"נערה עם קעקוע דרקון", ביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 25.8.2010
משהו מעניין קורה לקולנוע השבדי בזמן האחרון. בשנות החמישים הצירוף "סרט שבדי" בישראל היה שם קוד לסרט שיש בו עירום ואירוטיקה. בשנות הששים והשבעים כשדיברו על "סרט שבדי" לרוב התכוונו לקולנוע של אינגמר ברגמן, ולסרטים כבדים על משפחה, דת ומוסר. ופתאום בשנה האחרונה, סרטים שבדיים הופכים לסנסציות גלובליות בתור סרטי מתח ואימה (ועירום וארוטיקה). תחילה היה זה "תנו לאדם הנכון להיכנס", סרט ערפדים מבריק, וכעת זה "נערה עם קעקוע דרקון". שני הסרטים עוסקים בנשיות ואלימות מכיוונים מעניינים, שקשה לי להכריע האם הוא פמיניסטי או דווקא נצלני. ובכל אופן, שני הסרטים נחטפו מיד על ידי הוליווד וזוכים כעת לרימייקים אמריקאיים. בברגמן הוליווד לא העיזה לגעת, אבל כשזה מגיע לערפדים ולרוצחים סדרתיים הוליווד ממילא מרגישה שזו מלכתחילה הטריטוריה שלה.
לא קראתי את טרילוגיית "מילניום", ש"נערה עם קעקוע דרקון" היא החלק הראשון שלה, ושהפכה לרב מכר גם בישראל. אבל המיתולוגיה שכבר נוצרה סביב סדרת הספרים הזאת בהחלט מסקרנת. לכאורה, עוד סדרת ספרי מתח, בילוי לקיץ ולטיסות שהופך כצפוי ללהיט קופתי גם בקולנוע, לא משהו שדן בראון לא עשה קודם. אלא שסטיג לארסון, עיתונאי שבדי שהתחיל לכתוב ספרים רק לקראת גיל הפנסיה וניבא מראש שהם יכניסו לו מיליונים, לא זכה לראות את ספריו הופכים לרב מכר. הוא הלך לעולמו בנסיבות מיסתוריות ב-2004 לפני ש"נערה עם קעקוע דרקון" בכלל ראה אור (ב-2005). וזה הצית סדרה שלמה של ספקולציות וקונספירציות. העיקרית שבהן היא שלארסון כלל לא כתב את הספרים האלה (יש הטוענים שחברתו לחיים כתבה אותם). אחרת טוענת שלארסון למעשה נרצח, ולא מת מוות טבעי. כך או כך, לארסון הגיע יום אחד להוצאת הספרים בשבדיה עם שלושה ספרים שכתב ברצף. מבחינתו זה היה למעשה ספר אחד, המחולק לשלושה כרכים. והספרים אכן הפכו לסנסציה עולמית.
וכנהוג, מסרטים שעיקרם עלילה בלשית ומותחת, נראה שעיבוד לקולנוע הוא עניין של זמן. כמו הספרים, גם הסרטים יצאו בזה אחר זה בשבדיה. כשהראשון שבהם הפך השנה ללהיט עולמי, עם הכנסות של למעלה ממאה מיליון דולר. למעשה, זהו הסרט הזר הקופתי ביותר בעולם כרגע. ומכיוון שהוא כבר יצא בעולם בדי.וי.די לפני מספר חודשים צפיתי בו די מזמן ומצאתי אותו בינוני וסתמי למדי. כעת, כשהוא יוצא בישראל צפיתי בו שוב. כן, הוא עדיין סתמי. אבל כעת עליי להרחיב ולנמק.
בעיה ראשונה היא ליהוק הבמאי. לא יעזור, שיטת האוטר עובדת. במאי בינוני יכול להבטיח סרט בינוני. ונילס ארדן אופלב חתום על "החלום של מרטין", אחד הסרטים השבדיים הכי איומים שראיתי בשנים האחרונות (והתחרות קשה, היו בשנים האחרונות כמה וכמה סרטים שבדיים רוויי קיטש העוסקים במוזיקה). ואכן, אופלב מצליח ברגעים הטובים של הסרט – הנמשך שעתיים וחצי מפרכות – להיות סטנדרטי וקורקטי. מודה, יש לסרט סטייל סביר, ויש לו קצב סביר, אבל הוא לחלוטין אחיזת עיניים מתסכלת, המלווה באחד הפסקולים האיומים ששמעתי באחרונה. ובסופו של דבר, למעט שתי סצינות אלימות ומרדף לקראת סוף הסרט, רובו של הסרט מורכב מקטעי "מתח" של גיבורי הסרט מחפשים רמזים בגוגל, מדפיסים תדפיסים ומדפדפים בגבינים מכווצים בין ניירות בארכיונים. ומכיוון שאני מאמין בבמאים, ישבתי לצפייה שנייה בסרט רק כדי להבין מה דיוויד פינצ'ר ראה בו שגרם לו לרצות לביים לו רימייק אמריקאי. נכון, לפינצ'ר יש חיבה לרוצחים סדרתיים, אחרי שביים גם את "שבעה חטאים" וגם את "זודיאק". ואיך התסריטאי סטיב זייליאן (זוכה האוסקר על "רשימת שינדלר") – אחד התסריטאים שאני הכי מחזיק מהם בהוליווד, וסוג של אלוף אולימפי בעיבודי ספרים לסרטים – מתכנן להתמודד עם העלילה הנורא מגושמת של הסרט המקורי? האם שניהם פשוט ימחזרו את מה שאופלב עשה עם יותר כסף? או שהם יצליחו לפצח את הפוטנציאל הרב שכנראה מסתתר בספר, ולעשות בו קצת סדר?
עלילת "הנערה עם קעקוע הדרקון" מתמקדת בשני גיבורים פגומים: האחד הוא העיתונאי החוקר מיקל בלומקוויסט שבתחילת הסרט מתפטר מהמגזין בו הוא עובד, “מילניום", אחרי שנמצא אשם בהוצאת דיבה בכתבת תחקיר שפרסם על תעשיין שבדי. כדי להעביר את הזמן הוא נענה להזמנתו של מיליונר שמציע לו ג'וב: לחקור מה עלה בגורלה של אחייניתו שנעלמה שנים לפני כן ושהוא מאמין שנרצחה על ידי מישהו מבני משפחתו העשירה והמושחתת, וממילא המשטרה הרימה ידיים בפיענוח התעלומה.
ומנגד נמצאת ליזבת סלנדר. היא בבחינת ההברקה של הסיפור הזה, היא הנערה עם קעקוע הדרקון מכותרת הסרט. בביקורות שקראתי על הסרט קראתי בעניין איך לארסון עירבב פנימה לסיפורם של בלומקוויסט וסלנדר כל מיני רמזים הקשורים לתרבות השבדית, בין השאר שהשניים הם מעין "בילבי" לימינו. מעניין. בסרט לא מצאתי לכך זכר. כן מצאתי זכר לכך שסלנדר הפכה מדמות מסקרנת לדמות מבולגנת. לכאורה היא צריכה להיות מעין עילוי מחשבים, האקרית שמגיעה בקלות לכל מחשב ושביב מידע, ושהיא נפש פצועה ופגומה שלא דופקת חשבון לאף אחד. אבל בסרט היא בעיקר מוצגת כקורבן סדרתי: אביה אנס אותה, האפוטרופוס שלה אונס אותה, חבורת חוליגנים ברכבת התחתית מתעללת בה. היא אמנם נוקמת באכזריות בכל אחד ואחד, אבל משהו ברצף הזה מחליש את הדמות הזאת, וכל מה שנותר ממנה זו העובדה שהיא נורא משוחררת מבחינה מינית, מנהלת רומן עם בחורה ברגע אחד, ונכנסת בנונשלנטיות למיטתו של בלומקוויסט ברגע הבא. סלנדר אמורה להיות הדמות הכי משוחררת, עצמאית, חזקה, פמיניסטית, אבל האם היא כזאת? אני תוהה. השם המקורי של הספר והסרט בשבדיה הוא "גברים ששונאים נשים". ואני תוהה למי בדיוק לארסון התכוון כשהוא קרא כך לספרו. כאמור, לא יודע איך סלנדר מתפענחת בספר, אבל בסרט היא בסופו של דבר יוצאת דמות די מעצבנת. לא רק בגלל העניין הפמיניסטי, אלא בעיקר שהיא לרגעים כתובה ברישול איום והיא כל הזמן רק מספקת לנו הצופים מידע, אותו היא השיגה בקלות נטולת מתח או מאמץ.
אבל הכי בעייתי הוא העניין שהעלילה של סלנדר ובלומקוויסט לא ממש משתלבת בעלילת האחיינית שנעלמה. עלילה שחושפת סודות ושקרים בתוך אחת המשפחות החזקות והעשירות בשבדיה, שחושפת סדרת מעשי רצח לא מפוענחים מהעבר עם איזשהו טוויסט דתי: כל רצח נעשה על פי פסוק מהתורה העוסק במלאכת הקרבת הקורבנות בבית המקדש. ואיכשהו זה מגיע בסוף גם לנאצים נגד יהודים. בקיצור, לפינצ'ר יש כאן שפע חומרים עסיסיים, אלא שבסרט המקורי כל רעיון טוב שמוצג בתחילה לא מגיע לידי מיצוי, הכל נשאר באוויר. ואם יורשה לי טיפה לקלקל, נורא מאכזב שלפתרון התעלומה אין שום קשר לשום דבר ממה שהיה חצי מעניין בדרך אל הפתרון.
===============
נקודה למחשבה (מותר לקריאה אך ורק למי שקרא את הספר או ראה את הסרט):
שנה לפני בוא הגרסה ההוליוודית, שווה לתהות: יש יתרון מסוים בצפייה בגרסה השבדית. היתרון הוא שאנחנו לא בקיאים או מזהים את השחקנים השבדים. ואז כשעומדים מולנו כל החשודים, כולם מבחינתנו שווים, כולם אנונימיים. אין אחד שאנחנו מזהים כשחקן שאמור להיות יותר בולט או יותר מרושע מהשני. אבל בגרסה האמריקאית, ברגע שמלהקים שחקן שיש בו איזשהו זיק של אלימות, הוא כבר מסומן אצלנו כחשוד פוטנציאלי. ודאי וודאי אם זה שחקן יחסית מוכר ושאר החשודים שלידו יהיו פחות מזוהים. לכן, כשמלהקים את סטאלן סקארסגארד (השבדי) לתפקיד מרטין ואנגר, זה סוג של ספוילר למי שלא קרא את הספר, לא? אם מראים לכם תמונה קבוצתית של משפחה ואחד מהם הוא סטלן סקארגרד, ישר הייתם חושדים בו, לא?
1. אני לא נוהג להעיר על שגיאות כתיב, כי כל אחד טועה. זה אנושי. אבל כשזה קריטי…תתקן בבקשה: לא "דברים ששונאים נשים", אלא "גברים".
2. אני חוזר ואומר: לטעמי האישי, המוזיקה דווקא היתה הדבר הכי טוב בסרט. בכל הרגעים שבהם עברו על דפים וארכיונים, היא גרמה לי כל הזמן לחשוב: מה יש שם? מה הם הולכים לגלות?
אבל טעם אישי, אתה יודע…
3. סטלן סקארסגארד? איש רע? הוא גם שיחק ב"מאמאמיה" וב"לשבור את הגלים".
4. יש גם שני סרטי המשך שוודים. שניהם מבוימים על ידי במאי אחר – דניאל אלפרסון, האח של תומס אלפרדסון (שביים את "הכניסו את האדם הנכון"). יש למה לצפות.
ביקורת מעניינת. לי נראה שפינצ'ר פשוט יעשה עיבוד חדש לספר במקום רימייק לסרט השבדי. אחרת זה באמת בזבוז של במאי. והאם מתוכננים גם רימייקים לשני הסרטים האחרים בסדרה או שהסרט של פינצ'ר יהיו מעין איחוד של שלושת הספרים כמו שעשו בזמנו עם "השתולים" שלקח משלושת סרטי "דרך ללא מוצא" ההונג קונגיים.
ועוד שתי הערות:
לגבי השחקנים: מי שמכיר קולנוע שוודי, שני שחקנים (לפחות) אמורים להיות לו מוכרים. מיכאל ניקוויסט, בתפקיד הראשי, שיחק בלא מעט סרטים, ואמור להיות מוכר לקהל הישראלי מהסרט הדביק-עד-מאוד "כמו בגן עדן", וגם בתפקיד הבעל המכה המנסה להשתקם מ"ביחד" של לוקאס מודיסון (שהיה פעם במאי מעניין, לפני שצלל לתוך אקספירמנטליזם). כך שלמרות שהוא העיתונאי החוקר, הוא עצם ליהוקו כבר הוציא אותו מרשימת החשודים (הרי ראינו כבר גם סרטים כאלו). ולנה אנדרה, כאן בתפקיד קטן (עורכת העיתון, שנראית קצת בהתחלה, וקצת בסוף) היא שחקנית ותיקה ומאוד מוערכת (ולכן, סביר להניח שחלקה בסרטי ההמשך יהיה משמעותי יותר). בארץ הוצג סרט נהדר בכיכובה, גרסה יפהפה של ליב אולמן לתסריט של אינגמר ברגמן, "Faithless" (שבארץ הוצג, כמובן, תחת השם "בגידות בחיי נישואין", או משהו כזה).
ולגבי הגרסה האמריקאית: יש לפינצ'ר/זייליאן הרבה עבודה. הם חייבים לפרק את הסיפור לגורמים, ולהרכיב אותו מחדש אחרת. הנסיון של אופלב לתת רקע לדמויות בעזרת פלשבקים הוא מאוד מגושם, ולא עובד דרמטית. צריך לשלב את זה אחרת, ולמלא גם כמה חורים שרירותיים בעלילה.
עבורי הסרט היה חוויה נהדרת, בעיקר לאור ההזנחה שהז'אנר הזה זכה לה בעשור האחרון. עשוי היטב ומאוד מותח.
ובעניין פינצ'ר זה יותר מעציב ממסקרן כשבמאי שפעם היה קול כ"כ מקורי בקולנוע הפך לעוד שכיר חרב.
איתן ורוה – זו בעיה לא של ליהוק לתפקיד האיש הרע אלא כללית יותר, של ליהוק שחקן מוכר לעומת קבוצת לא מוכרים. ברגע שקורה כזה דבר, אתה ישר מניח שלדמות של השחקן המדובר יש חשיבות גדולה יותר מכל השחקנים הפחות מוכרים שלצדו, גם אם מדובר בדמות שמתבררת למשל כאישיותו הרגילה של של ספיידרמן. זה אלמנט זיהוי פרצוף מוכר בקהל… אם כי נכון שבדרך כלל מדובר בפושע שבלב הסיפור. אם יקיפו אותו בשחקנים מוכרים (ואגב, אני לא יודעת כמה סקארסגארד באמת מוכר לקהל הרחב בארה"ב. אולי הבן שלו מוכר ממנו) זה יכול למנוע את התופעה, אבל מה הסיכוי שזה יקרה, מבעיות תקציב וכולי. אם כי אולי כי זה פינצ'ר שחקנים יסכימו… זה קורה כמה פעמים בסרטו האחרון של וודי אלן. אבל הם בריטים שמה, ואלן זה אלן.
ולגבי השחקנים השבדים – בשבדיה (או אולי נגיד סקנדינביה) לא רק השניים האלה מוכרים, מחוץ לה לא ממש.
והערת צד: לפחות בסרט השני אין לעורכת העיתון תפקיד ממש רציני. קצת יותר מבראשון, אבל לא הרבה.
וכמובן שהיום סרט שוודי זה סרט שנעשה במצלמה ביתית על ידי דבילים ומחקה סרטים אחרים
http://www.youtube.com/watch?v=hKoAZEVrq6s
לדעתי, סטלן סקארסגארד היה צריך לקבל את תפקיד העיתונאי בלומקוויסט, ואת זה אני אומרת אחרי שקראתי את הספר, וטרם ראיתי את הסרט. הוא בכלל לא מתאים לדמות של מרטין ונגר.
בתור מי שרק קרא את הספר, זה נשמע כמו עיבוד נאמן מאוד. גם בקריאה הרגשתי שהעלילות לא מתחברות, שה"מתח" משעמם (הספר טרחני מאוד ומציף אותך באלפי פרטים, והוא נכתב בסגנון עיתונאי יותר מאשר ספרותי) ושליסבת אינה דמות מנומקת אלא אוסף של דברים שנועדו לעשות אותה "מעניינת" ו"מגניבה" בכוח. אגב, אני לא יודע אם זה מובן מהסרט אבל היא אמורה לסבול מסוג כלשהו של אוטיזם.
לגבי רמזים לתרבות השוודית, לקרוא לדמות הראשית באותו שם של הגיבור של סדרת ספרי ילדים על ילד-בלש ואז לטחון לקורא את המוח על הדמיון בשמות לא נקרא אצלי "רמז".
אף מילה על זה שהסרט מופץ בישראל באיחור מזעזע של כמעט שנתיים? הוא יצא בשוודיה בפברואר 2009, ומאז לא רק שיצאו גם שני הסרט ההמשך שלו, אלא גם כל השלישייה יצאה בדיוידי ובבלו-ריי. ומזמן.
מסכימה לחלוטין עם מיכאל ג. הסרט אכן טרחני,חסר סגנון, מתארך ומשעמם. כשאתה בא לתאר סקס אלים וסוטה בכמויות כאלה
[היום זה טרנדי, ויש להודות שזה די דוחה.]ללא הומור או אירונייה,אתה מקבל
קורס בסוציולוגייה, ולא קולנוע.לא קראתי את הספר, אבל אם הוא מתנהל כמו הסרט, יש להניח שהייתי מאד מפהקת.המניעים של הכותב ואחריו הבימאי
לא צריכים להיות כאלה שקופים.הביקורת
החברתית צריכה להיות מרומזת וערמומית
ולא כזו ישירה. כי אז התחושה היא שאתה נמצא בדרשה מוסרנית בכנסייה,
את מי זה מעניין?מה זה אמור להפעיל עלי כצופה? חוץ מאשר ריגוש זול של ייצר מציצני?סוג כזה של קולנוע הוא נצלני.ומספק ריגוש קל,של מוסר אינסטנט שמתעכל מהר וחולף.השחקנים
הראשיים אנמיים ביותר.יאיר רווה צודק.משחקם חלול ואין ביניהם כימייה או תשוקה.הסרט חקייני ומנסה ליצור ז'אנר או מורשת לארס פון טריירית.
אבל טרייר יש רק אחד. והוא מספיק בהחלט.אין לסרט סגנון.גם אם הספר
שלא קראתי משעמם או גרוע. ניתן היה ליצור ממנו סרט מעניין.עם במאי נכון ותסריטאי.דווקא חלומו של מרטין היה
בעיניי סרט יפה וקטן.כאן כבר יש יומרות גדולות יותר והכל קורס.
אינגמר ברגמן מתהפך בקברו וודאי.
כשהוא נוכח איזה קולנוע מייצאת היום שוודייה.שטחיות וצעקנות,אם מישהוא חושב שגילויי עריות הוא נושא לדיון
וטאבו שהגיע הזמן לטפל בו, בבקשה קצת יותר בעדינות.גם הסרט החגיגה שהפך להצגה ועוסק בסחורה ה"חמה" הזאת,היה
צעקני וגס.הדבר היחיד הטוב שאני יכולה להגיד על הסרט זה הופעתם הקצרה
של שחקני המשנה,על פרצופיהם הוויקנגיים סקנדיניביים מוזרים.כולם טובים מאד.
It's always nice when you can not only be informed, but also entertained! I'm sure you had fun writing this article.Excellent entry! I'm been looking for topics as interesting as this. Looking forward to your next post.