05 ספטמבר 2010 | 09:30 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

נואר נואר נואר

רק דיברנו על מה שלי נראה כמו היעלמותו של הפילם נואר מנוף הקולנוע ביום שישי (אפרופו יציאת “הרוצח בתוכי”) והנה נתקלתי בסדרה שהאקדמיה לקולנוע באמריקה ארגנה בה היא הציגה את מיטב הפילם נואר, והזמינה כמה מהתסריטאים הכי בכירים של הוליווד להגיד למה לדעתם הפילם נואר שרד עד היום (אני מניח שהכוונה היא למה סרטי פילם נואר של פעם – מ”הנץ ממלטה” ו”השינה הגדולה” עד “ביטוח חיים כפול” דרך “לורה” ו”גילדה” – שרדו, כי כאמור אני לא רואה יותר מדי סרטי פילם נואר בני זמננו יוצאים, ועוד פחות מהם שזוכים להצלחה או משאירים חותם). אוסף הדוברים מרשים, אבל לא מצאתי אצלם יותר מדי תובנות לאיפיון הז’אנר. הנה המקבץ המלא. והנה כמה מהם לצפייה נוחה כאן.



טד גריפין (“אושן 11 “), למשל, בוחר ב”שדרות סאנסט” בתור הפילם נואר האהוב עליו, ועל ידי זה שהוא מתאר למה הסרט הזה אינו באמת פילם נואר אמיתי הוא מספק על דרך השלילה הסבר לא רע מה זה בעצם “פילם נואר”:







בריאן הלגלנד, שדווקא עשה כמה ניסיונות מעניינים בהחייאת הפילם נואר בימינו (“סודות אל.איי” ו”פייבאק”) גם מתלבט מה זה בעצם “פילם נואר”, באופן שהוא אינטואיטיבי ולא אינטלקטואלי – תחושת בטן ומנסה להסביר מה ההבדל בין “הנץ ממלטה” (פילם נואר) ל”קזבלנקה” (לא פילם נואר):








ווסלי סטריק, שכתב את הניאו-נואר המבריק “משולש מסוכן”, עושה עבודה לא רעה בתיאור הז’אנר ומשתמש באידיום הכי מדויק עבורו: “Hard Boiled” (שזו בדיוק הסיבה למה קשה לי לקרוא ל”סופר הצללים” של פולנסקי “פילם נואר”, למרות שצדק מי שהזכיר אותו בתגובות בפוסט ההוא כפילם נואר מהעת האחרונה, זה נכון, ובכל זאת הסרט הזה אלגנטי מדי בשביל להיות פילם נואר אמיתי, שחייב להיות נורא ברוטלי. אבל זו בהחלט דוגמה לא רעה). סטריק בוחר ב”מגע של רשע” של אורסון וולס כנואר האהוב עליו:





וגם פיל אולדן רובינסון הנפלא (“שדה החלומות”) בוחר ב”מגע של רשע”, ומזכיר שהנואר הוא למעשה במהותו ז’אנר די רפלקסיבי, בו אנחנו תמיד זוכרים שאנחנו רק צופים בסרט, שיש בו משהו מאוד מלאכותי במכוון:





נושאים: בשוטף

13 תגובות ל - “נואר נואר נואר”

  1. יותם 5 ספטמבר 2010 ב - 11:17 קישור ישיר

    הי,
    יש בעיה עם האמבדס, מופיע רק מסך שחור ללא תוכן..

    =============

    רוה ליותם: אני מניח שזה אומר שאין לך ווינדוס מדיה פלייר. אם יש לך קוויק-טיים על המחשב פשוט עשה דאבל קליק על המסך השחור. עובד?

  2. מיכאל 22 5 ספטמבר 2010 ב - 12:11 קישור ישיר

    לי מופיע ירוק ללא תוכן…

  3. jaco 5 ספטמבר 2010 ב - 15:21 קישור ישיר

    אכן דבל קליק .
    עוד שני פילם נואר מהזמן האחרון .
    Yesterday Was a Lie
    The Missing Person

    שניהם דיי אחלה וקיימים באוזן .

  4. קרן 5 ספטמבר 2010 ב - 17:57 קישור ישיר

    מחשבות על ההבדל בין המתח של אז והמתח של היום: דווקא בעקבות ‘סופר צללים’ התנסח לי העניין הבא, ואשמח לשמוע עוד תגובות:
    לפני זה אומר שמאוד נהניתי מהסרט
    הזה. אמנם יש בו משהו כאילו איטי ורדום, אבל ה’ניקיון’ הקולנועי שלו, לצד החדות וה’תפאורה’ המדהימה לאט לאט הזכירו לי את הסגנון של סרטי היצ’קוק, וגם המשחק מדוייק
    בעיניי. נהניתי מהתמונות והמינימליזם החד, עשיתי כל מיני חישובים עם עצמי לאן הולכת העלילה, נהניתי מהתגובות המפתיעות של הדמויות, וגם
    מההתפתחות הסיפורית..ואז, כשניסיתי לנסח לעצמי למה כלכך התלהבתי
    מהסרט – בפער מסויים מזה שכמעט ולא היו בו פיצוצים/עירום (למעט ישבן.. )/דם/סקס ושאר עוררין, חשבתי לעצמי שזה סרט כמו פעם.. עם
    עלילה שלאט לאט נחשפת ומצליחה לעורר מתח על ידי זה שהיא מאתגרת לחשיבה. ואז חשבתי שבעצם חל שינוי בקו סרטי המתח בשנים האחרונות:
    בעוד שבסרטי המתח של פעם הדגש היה על חשיפה איטית של עלילה מורכבת, והגיבור עובר תהליך שבו הוא מבין יותר ויותר מה מתרחש מולו, הרי
    שהיום בסרטי המתח האיכותיים (או במילים אחרות אלה שאני אוהבת במיוחד, ולכן אקרא להם איכותיים..) הדגש הוא על שינוי ממש פיזי של מציאות הגיבור – מה שהופך להיות מרכיב
    מרכזי ביצירת המתח. כלומר – המציאות הכללית משתנה – ולא רק מציאות העלילה. הגיבור בעבר ידע פחות או יותר באיזה מציאות הוא נמצא רק
    שלאט לאט הוא הבין שהוא לא יודע הכל – או שדי מההתחלה הוא הרגיש שחלק מהמידע חסר. לעומת זאת – מה שלדעתי מרגש את הצופה היום – או מייצר מתח (שזה היינו הך) זה שהמציאות טוטאלית – גם של הגיבור וגם של הצופה משתנה,
    וכל פעם צריך לספר את כל הסיפור מחדש. יש המון דוגמאות לכך. כמובן שהסרט המדובר האחרון – ‘התחלה’ הוא דוגמא מובהקת לכך, אך יש
    גם את ‘דוח מיועט ( minority report של טום קרוז, ממנטו, שאטר איילנד, שמש נצחית בראש צלול, המטריקס לדורותיו (וגם זה שבו גו’ני דפ הוא סוכן מידע חשאי עם צ’יפ בראש, ומשחק במציאות מדומה – שכחתי את השם), ואני מניחה שיש עוד שאני לא זוכרת.. ניסיתי גם לחשוב למה השינוי הזה
    התרחש וחשבתי שאולי זה קשור לכניסתו
    המאסיבית של המחשב לחיים, ולכך שאולי
    בניגוד לעבר כולנו חיים במידה כזאת או אחרת של מציאות כפולה – עם נגיעות אקטיביות פחות או יותר במציאות וירטואלית שבה אנחנו כאילו
    מנותקים מחלקים אחרים שלנו.. כמו להעביר מסרון טקסט ולהרגיש שבכך אתה מדבר עם מישהו בזמן אמיתי .. ויש עוד דוגמאות.. אני אשמח לשמוע דעות נוספות על כך.. דווקא ‘סופר צללים’
    שעשוי ויזואלית באופן עכשוי
    בעיניי, אבל בו בזמן ‘מדבר’ בתבנית שאפיינה את סרטי המתח של פעם (נואר או לא – לא ממש ברור לי.. אבל אין ספק שהרבה ‘אפור.’), עזר לי להבין את המפגש המשתנה שלי עם סרטי מתח בשנים האחרונות. וגם מאוד שמחתי לגלות שעדיין התבנית הזאת יכולה לעבוד. איכשהו הסגנון הזה של סיפור מתח
    מופיע היום בעיקר בסדרות טלוויזה אבל שם הוא מרגיש שחוק, כמו לראות מסמך שצולם יותר מידי פעמים במכונת צילום שכבר לא עובדת טוב, והכל מטושטש, ואתה יכול לזהות כבר בהתחלה
    לאן התבנית הולכת, אבל לא כייף להסתכל על האותיות, או כמו לחמם פיצה תעשייתית במיקרוגל ולדמיין שאתה אוכל פיצה במאפייה בעודך נוגס במשהו פלסטיקי עם טעם לוואי.
    אבל הסרט הזה הוא ללא טעם
    לוואי בעיניי, והוא איפשר לי ליייצר
    פרספקטיבה שמשבחת גם סרטים אחרים ..
    אז.. לחיי סרטי המתח ‘של פעם’ שבדרך.. מסתבר שאני מתגעגעת ואפילו לא שמתי לב..

  5. Eran 5 ספטמבר 2010 ב - 19:32 קישור ישיר

    קרן
    את מתכוונת ל- Johnny Mnemonic עם קיאנו ריבס, לא דפ.

  6. Idans 5 ספטמבר 2010 ב - 19:37 קישור ישיר

    אני תומך בהסבר של נחמן אינגבר משיעורי ההיסטוריה של הקולנוע שלו – פילם נואר הוא לא ז’אנר, אלא יותר סגנון ואווירה. ראיתי עכשיו את ‘היפים והרעים’ של וינסנט מינלי. אין שם בלש, לא רצח וגם לא פאם פאטאל הרסנית – זו בכלל מלודרמה – אבל הסרט הוא לגמרי פילם נואר.
    ואחזור על מה שכבר נאמר בתגובות – ביום שלישי יש בMGM את הליידי משנחאי. לא יודע איך זה קרה, אבל צריך לציין את זה אם פתאום נזכרים בפילם נואר.

  7. איתן 6 ספטמבר 2010 ב - 9:26 קישור ישיר

    איפה אתה, יאיר?
    זה הזמן להתחיל ללקט ביקורות מהפסטיבלים שבחו”ל, אתה לא חושב?

    אני רק רפרפתי, אז ראיתי ש:
    דארן ארונופסקי כנראה לא מאכזב עם “ברבור שחור” (לא כולם אהבו, אבל מי שאהב, מאוד אהב);
    מארק רומאנק (Never let me go) וקלי רייכרט (Meek’s cutoff) כנראה ידברו חזק באוסקר, כמו גם קולין פירת’ וג’פרי ראש, בסרט שזכה עד עכשיו לתגובות הכי חמות, The king’s speech.

    והסרט של שלומי אלדר, “חיים יקרים”, הוקרן אתמול בטלורייד. פיט האמונד כותב (ביחס לדוקומנטרים שמכוונים לאוסקר):” a strong list of Doc contenders just got stronger”

    יאללה יאיר, עכשיו תורך. אין לי מספיק זמן לטייל בכל רחבי הרשת (ויש גם מיני רטרוספקטיבה של קלינט איסטווד בסינמטק תל אביב. צריך להשלים פערים).

  8. לירון 6 ספטמבר 2010 ב - 12:55 קישור ישיר

    ומה עם FIGHT CLUB?
    לא פילם נואר?

  9. סטיבי 6 ספטמבר 2010 ב - 14:05 קישור ישיר

    איתן – תקרא בינתיים את זה:
    http://www.guardian.co.uk/film/2010/sep/05/venice-film-festival

  10. רן 6 ספטמבר 2010 ב - 17:13 קישור ישיר

    כולכם מסרבים לדון באחד האירועים המשעותיים של העת האחרונה בפסטיבל וונציה והיא – נטלי פורטמן.

  11. אסף 6 ספטמבר 2010 ב - 18:40 קישור ישיר

    יכול להיות שגם הקולנוע עובר תהליך של אבולוציה? שהצבע שנוסף למסך הוא לא מה שימנע מסרט להיות ההמשך הישיר של סרט אחר?
    אותי אישית זה מה שמעניין בדיון הזה.

  12. d 6 ספטמבר 2010 ב - 21:02 קישור ישיר

    Was lucky enough to go to all the screenings, was mostly impressed from seeing those films again in a pristine 35mm copy.
    They were made for been watched on the big screen and not on our TV sets.
    d

  13. סטיבי 7 ספטמבר 2010 ב - 11:10 קישור ישיר

    השם במקור (בריטניה): the infidel.
    השם באוסטרליה: the reluctant infidel.
    נו.


השאירו תגובה ל - קרן