07 אוגוסט 2010 | 20:30 ~ 11 Comments | תגובות פייסבוק

"הילדים בסדר", ביקורת

"אם אנחנו רוצים להצליח בקולנוע לב צריך לפחות שלוש סצינות על אוכל בסרט"

 

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.8.2010

 

 

 

בפסטיבל ירושלים הוקרנו שני סרטים כמעט זהים. שניהם סרטים קטנים ועצמאיים מאת במאיות אמריקאיות, שעוסקות במערכות יחסים של אנשים בוגרים, זוגות עם ילדים, רומנים מחוץ לנישואים, משברי אמצע חיים וכזה. ניקול הולופסנר ביימה את "תני בבקשה" על זוג ניו יורקי. ליסה צ'ולודנקו ביימה את "הילדים בסדר" על זוג קליפורני. אה, הזוג הקליפורני? הן לסביות. אבל כל השאר? אותו דבר בדיוק. שני הסרטים עוסקים, למעשה, במחלה הזאת שנקראת בורגניטיס, שתוקפת זוגות בורגנים שהחיים נוחים להם והשיעמום מעביר אותם על דעתם. בסרט האחד הגבר מחליט לעשות טיפול קוסמטי ולנהל רומן עם הקוסמטיקאית. בסרט השני הגברת מחליטה לבדוק, אחרי שנות מונוגמיות לסבית, את אופציה הרומן-הסטרייטי-מחוץ לנישואים. ובשני הסרטים, הילדים המתבגרים נמצאים באמצע ורואים את הוריהם מתמוטטים מולם מבלי ששום דבר, חוץ משיעמום ממאיר, לא היה מקולקל שם מלכתחילה. מבין שני הסרטים האלה חיבבתי הרבה יותר את "תני בבקשה", שהיה בו משהו ארסי יותר, והוא הביט במבט נוקב, ציני וערמומי מאוד על כמה ממחלות המאה ה-21: התחושה שאנחנו צריכים לתרום לחברה, אבל חוסר היכולת שלנו לעשות את זה. “תני בבקשה" הוא סרט על חמדנות. וכמה מתאים שבשל חמדנות ככל הנראה לא נראה אותו בקרוב על מסכי הקולנוע בארץ. לעומת זאת, “הילדים בסדר" הוא סרט נינוח ונעים הרבה יותר. אשה אחת היא גינקולוגית, השנייה היא אדריכלית שהופכת למעצבת גינון. האחת בוצ'ית אסרטיבית, השנייה תלותית יותר. וכשהילדים שלהם מחליטים לברר מי הגבר שתרם את הזרע שאיתו הזריעו את אמותיהן, נכנס לקלחת גבר חדש, שגם הוא פנטזיית העידן החדש: בעל מסעדה אורגנית, שגם מגדל בעצמו את ירקותיו, והוא לא דופק חשבון את מי הוא דופק, סטרייטית אמריקאית-אפריקאית, או לסבית ג'ינג'ית. האדם הנאור. “הילדים בסדר" הוא סרט מתוק ונעים מאוד – כמו סלט קפרזה קריר מלווה ביין רוזה מצונן – ביום חם (אבל עם בריזת הרים נעימה). ומסתמן, אפילו, שהקהל בניו יורק ממש משתגע על הסרט.

 

 

אבל משהו בסרט הזה הציק לי. היה בו משהו נינוח מדי אפילו. עשיתי תרגיל: אם הסרט לא היה עוסק בזוג נשים, אלא בזוג הטרוסקסואלי? אזי ללא ספק היינו מגלגלים עיניים מרוב שיעמום. ראינו ראינו ראינו. אז כן, אני מודע לזה שזה "עוד סרט על זוגיות", אלא שהפעם זו זוגיות של גייז, זה בדיוק העניין והאישו. וזה נכון, שהסרט הזה בוודאי נוגע בנקודות של מערכות יחסים חד-מיניות שעצם העיסוק בהן הוא אקט חדשני והצהרתי: כמו העניין עם הילדים שגדלים עם התחושה שהם חיים בבתים הכי נורמטיביים, ועדיין משהו שם חסר להם (נקודה שאם יוצר סטרייט היה מעלה מיד היו מוקיעים אותו, והיא בהחלט הנקודה הכי מעניינת מבחינה סוציולוגית בסרט), או העיסוק הכן למדי במיניות הנשית הדי דינמית ונזילה. כלומר, שהסרט בוודאי מכיל נקודות מעניינות, והוא מנסח את עצמו יפה. והוא מכיל רגעי משחק משובחים (ג'וליאן מור ואנט בנינג עושות כאן הורדות ידיים של שחקניות כשכל אחת מהן מקבלת לפחות סצינה אחת בה כל אחת מהן ממחישה למה היא אחת השחקניות הכי אהובות בהוליווד). אבל ממש באותה נשימה יש משהו בסרט קל מדי בכתיבה שלו – הכל די צפוי, כל הסיבוכים וכל ההתרות – ומשהו חסר ייחוד בבימוי. ואל תגידו לי שזו החתרנות של הסרט: שהוא מוכיח שקולנוע קווירי לא חייב להיות כועס ומהפכני, ומותר גם לו להיות הכי בורגני, שבע ונינוח. הסרט נעים, הכל בסדר, אבל הוא גם נדוש להחריד. די ברור למה האמריקאים מוקסמים מזה: זה גורם להם להיראות הכי צרפתיים.


Categories: ביקורת

11 Responses to “"הילדים בסדר", ביקורת”

  1. דוקטור קולנוע 7 אוגוסט 2010 at 23:56 Permalink

    ביקורת מתוחכמת. סוף סוף. לרגע חשבתי שהתרככת.

  2. איתן 8 אוגוסט 2010 at 20:56 Permalink

    ראיתי היום. מסכים עם רוב מה שכתבת. הרגשתי משהו מאוד מלאכותי בסרט. לא האמנתי לרגע. לא צחקתי. לא התרגשתי. סתם סרט.
    הכותרת של הביקורת נכתבת מעצמה:
    הילדים בסדר. הסרט ככה-ככה.

  3. בני 9 אוגוסט 2010 at 11:49 Permalink

    "הילדים בסדר" סרט בינוני. השחקקנים טובים, למעט ג'וליאן מור, שממנה הייתי מצפה להופעת משחק מפעמת ומרגשת כמיטב הופעותיה הקולנועיות כגון: "הרחק מגן עדו", "השעות", "לילות בוגי", "ביג לבובסקי", "סוף הרומן", "מגנוליה", "הנשכחים" ו"סינגל מן".

  4. יוחנן הטבול 11 אוגוסט 2010 at 6:23 Permalink

    דווקא בגלל שהכל צפוי, שהכל בנאלי, שהכל כל כך רגיל. זה חשיבותו של הספרט – שאומר שבסופו של דבר הזוג ההומוסקסאולי הוא זהה

  5. תומר 20 אוגוסט 2010 at 1:01 Permalink

    סרט מצוין. משחק מעולה. למה תמיד הציפייה לסרט לא צפוי? למה אי אפשר פשוט להנות ממשחק טוב, סיפור מהחיים ותו לא?

  6. סמואל בקט 21 אוגוסט 2010 at 18:49 Permalink

    צודק. איך אפשר להשוות ל"פעם הייתי" המופתי של הבמאי המצליח אבי נשר? כל סרט, קל וחומר אמריקני, מחוויר ליד פנינה קולנועית זאת.

  7. יעל 22 אוגוסט 2010 at 0:20 Permalink

    בשום מקום לא קראתי דבר על הדרך המשונה שבה 'העיפו' את הגורם המפריע- הגבר, תורם הזרע, אל מחוץ לתמונה. בתור האשם בכל מה שקרה. האם זה בגלל שהבמאית גם לסבית? וחוץ מזה, אכן בנאלי לגמרי. מזל שיש שחקניות מקסימות. בעיני סרט בינוני.

  8. איזי 23 אוגוסט 2010 at 0:32 Permalink

    אחד הסרטים הכי משעממים שראיתי לאחרונה.המשחק – גרוע , תסריט – צפוי
    בקיצור- לא ללכת!

  9. web analytics 7 דצמבר 2010 at 9:01 Permalink

    Mate the spam comments here are driving me insane! Fix it!

  10. Marinda Yamamoto 7 פברואר 2011 at 4:04 Permalink

    Your website is great! This post really caught my eye when I was searching around. Thanks for sharing it.

  11. Prestashop modules 7 מרץ 2011 at 11:46 Permalink

    A powerful share, I just given this onto a colleague who was doing a bit of evaluation on this. And he in reality purchased me breakfast as a result of I discovered it for him.. smile. So let me reword that: Thnx for the deal with! But yeah Thnkx for spending the time to debate this, I feel strongly about it and love reading extra on this topic. If possible, as you turn out to be experience, would you mind updating your blog with more details? It is extremely useful for me. Huge thumb up for this blog publish!


Leave a Reply