטרות כמה המוזיקה הזאת – שהיא הלחם והחמאה של הצלחת המיוזיקל – העלימה את הנשמה ממוזיקת הנשמה. במילים אחרות, אתם שומעים שיר מלהיב, מקפיץ, תוסס, סוחף, ובסופו מישהו יגיד כמה זה שיר תפל, מסחרי וחסר נשמה. סליחה שנהנינו. ומנגד, יש את הדמות הפגועה והרמוסה, הזמרת האמיתית בלהקה, שהושלכה הצידה לטובת הזמרת הפחות טובה אבל היותר יפה. היא אחראית לצד הנשמה בסיפור אבל בכל פעם שהיא פוצחת בבלדת סול קורעת לב הסרט נעצר ומידרדר לכדי נמנום.
לביל קונדון, הבמאי של “נערות החלומות”, יש בעצם שתי קריירות נפרדות. באחת, זו שאני אוהב, הוא תסריטאי ובמאי חכם מאוד של הסרטים “אלים ומפלצות” ו”קינסי”, העוסקים בפוליטיקה המינית ובצביעות והשמרנות של החברה האמריקאית. על התסריט של “אלים ומפלצות” הוא זכה באוסקר. מנגד, הוא הפך למין מעבד דלוקס חסר השראה ודי מעצבן של מחזות הזמר שכולם כבר הרימו מהם ידיים, תחילה כתסריטאי של “שיקגו” וכעת כתסריטאי והבמאי של “נערות החלומות”. אלא שקונדון מצא לעצמו לוגיקה משונה לעיבוד מיוזיקלס למסך. מתוך הנחה שהקהל העכשווי חסר סבלנות לסרטים בהם המשחק מתבצע בשירה, קונדון הגה לשני הסרטים עולם “הגיוני” בו קטעי השירה מתבצעים בעיקר על במה, כלומר שלא מדובר ממש במיוזיקל אלא בדרמה עם הופעות שירה. זה יוצא דפוק פעמיים, קודם כל כי המיוזיקל כז’אנר קולנועי מתבסס על החופש לערבב בין עולמות ומציאויות ושבירת הקודים הדרמטיים המקובלים כדי לאפשר קיומו של עולם אמיתי בו ביטוי רגשי באמצעות שירה וריקודים נחשב הגיוני לחלוטין, ואף אקסטטי. ושנית, כי הדרמה ב”נערות החלומות” היא לא יותר מתקציר עלילתי המדגישה רק נקודות מפנה ולא תהליכים, ומתפקדת בעיקר כקטעי קישור מצומצמים בין השירים. וכך, בלי דרמה באמת מעוררת הזדהות, ועם עולם קולנועי שכולו בנוי באולפנים, בתים, חדרים ומסדרונות, התוצאה היא מיוזיקל סטטי וכמעט חסר חיים. מה שכן, יש בו שירים חביבים וגרוב מידבק.

הפן של פיטר
הכריזמה החצופה של פיטר אוטול היא הסיבה היחידה לצפות ב”ונוס”, סרט בינוני למדי

“ונוס” הוא מעין פרויקט אח ל”אמא”, שיתוף הפעולה הקודם בין הבמאי רוג’ר מיצ’ל (“נוטינג היל”) והסופר/תסריטאי חניף קוריישי (“מכבסה יפהפיה שלי”). שם זו היתה אשה מבוגרת המגלה מחדש את מיניותה באמצעות סקס סוער עם החבר השיפוצניק הצעיר של בתה (דניאל קרייג, בימי הטרום-בונד שלו). ב”ונוס” זהו גבר קשיש, בן 74, שמיציו מתערבלים למראה קרובת המשפחה הצעירה מאוד שעברה לגור בדירת ידידו. ובעידן הפוליטיקלי קורקט המאבן בו כל הטאבואים התהפכו במקום להתאזן, מה שהיה מותר לגברת הקשישה, אסור לגבר הקשיש: אין סקס.
“ונוס”, ואני אומר את זה במובן הכי אקדמי ושכלתני, הוא סרט ככה-ככה. מצד אחד, הוא חינני להפליא, בעיקר בזכות הכריזמה הבאמת חצופה של פיטר אוטול, שלא נדרש כאן לשום מאמץ משחקי. מצד שני, קשה שלא לחוש שמדובר בפרויקט כמעט מרושל, אולי ספונטני, של יוצריו. אפילו ל”נוטינג היל” היה תסריט מורכב יותר עם דמויות עשירות יותר. אבל מה שאין ל”ונוס” במורכבות, תחכום או מקוריות, יש לו בחן. אוטול מגלם דמות כמעט אוטוביוגרפית: שחקן ותיק שמגלם כיום בעיקר קשישים הנוטים למות. הנערה הצעירה לא יודעת מי הוא. “אתה מפורסם?”, היא שואלת אותו. “קצת”, הוא עונה לה. ואז, כמובן, עושה עליה דאווינים עם הלימוזינה שבאה לאסוף אותו לסט הצילומים. הוא מלמד אותה שייקספיר, היא מלמדת אותו קיילי מינוג. הוא קונה לה שמלה, היא נותנת לו לגעת בה. ובעיקר, כשהוא ליד חבריו השחקנים הקשישים הוא נראה עייף, זקן וסטטי, אבל לידה הוא מתמלא מרץ, עזוז ותנועה. “ונוס” מרפרף ליד הנושאים המשמעותיים שהוא היה יכול לדון בהם באופן מבריק יותר: זיקנה מול נעורים, משחק מול חיים, תפקידה של המוזה בחייו של אמן, מציצנות מול חשפנות. הכל נרמז שם בסרט שנראה שהוא בעיקר נכתב והופק מהר מדי, לפני שהשחקן הראשי (יבדל”א) ימות להם.

“אסקימוסים בגליל”

יונתן פז, ככל הידוע לי הקיבוצניק היחיד שהוא גם במאי פעיל כרגע, מצליח לאבד את אמון הצופים בסרטו החדש, השלישי במספר, כבר בסצינה השנייה: והיה באישון לילה וקמו כל חברי קיבוץ בגליל ויברחו ממנו, משאירים מאחור את חובותיהם ואת אבותיהם. זקני הקיבוץ ננטשו בבית הקשישים. וזו כנראה נקמת הצעירים: כשם שההורים נטשו את צאצאיהם בבתי הילדים, כך עושים הם עושים להם עכשיו בחזרה. מאותו רגע נותרים הקשישים לבד בקיבוץ, נטושים. ומכאן מתחילה דינמיקה קבוצתית גריאטרית, סטטית ותיאטרלית ברובה, אבל שכתובה עם לא מעט חן וכמה אבחנות נאות על ידי יהושע סובול, שחתום על התסריט. במידה מסוימת זהו מעין המשך של סובול למחזה שלו “הלילה ה-20″, העוסק בימיה הראשונים של קבוצה חלוצית העולה לקרקע בראשית המאה ומקימה קיבוץ. כאן אלה ימיה האחרונים של קבוצה דומה. אלא שלהבדיל מ”אדמה משוגעת” של דרור שאול, המתאר את הקיבוץ כמקום נצלני, אונס, הורס והורג, פז וסובול – למרות נקודת המוצא העגומה – עדיין מאמינים בקיומו של ניצוץ חלוצי. ובמקום סרט על מותו של רעיון הקולקטיב, זהו סרט המנסה לדמיין את שיבתו לחיים. זהו סרט בסיסי מאוד, דל באמצעיו הקולנועיים, מיושן למדי, אבל יש בו כמה רגעים חינניים של אופטימיות, המצליחים לתפקד כמטאפורה משעשעת על ישראל החומרנית ושוחרת הנעורים של ימינו.

נושאים: ארכיון

2 תגובות ל - “לצמצם שורות”

  1. Shai 17 מרץ 2007 ב - 1:35 קישור ישיר

    Dreamgirls is, in one word,boring.I love musicals.Some of my all time favorites films are musicals.I actually suffered during the film and thought of leaving in the middle.

    The problem lies also in the fact that the songs are forgetable. There is not one song I’d like to hear again from this musical.

    And the disappointment is also from Bill Condon.A director I like but here do a lazy work.

  2. ערן 18 מרץ 2007 ב - 8:00 קישור ישיר

    חברים,
    מי מאתנו שמתגורר בחו”ל ומעוניין להקליד תגובותיו בעברית ימצא מענה באתר הזה:
    http://WWW.gate2home.com


השאירו תגובה