03 ספטמבר 2010 | 12:43 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

"הרוצח שבתוכי", הביקורת

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 1.9.2010

 

 

בערך פעם בשנה אני מוצא באחד העיתונים מאמר ששואל “מה קרה לקומדיות הרומנטיות?!”. הנוהל קבוע: יוצאת איזושהי קומדיה רומנטית מטופשת עם ג’ניפר אניסטון או קתרין הייגל ואחד העורכים או הכתבים מתגעגעים פתאום לקומדיות הרומנטיות “של פעם”. המושג “של פעם” תלוי בגיל המתגעגע. יהיו כאלה שמתגעגעים ל”אשה יפה” ויהיו כאלה שיתגעגעו לקומדיות הרומנטיות של ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן. אבל זה משונה: כי עדיין עושים המון קומדיות רומנטיות. חלקן מטופשות, חלקן חכמות, והן מבטאות את השינויים שחלו לאורך השינים בדבר הזה שנקרא “מלחמת המינים”. ועדיין כתבות ה”מה קרה לקומדיות הרומנטיות” נותרו נפוצות ממש כמו הקומדיות הרומנטיות עצמן.

 

אבל בעודי צופה ב”הרוצח שבתוכי” פתאום תהיתי: רגע, לאן נעלם הפילם נואר? כי בשעה שבעיתונים שואלים “לאן נעלמה הקומדיה רומנטית” כתגובה לקומדיה הרומנטית העונתית שמגיעה למסכים, השאלה על הפילם נואר לא נשאלת, ממש כמו שאתם לא מוצאים יותר כתבות בעיתונים השואלות “לאן נעלמו הדינוזאורים?”. הפילם נואר פשוט נכחד. מהבחינה הזאת יש משהו מסעיר בצפייה ב”הרוצח בתוכי”. בכל פעם שאני נתקל בפילם נואר – וכמה אלה כבר נעשים בשנה? קרוב לאפס – משהו בתוכי מבסוט מהמפגש. זהו ז’אנר קולנועי שאני אוהב. אבל מכיוון שלא חיבבתי במיוחד את “הרוצח שבתוכי” הוא בהחלט גורם לי לתהות: לאן נעלם הפילם נואר? ולמה הוא נעלם?

 

 

במידה מסוימת, “הרוצח שבתוכי” לא רק מעלה את השאלה אלא גם מספק את התשובה. בשעה שהקומדיות הרומנטיות עברו מוטציות כדי לייצג את השינויים שעברה פוליטיקת הג’נדרים בעשורים האחרונים, הפילם נואר נותר ז’אנר נורא ריאקציונרי. מצד שני, זו היתה מהותו מלכתחילה. הפילם נואר, שנולד בהוליווד בשנות הארבעים אבל פרח בשולי הוליווד בשנות החמישים, נמצא באיזור הדמדומים שבין הז’אנרים הממוסדים יותר. הוא איפשהו על הציר שבין סרטי הבלש ובין המלודרמה, והוא מציג עולם אפל, שנמצא בשוליים של המוסר החברתי המקובל. אם הקומדיה הרומנטית מציגה את מלחמת המינים כקרב מילולי, הפילם נואר הופך אותו לקרב אגרופים. הפאם-פאטאל, האשה שלמענה הגבר מוכן לאבד את ראשו, מוצגת כמרכז הרוע. הפילם נואר מציג את העולם – שנמצא בשולי החוק, שבו השחור והלבן מתערבבים, וקשה להבחין בין הטוב והרע – כזירת קרב ברוטלית שבה או שהגבר יגבור על האשה או שהיא תחסל אותו. מהבחינה הזאת, המושג “פאם-פאטאל” יכול להתפענח לשני הכיוונים: במקור הכוונה היא שזו האשה שהורגת, שהאשה שבגללה הגבר מאבד את חייו. אבל לא פעם היא גם האשה הנהרגת, הנענשת.

 

ב”הרוצח שבתוכי” מייקל ווינטרבוטום לוקח את הרומן של ג’ים תומפסון (קובריק עיבד את “השוד” ואת “נשיקת הרוצח” על פיו, פקינפה יצר את “הבריחה” על פי ספרו) ודרכו מביא את חומרי הפילם נואר לרתיחה מקסימלית. האשה בסרט היא זונה שגרה בפאתי העיר (ג’סיקה אלבה) והגיבור שלנו הוא סגן-שריף בעיירה קטנה שכולם משוכנעים שהוא האיש הכי נחמד בעיר, מבלי לדעת שיש בו מימד אפל ואלים שמתפרץ רק מאחורי דלתיים סגורות (אנחנו כמובן יודעים, כי שם הסרט מסגיר לנו את זה מראש). הברנש הזה מתאהב בזונה עד מעל לראש, ולמעשה מוכן לאבד את ראשו למענה (נקודת תורפה בסרט, לא הבנתי איך זה קרה ולמה, ולכן לא ממש האמנתי לו). מבלי להסגיר את פיתולי העלילה – הקיצוניים למדי – שקורים בהמשך, אין ספק שהדמות שמגלמת אלבה מייצגת את המושג “פאם-פטאל” ביותר ממשמעות אחת.

 

 

לכאורה הכל נכון בסרט והוא אכן מייצג נאמנה את מהות הפילם נואר, כסוגה קולנועית שפועלת מחוץ למערכת הכלכלית הממוסדת, ולפיכך יכולה להיות קיצונית יותר ממה שהקולנוע הממוסד יכול להרשות. ואכן, רמת האלימות שווינטרבוטום מציג בסרט קיצונית למדי. דמותו של קייסי אפלק מפליאה במכותיה בנשים שנקרות בדרכו, והבמאי מתענג בהצגת קריסת הבשר והעצמות של הפנים האנושיות אל מול מטח אגרופים בלתי פוסק. הסרט הזה סדיסטי להפליא. אז מה, האם יתכן שהבעיה בפילם נואר המודרני אינה בבמאי אלא בקהל, שכמוני טוען שהוא אוהב פילם נואר אבל מוכן לקבל אותו רק כמוצג קולנועי היסטורי ולא עכשווי? בהחלט יתכן. אחרי הכל, גם כשג’ון דאהל ניסה להחיות את הפילם נואר לפני כעשוריים לא ממש נפלתי מהתלהבות. ובכל זאת, נדמה לי שזה דווקא משהו אחר שהפריע לי בסרט. מצד אחד, ברגע שקוראים לסרט (ולספר) “הרוצח שבתוכי” אנחנו יודעים למה לצפות מהדמות, ואז היא נהיית די סטטית לאורך הסרט (כמו לקרוא לדמות “אמריקן פסיכו”). מצד שני, בכל מה שקשור לאלימות, ווינטרבוטום הולך בסרט מאוד רחוק – חי נפשי, הסרט הזה אפילו יותר אלים מ”בלתי נשכחים” – אבל למרות שיש בסרט הזה לכאורה המון סקס, למעשה בתחום הזה הסרט כמעט פוריטנית מבחינה קולנועית. וזה תמוה, כי ווינטרבוטום הוא דווקא במאי שמסוגל ללכת רחוק מאוד בהצגה של מיניות על המסך, בסרטים כמו “ג’וד”, “וונדרלנד” ו”9 שירים”. אז למה דווקא כאן הוא מיתן את עצמו? יכול להיות שאם הוא היה בוחר בדרך הקובריקית, שבה הוא מכניס את הצופה למצב של אקסטזה מינית ואז פורק אותה באמצעות האלימות, הרי שהסרט הזה היה הופך קיצוני הרבה יותר, ממש חומר נפץ שלוחץ לצופיו על כל כפתורי הליבידו.

 

 

ואולי הבעיה עם ווינטרבוטום עצמו. מצד אחד במאי שלא דופק חשבון, ששט בנוחות בין ז’אנרים וסגנונות, אבל מצד שני – לטעמי, לפחות – לא משאיר את חותמו על אף אחד מהם. “הרוצח שבתוכי” הוא לפיכך לא יותר מתרגיל בסגנון, שנדמה לי שהיה יכול להיות הרבה יותר: יותר מסוגנן ויותר פרוע. ואולי צריך מישהו כזה, מסוגנן ופרוע, שיבוא להקים לתחייה את הפילם נואר.

נושאים: ביקורת

14 תגובות ל - “"הרוצח שבתוכי", הביקורת”

  1. דורי 3 ספטמבר 2010 ב - 12:57 קישור ישיר

    מעניין אותי מה חשבת על בריק. לא הצלחתי למצוא ביקורת עליו בבלוג (היא קיימת פה?).

  2. אני 3 ספטמבר 2010 ב - 13:13 קישור ישיר

    אם כבר פילם נוארים ראיתם מה מתחולל ב MGM? מלא נוארים שהם בכלל לא של האולפן. the big heat, the lady from shanghai, in cold blood

  3. אורי 3 ספטמבר 2010 ב - 13:23 קישור ישיר

    מוזר אבל ביקורת הלא מפרגנת הזאת,גרמה לרצות לראות את הסרט

  4. אסף 3 ספטמבר 2010 ב - 16:32 קישור ישיר

    הפילם נואר נעלם? “התחלה”, “שאטר איילנד”, “סופר הצללים”.. אלה רק שלושה סרטים שנעשו השנה ועולים לראש. נראה לי קצת לא מדויק.

  5. NIKO 4 ספטמבר 2010 ב - 1:07 קישור ישיר

    It’s funny how “Film Noir” is still alive and kicking in comics/graphic novels. books like “Blacksad”, “Road to Perdition” etc

  6. מישהו 4 ספטמבר 2010 ב - 1:13 קישור ישיר

    התחלה זה לא בשום רמה, או ולא בשום צורה פילם נואר. זה דבר ראשון. דבר שני כן, הפילם נואר די נעלם למרות שהוא מגיח מידי פעם לפעמים באופן קלאסי( האיש שלא היה שם) או בדרכים חדשות ומתוחכמות( בריק המבריק, עיר החטאים) אבל אני חושב שקודם כל צריך לזכור שזה תת זאנר, וגם שבאמת מידי פעם צץ אז איזה אחד חדש. סופר הצללים הוא דוגמה טובה, מין גרסה גשומה וקצת פחות אפלה לצ’יינהטאון. ( שאני יודע היה ניאו נואר, אבל זה די אותו דבר)

  7. בני 4 ספטמבר 2010 ב - 10:00 קישור ישיר

    אתם יכולים להציע שמות של סרטי פילם-נואר קלאסים וטובים?

  8. סבסטיאן 4 ספטמבר 2010 ב - 12:13 קישור ישיר

    ההגדרה של פילם-נואר היא לסרטים שיצאו בסוף שנות הארבעים עד אמצע החמישים מארצות הברית והגיעו לצרפת במסות. אז המבקרים הצרפתים שמו לב למין איחוד סגנוני בין כולם (אורבני, תאורה, תימות וכו’) וכינו אותו פילם-נואר. זה לא ז’אנר אלא סגנון והוא גם ניתן בדיעבד, אחרי שכבר פסקו מלעשות אותו. לא פרמינגר ולא פיולר ולא הוקס ולא ויילדר ידעו שהם עושים “פילם נואר” או ניסו לעשותו. בגלל זה אין פילם נואר מעבר לשנות החמישים.

    כל מה שקרה מאז נכנס, מבחינה פורמלית, לקטגוריית ניאו-נואר. מהסיקסטיז ואילך זה קולנוע מודע. זו התכתבות עם סגנון ותימות של אותו קולנוע האמריקני (עם במאים בעיקר ילידי גרמניה) שהתאושש ממלחמת עולם. כיום אילו בעיקר סרטים הומאז’יים (האיש שלא היה שם, הגרמני הטוב, עיר החטאים) או מערבבי ז’אנר (קיס קיס בנג בנג). מעטים הניאו-נוארים שנשארו נאמנים למקור. אינסטינקט בסיסי וסודות אל.איי, למשל.

    לבני – עוד סרטי ניאו-נואר מהעשור האחרון:
    1. אני בא עם הגשם (אן הונג טראן)
    2. השתולים
    3. אישה אלמונית (טורנאטורה)
    4. בריק
    5. המכונאי
    6. השלכות האהבה (סורנטינו)
    7. בעיר ללא גבולות
    8. the salton sea
    9. נראתה לאחרונה
    10. Demonlover (אסיאס)
    11. Reconstruction
    12. על סף תיהום (מל גיבסון)
    13. אל תגלה
    14. הדליה השחורה
    15. נקמה (ג’וני טו)
    16. מייקל קלייטון
    17. מלהולנד דרייב
    18. בלתי הפיך
    19. ממנטו
    20. אורבניה

    ו”למישהו” – אינספשן אינו ניאו-נואר לגמרי אבל יש בו המון מהסגנון הזה: המבוך האורבני, איבוד דרך מוסרית, שאלת זהות, פינות אפילות בפריים, רקבון נפשי ואפילו דחפו פאם-פאטאל קלאסית. אז כן. על אף שהוא סרט אקשן יותר מהכל, זה לגמרי יכול להיחשב.

  9. איתן 4 ספטמבר 2010 ב - 20:03 קישור ישיר

    ובסוף שבוע שכזה, שאין הרבה מה לראות, בוא נדבר שניה על כדורגל. זה המשחק הזה שבו 22 אנשים בוגרים רצים אחרי כדור (ואלפי אינפנטילים מריעים להם).

    ביום חמישי נבחרת ישראל שיחקה נגד מלטה*, ואני, אינפנטיל שכמוני, ישבתי בבית וראיתי את המשחק בטלויזיה. אחרי המשחק, אחד מערוצי הסרטים של הוט שיבץ להקרנה את The damned united, שהיה סרט סמי-מדובר בשנה שעברה, אבל מעולם לא הגיע להקרנה בארץ. הקלטתי את הסרט, וראיתי אותו בסוף השבוע. לא מדובר בסרט מבריק, אבל מהנה ביותר.

    נראה לי שאני ממש מעריץ את פיטר מורגן. יש לו שטיק קבוע – לרקום תסריט שלם סביב אירוע הסטורי. הוא עשה את זה ב”מלכה”, ב”פרוסט/ניקסון”, וב”מלך האחרון של סקוטלנד”. ב The damned united הוא עושה זאת שוב, בתארו אפיזודה בחיים של בריאן קלאף, מנג’ר אגדי בכדורגל האנגלי(בגילומו המצוין של מייקל שין, שמשתף פעולה שוב עם מורגן, לאחר שהיה טוני בלייר ב”מלכה” ודיויד פרוסט ב” פרוסט/ ניקסון”). אבל כאן הוא מערב את השטיק הקבוע שלו עם מוסכמות של סרט ספורט, והתוצאה – סרט ספורט הפוך על הראש.
    אם בסרט ספורט רגיל מגיעה דמות כריזמטית אל קבוצה בתחתית ומצליחה להביא אותה אל הגביע הנכסף, ב The damned united מגיע בריאן קלאף, מנג’ר מצליח, אל קבוצה בשיא הצלחתה, ומוריד אותה (ואת עצמו) ביגון שאולה.

    הסרט עובר קדימה ואחורה בזמן, ועושה זאת קצת במגושמות, אבל למרות זאת הסרט מרתק וסוחף, והפיי-אוף מגיע בכל זאת בסוף – כשהמנג’ר המתנשא לומד למחול על כבודו – רק אז הוא יצליח להעפיל לפסגות נוספות.

    שווה לחפש את הסרט הזה.

    וחיפוש באינטרנט מגלה שאת הסרט הבא שפיטר מורגן כתב מביים אחד – קלינט איסטווד, מה שהופך באופן רשמי את Hereafter לסרט שהכי מסקרן אותי בעונת האוסקרים המתקרבת.

    * נבחרת מלטה היא מהחלשות בעולם. ביום חמישי ישראל ניצחה. בקושי. ביום שלישי הקרוב ישראל נגד גיאורגיה. מעניין בעד מי דובר קוסשוילי. אני אהיה בסינמטק תל אביב.

  10. מישהו 6 ספטמבר 2010 ב - 17:55 קישור ישיר

    סבסטיאן, אתה צודק בנוגע לעובדה שזה סגנון, אבל בדיוק בגלל זה לטעמי התחלה הוא לא ניאו נואר בכלל. הסגנון של הסרט לא מכוון לזה. מה פייט קלאב הוא ניאו נואר, הוא מצולם בצללים, יש פאם פאטאל, יש פארנויה, אבל זה יהיה מאד מוזר להכניס אותו לקטגוריה הזאת. השתולים זה ניאו נואר? זה מין סאגת פשע גדולה, זה הרבה יותר מייקל מאן מאשר פולנסקי. נראה לי שלמתוח את הגבולות של דבר שהוא בכל מקרה לא כזה מוגדר זה מעט משונה. כי אז לפתע כל סרט פשע נופל לשם, מה רצח סטייל הוליווד, הסרט הנידח הזה אם הרסיון פורד, הוא לא פילם נואר? יש פאם פאטאל, יש קונספירציה, יש איבוד דרך מוסרית, ואני לא אומר את זה רק בטון ציני, אני לא חושב שאתה בהכרח טועה, אני פשוט אומר שזה מטשטש את ההגדרה של מה זה ניאו נואר. thats it.

  11. אסף 6 ספטמבר 2010 ב - 19:00 קישור ישיר

    ניסוי מעניין: כשיצא הדי.וי.די של “התחלה” – תצפו בסרט אבל תורידו את הצבע ממרקע מסך הlcd. תצפו בו בשחור לבן. הסרט הזה מתכתב בצורה ישירה ומהותית עם הנוארים הקלאסיים.
    אבל האמת היא שהדיון הזה בנואר או לא נואר הוא פשוט משעמם. לי באמת לא איכפת איזה הגדרה נותנים לסרט. קצת יותר מעניין לבחון את ההשפעות של קולנוע של פעם על קולנוע של היום. בגלל זה האמירה שהפילם נואר נעלם קצת הפריעה לי.
    חבל להתעלם מההשפעות של התת ז’אנר הקלאסי על כמעט כל סרט מתח שיוצא היום.
    אבל זו הבעיה של ביקורת הקולנוע. הכותבים מתעסקים בהגדרה ולא בתוכן. כך הביקורת מאבדת מהתפקיד האמיתי שלה להוסיף עוד נדבך לחווית הצפייה.
    מקוה שבקרוב יפתח בלוג קולנוע שישנה את תרבות הכתיבה הקולנועית בארץ.

  12. חוה 15 ספטמבר 2010 ב - 0:30 קישור ישיר

    בעיניי הסרט הוא טוב מאד בסוגו,אף אם יאיר רווה לא בדיוק התפעל ממנו.אני דווקא נמשכתי לאירוניה המסויימת שיש בסרט על הפונקצייה של ה”ספרות הזולה”
    לריגושים הזולים והמהירים שהיא מפעילה על הקוראים או הצופים,היום היינו קוראים לזה קתרזיס אלטרנטיבי.כל הסקס האלים הזה שנמצא בסרט משהוא כזה קצת פורנוגרפי.זה הזכיר לי את “ספרות” הסטאלגים שפרחה כאן בשנות ה50עד אמצע ה-60.אבל בידיו של סופר או במאי אמן היא
    חושפת רובד נוסף פצוע פגום בנפש הכל אמריקאית,בסרט – זו הנפש של הגבר הלבן הדרומי.וקייסי אפלק מפליא לשחק אותו.
    כשמודעים לסוג מנגנון ההנאה שסרטספרות כזו,מייצר ההנאה היא כפולה.גם נהנים מהסגנוןוגם מהאירוניה שלמרות כל התמונות הקשות, עדיין היא קיימת שם כל הזמן.ואני חושבת שעל זה הסרט, יותר ממה שנדמה כסרט שחופר בשרשי הרוע,ומוצא אותם
    בחטאים וחציית טאבואים בתוך המשפחה.כלומר לדעתי לא זה הוא עניינו של הסרט.ולמרות שהוא עוסק בנפש הגיבור
    זהו לא סרט פסיכולוגי.אלא סרט שבודק את הז’אנר.סרט מומלץ.כל השחקנים עושים עבודה טובה.

  13. שרית 9 אוקטובר 2010 ב - 13:54 קישור ישיר

    סרט מזעזע,מצמרר ומראה את הרוע שקיים בצד האפל של הרבה גברים.לא מומלץ לצפייה!!! שום עלילה שראויה לביזבוז זמן,כסף ואנרגיה.

  14. Omega Thidphy 7 פברואר 2011 ב - 4:05 קישור ישיר

    Sometimes I just think that people write and dont really have much to say. Not so here


השאירו תגובה ל - איתן