"יום שלישי, אחרי החגים", ביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 4.8.2010
ראשית, ענייני תרגום. זה לא מפסיק לשעשע אותי עד כמה מפיצינו מבוהלים מהמילים "חג המולד". הסרט הצרפתי "חג מולד שמח" הפך ל"חג שמח". הסרט "סיפור חג המולד" הפך ל"סיפור חג". ועכשיו, “יום שלישי אחרי חג המולד" הפך ל"יום שלישי, אחרי החגים". החגים! ראש השנה, סוכות, כאלה. מצחיקים.
כמובן שמפתה מיד להתחיל את הדיון ב"יום שלישי וגו'” בתזכורת שהוא חלק מהגל הרומני החדש ששטף את פסטיבלי הקולנוע בשנים האחרונות, וזכה לייצוג נאה למדי גם על מסכי הקולנוע בארץ (“4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", ו"12:08 מזרחה לבוקרשט") ובפסטיבלים (“מותו של מר לזרסקו”, “משטרה, שם תואר”), אך בעוד הסרטים ההם הציגו דרמה ריאליסטית בעלת מימד חברתי או פוליטי, הסרט הזה הוא פשוט דרמה משפחתית אינטימית וקאמרית, שהקונטקסט הפוליטי היחיד שאפשר לקרוא מתוכה זה פרופיל של הבורגנות הרומנית של ימינו, 20 שנה אחרי המהפכה האנטי-קומוניסטית. למעשה, אין שום דופי ב"יום שלישי". הוא עשוי היטב עם משחק רגיש ועדין ויכולת התבוננות יפה, המאפיינת את הקולנוע הרומני החדש, כזה היוצר אינטימיות כמעט מיידית עם הדמויות. הבעיה היחידה היא שהסרט לא נורא מעניין או ייחודי. הוא נחמד, נעים, עדין, ויש בו קונפליקט עז – גבר נשוי מתאהב בבחורה צעירה, במשך רוב הסרט הוא מזגזג בין הנשים, לשמחתם של הצופים והצופות שרואים את הנאהבים בעירום מלא, ולבסוף הוא צריך להחליט במי הוא בוחר – אבל נדמה שלסרט אין דופק. אני מדמיין את החומר הזה בידיו של קלוד סוטה, למשל, וליבי נקרע. אבל כאן, אני מתבונן מבחוץ, מנותק. הבחירה של הגיבור, אגב, אינה זו הצפויה, ולכן הסרט כן מצליח להיות מעט מקורי יותר מהצפוי, ואולי גם (לבסוף) קצת קורע לב. אבל בסופו של דבר זו עוד דרמה דומסטית בניחוח צרפתי, אבל תוצרת רומניה. דרמה על תשוקה גדולה, מטלטלת משפחות ומחרבת חיים, אבל הסרט עצמו כמעט אדיש מרוב חוסר תשוקה.
ואגב, מה הקטע של רומן של גבר עם רופאת שיניים? גם ב"יום שלישי אחרי החגים" וגם ב"עשבים שוטים" יש עניין כזה. קינקי.
הו, יאיר, הפעם פספסת בגדול.
קודם כל: לפעמים אני קורא את דן פיינרו, ומשתגע מזה שהוא חייב למצוא בכל סרט סיני מטאפורה לחיים תחת שלטון קומוניסטי. לא כל סרט הוא סרט פוליטי.
ובהתאמה – לא כל סרט רומני צריך לספר על ימי צ'אושסקו. אז אם אתה מחפש את "הקונטקסט הפוליטי היחיד שאפשר לקרוא מתוכה זה פרופיל של הבורגנות הרומנית של ימינו" – עזוב, בחייך. הסרט הוא לא על זה.
שנית – אני מסכים איתך שהסיפור בבסיסו הוא בנאלי, אבל הסגנון הקולנועי הרזה שלו מייחד אותו, והופך אותו לדרמה החזקה שהוא. אהבתי את קלוד סוטה, אבל הוא היה בספירה קולנועית אחרת לגמרי. ההשוואה בעיניי לא במקומה. ובכלל, לכתוב ביקורת על "יום שלישי אחרי החגים" (מסכים איתך לחלוטין בעניין המגוחכות של הפחד המפיצי מסנטה קלאוס) מבלי להזכיר את הסגנון הקולנועי הלא קונבנציונלי של הסרט הוא החמצה מאוד גדולה של הערך העיקרי בו – העובדה שכל סצינה בסרט היא בעצם שוט אחד (ורובם די סטטיים) מאפשרת לשחקנים להוציא את המיטב מהתסריט, וכתוצאה מכך, ליצור דרמה חזקה ואפקטיבית.
איתן היקר, תגובה מצויינת. באמת. במיוחד החלק הראשון שלה על ה"קריאות" המתבקשות מכל סרט שמנסות בכוח להפוך סתם יצירות חביבות לאמירה פוליטית. אני באמת חושב שקצת השתגענו, וכבר כל משטר וכל ממסד ישר הופך בעינינו לאיזה מפלצת שכל יצירה שנעשית בתחומה חייבת לעסוק בחופש ובאנטי חופש וכו… זה נותן ליוצרים את הרעיון לסרטים נוסחאתיים – כאלה שאתה יודע בדיוק שזה יעבוד על הקהל. וכמו שקומדיה רומנטית דביקה וטיפשית עם איזה ג'ניפר היא נוסחא כך גם סרטי פסטיבלים שעוסקים ביחיד מול הממסד לכל גווניו.
זאת טיפשות.
ועכשיו לחלק השני שלך, איתו אני פחות מסכים.
בימינו הבימוי הריאליסטי הפך להיות לא פחות נוסחאתי ומנייריסטי מבימוי אחר. גם להעמיד מצלמה רבע שעה בלי לעשות פאן כשמתבקש, זאת בעיה.
תראה את מקרה "שבעה" סרט שיכול היה להיות פצצה מהלכת , נהרס בעיקר בגלל השתלטות האלק ריאליזים בשקל שיש בו. במקום לרגש ולהיות עם הגיבורים הבמאים מתעקשים בכוח להשאיר את הפריימים הלא מאוזנים שלהם במשך דקות ארוכות וזה כבר מעיק!
כמו שבעדשות הרחבות של טרי גיליאם יש מלאכותיות כך יש גם בשוטים הסטאטיים האין סופיים האלה.
מניירה.
משה, כל מקרה לגופו.
"משטרה: שם תואר" הרומני מהשנה שעברה השתמש באותה טכניקה, ושעמם אותי עד מוות. היו שם ה-מ-ו-ן רגעים מתים, שבהם לא קורה שום דבר. ולמרות שנינות בכתיבה, ולמרות שאני מקבל את הרעיון הכללי שהסרט מעביר, העובדה שהייתי צריך לצפות במשך רגעים ארוכים עד אין סוף בשוטר שמסתכל על נערים מעשנים מריחואנה, או על איש שאוכל מרק הטריפה לי את השכל. אם הסרט ההוא היה קצר ב-נגיד בחצי, הוא היה יצירת מופת. ב"יום שלישי אחרי החגים" קורים כל הזמן דברים בפריים. הוא לא משעמם לרגע. ויש בו אפילו משהו תיאטרלי – שני שחקנים משחקים מולך ללא קאטים. אבל הדינמיקה בין שניהם מחשמלת, והעובדה שמדובר פה בשוט אחד-ריל טיים הופכת את הדרמה לאפקטיבית מאוד.
ו"שבעה" – גם שם לא היתה הרגשה ריאליסטית מדי לטעמי. "שבעה" יצא מתוך מסורת ארוכה מאוד של סרטי המשפחה-המורחבת-מתכנסת-והסודות-נחשפים ("לילסדה", "החגיגה" הדני אם לציין רק שניים). העובדה שהצילום בסרט סטטי ברובו אפשרה לצלם לכנס בתוך הפריים כ-15-20 דמויות בבת אחת, וליצור מתח עוד לפני שנאמרה מילה אחת. אני ראיתי בזה מעשה חכם מאוד, ופרס האופיר שהסרט הזה קיבל על צילום מוצדק לחלוטין בעיניי.
כך שכל סרט לגופו, לדעתי.
היתה לי פעם חברה רופאת שיניים והיא היתה אחלה.
אבל תקופת חג המולד היא אכן תקופת"החגים". אחרי חג המולד יש את הסילבסטר-או ,ברומניה,שם הרוב אורתודקסים,אחרי הסילבסטר יש את חג המולד,שהאורתודוקסים חוגגים בשביעי ביולי.
במדינות אחרות שיש בהם רוב נוצרי וגם אוכולוסייה יהודית או מוסלמית גדולה משתמשים בתקופת הכריסמס, המקבילה כידוע לחנוכה ולעיתים לעיד אל פיטר (אם זכרוני אינו מטעני),במונח "חגים"-ראה ערך ברכת הפוליטיקלי קורקט האמריקאית"הפי הולידייז".
הרומנים אף פעם לא היו חזקים בפוליטיקלי קורקט במיוחד.
בקיצור,אחרי החגים זה אולי לא תרגום מדוייק של השם המקורי אבל גם לא מנותק מהתרבות הרומנית,ומתחבר גם לתרבות שלנו שזה לא רע.
*בשביעי בינואר,כמובן.
כל הסצינה הפותחת את הסרט ונמשכת מעבר לגבול הטעם הטוב, מה מטרתה מעבר המציצנות של הצופים לעירומם של הדמויות הפועלות? מעב לפורנוגרפיה לשמה, מה היא מוסיפה לגוף הסרט? מה תרומתה לעלילה.?
האם הבמאי רצה להגיד שרק הכוס של האשה המצולם בפריים הוא זה שגורם לגיבור להתגעגע כל-כך ?או אולי השדיים שלה המצולמים מכל זוית אפשרית? הכוס והשדיים הם, אלה, שעומדים בבסיס האהבה? הם תמצית האהבה? ואין בלתו? ובשביל הכוס מפרקים משפחה?
לא הרגשתי שיש שם אהבה. גם שגרת היום-יום עם האשה אין בה שתוף אמיתי ואהבה.
אז בסך הכל ספור בנלי על בגידה וסיום עצוב על עזיבה, על מורך לב, על חוסר יציבות, על משבר שלא עומדים בו.
דוקא הצילומים האיטיים עושים את הסרט לפשוט ונינוח לצפייה. הילדה משחקת מעולה וכל היתר בנלי בנלי בנלי….
ובסך הכל יוצאים מהסרט עם טעם רע בפה
מעניין מאוד.
ראיתי את 4 חודשים, 3 שבועות ויומיים שהיה מעניין ואפקטיבי במיוחד.
בטח לא אצליח לראות את שלישי אחרי החגים בקולנוע אך אשתדל כשיגיע לפורמט דיוידי
סרט מעולה. חלק מהסצינות הן אינטימיות עד כדי תחושת חוסר נוחות אצל הצופה. תורם לזה המשחק היוצא מן הכלל, אמין ומדוייק מאין כמותו. הסיפור הבסיסי בנאלי, הוא קורה סביבנו כל הזמן, אבל הסרט לוקח אותנו אל תוך האירועים וגורם לנו להיקרע מבפנים יחד עם הדמויות.
רימו – בעניין העירום בפתיחה, קבל תשובה כנה לשאלה ששאלת רק כדי לצעוק שאתה צודק ואין עוד אפשרות חוץ ממה שאתה חושב:
לעניות דעתי, הסצינה הפותחת את הסרט הייתה חשובה ואפילו חיונית. ראשית כל, לפתוח עם עירום גברי ונשי, מסיר מהר מאוד את כל העוקץ, את אותה פורנוגרפיה שהזכרת מן הסרט. ברור כי הבמאי לא יוכל יותר להשתמש בעירום כדי לזעזע או להסעיר וכד'. תורמת לכך תחושת האגביות בה מצולם העירום. אני (בניגוד אליך) מצאתי אותו טבעי מאוד בערך באמצע הסצינה. המצלמה נשארת סטטית ואין שום "ציצים וכוס מכל זווית אפשרית" כפי שטענת (הייתי אומר שזה בראש שלך, אבל זה כבר ממש לא יפה). בנוסף, ביססה הסצינה את הסרט כאמין מאין כמוהו – בניגוד לסרטים אמריקאיים מתחסדים בהם הכל מכוסה יפה יפה בסדינים, מונטיאן בייצוג יותר קרוב למציאות של שיחה בין בני זוג לאחר קיום יחסי מין. ממש כשם שבחירות נוספות שלו שירתו את האותנטיות של הסרט ושל הטיפוסים. בעניין האהבה – אני דווקא הרגשתי שהיא מחברת בין הגיבור לפילגשו, ונעדרת לחלוטין מיחסיו עם אשתו ואפילו ביתו. אבל מה אני מבין – אני, כשמראים לי כוס וציצים מיד בתחילת סרט, חושב שזה אשכרה חלק מהסרט במקום להתרגש או להתרגז…