25 ספטמבר 2010 | 18:45 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

30 שניות למאדים

מתוך “מיסטר נובודי”

 

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 21.9.2010

 

 

“סקוט פילגרים” הוא סרט הפתיחה של פסטיבל אייקון הערב, אבל אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם דווקא לסרט הנעילה של הפסטיבל: “מיסטר נובודי” של ז’קו ון-דורמל (בתוכנייה הם קוראים לו “אף אחד לא מושלם”, תהרגו אותי אם אני מבין למה. באותה מידה הם גם יכלו לקרוא לו “מחפשים את נמו”. ובכל מקרה, מאז כתיבת הקטע הזה התברר לי שהסרט יוקרן מקלטת בטא ולא מפילם כך שאני עדיין ממליץ על הסרט, אבל לאו דווקא על ההקרנה הפסטיבלית שלו. חפשו אותו בבלו ריי).

 

אין לי מושג איך לתקצר את הטריפ המפותל והמטורלל הזה, אבל הוא פשוט מופת של עשיה קולנועית עילאית. קליידוסקופ מרהיב של דימויים וצבעים שנראה שהם מתחברים יחד ביד אמן לאיזשהו פאזל רב שכבות. אבל אני חייב להודות בהכנעה שלא לגמרי הבנתי מה הסרט מנסה להגיד, למה הוא כל כך חוזר על עצמו, ולמה הוא היה כל כך קר ומנוכר, אבל באיזשהו שלב כבר לא היה לי אכפת. הכל בסרט היה כה יפה וחושני שפשוט נתתי לעצמי לשוט במימיו מבלי להתעמק בו, מחשש לטביעה.

 

אמרו חז”ל במסכת נידה בגמרא: תינוק בבטן אימו, נר דלוק על ראשו, ומלמדים אותו משמיים במהלך תשעת חודשי ההריון את כל התורה כולה. וכשהוא נולד? “וכשנולד בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה”. על פי האגדה, השקע שמעל השפה העליונה ומתחת לאף הוא סימן לאותה סטירת מלאך. מצפייה ב”מיסטר נובודי” התברר לי שגם לאומות העולם יש אגדה דומה. מסופר בסרט שכל נשמה במחצב הנשמות לומדת לפני לידתה את כל מה שעתיד לקרות לה כל החיים. ולפני הלידה מגיע מלאך השכחה, שם אצבע על הפה ומשכיח ממנו הכל. אלא שילד אחד, נימו נובודי שמו, לא קיבל את מגע המלאך. ולכן הוא נולד כשהוא זוכר את עתיד שלו ויכול לדעת בכל רגע מה עתיד לקרות. אבל מתברר שגם כשיודעים את העתיד, העתיד יכול להשתנות, על פי הבחירות שאנחנו עושים. ולכן אותו ילד יכול לראות את העתיד ואת כל הסתעפויותיו, על פי כל בחירותיו. בחלקן הוא מת בגיל צעיר מוות אלים. בחלקן הוא חי חיים ארוכים, כמעט חיי נצח, אל תוך עולם עתידני (שכולל טיסות למאדים. רגע משעשע כשנזכרים שהשחקן הראשי בסרט, ג’ארד ליטו, הוא גם סולן הלהקה 30 שניות למאדים). הגיבור, נימו, צריך לבחור עם מי מהוריו הוא רוצה לחיות כשהם נפרדים. מכאן אנחנו מתפצלים לנתיב עלילה אחד עם האם, ונתיב עלילה אחר עם האב. הוא פוגש בכל עולם כזה שלוש בחורות. ואז העלילה מתפצלת לכל האפשרויות עם כל אחת מהן – אנחנו כבר בשש עלילות מקבילות – בכל אחת מהסיטואציות ראשונות (החיים הנוחים עם האם או חיי הדחק עם האב). וכן הלאה, התפצלויות על גבי התפצלויות של עלילות ואפשרויות על פי הבחירות או אי-הבחירות של הגיבור, עד שאנחנו מגיעים למכפלות שבהם קשה לעקוב כבר כמה פעמים הגיבור שלנו מופיע ואילו מהחיים שלו פרושים לפנינו. במידה מסוימת זו איזושהי המחשה דרמטית לתיאוריית המיתרים של סטיבן הוקינג, שמציעה אפשרות שכל היקומים האפשריים מתקיימים במקביל. ואם תרצו, אפשר לחפש גם פרשנות רוחנית יותר, שכל המעשייה המפותלת הזאת מתרחשת בתוך מוחו של מי שבורא את העולם ואת הסיפור, והוא רואה את העתיד ואת העבר וכל בחירה שנעשתה ותיעשה. בשלב כלשהו נדמה שכמו “התחלה” גם “מיסטר נובודי” הוא סרט שכולו חלום בתוך חלום. כולל דיבורים על “הארכיטקט” שתכנן את כל העולם הזה עבורנו לחיות בו, וכולל רמזים מוזיקליים – כל השירים בסרט עוסקים בחלומות: מ”מיסטר סנדמן” (שד החלומות), ועד “חלומות מתוקים” של יוריתמיקס, וכן הלאה שירים עם חלומות במילותיהם. אבל הפתרון הסופי אחר, מסובך, מפותל, ולמען האמת גם מאכזב. אבל עד אליו, ז’קו ון-דורמל (“טוטו הגיבור”), במאי שד משחת שחוזר בסרט הזה מהיעלמות בת 13 שנה, מערבל פנימה לארס פון-טרייר וקובריק ודארן ארונופסקי בטריפ ויזואלי מרהיב, שמכיל כמה דימויים עוצרי נשימה, שפשוט ריחף מעל רף ההבנה שלי בכמה שנות אור טובות.

 

***

 

אורח של פסטיבל אייקון יהיה הבמאי כריסטיאן אלוורט, והוא יציג את סרטו “פנדורום”. דמיינו את “סיוט בקצה האופק” פוגש את “האויב שבפנים”. יפה, עכשיו ערבבו פנימה גם את העובדה שפול וו. אנדרסון, הבמאי של שני הסרטים האלה, הוא המפיק, ותקבלו סרט מדע בדיוני מעט נדוש אבל לא רע בכלל המתרחש על גבי חללית שתקועה אי שם בחלל החיצון, ושהצוות שלה לוקה בטירוף חלל והופך לחבורת קניבלים. כשאנשי צוות חדשים (דניס קווייד ובן פוסטר) מתעוררים משינת החלל שלהם הם צריכים קודם כל לא להפוך לארוחת הבוקר הטריה מהקופסה של אותם יצורים אנושיים-לשעבר, אבל גם למצוא דרך להתניע את הספינה, להבין איפה הם ולפענח מי המטורף שמביניהם לפני שיהיה מאוחר מדי. בי-מובי מוצלח של אפוקליפסה, מפלצות וחלליות.

נושאים: בשוטף

11 תגובות ל - “30 שניות למאדים”

  1. Nobody 25 ספטמבר 2010 ב - 18:54 קישור ישיר

    http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=53980

  2. צור א 25 ספטמבר 2010 ב - 20:05 קישור ישיר

    הסרט הזה הוא קוקטייל של גנבות (או השפעות, אם תרצה) קולנועיות של כל-כך הרבה סרטים: זיהיתי שם רגעים מפייט קלאב, פורסט גאמפ, שמש נצחית, ונילה סקי ועוד…
    תהית לאן הוא נעלם 13 שנה? הוא ישב וראה כל סרט שעוסק ביקום מקביל / חלומות/ פיצול מסלולי חיים וכו’.

    אבל זה עדיין לוקח את “התחלה” בסיבוב.

  3. ליאורה 26 ספטמבר 2010 ב - 0:54 קישור ישיר

    יאיר, לאיזה אייקון אתה מתכוון: זה של הסינמטק או זה שיהיה באשכול פיס? שכן הם התפצלו השנה!

  4. קובי 26 ספטמבר 2010 ב - 0:56 קישור ישיר

    כל כך התאכזבתי מהסרט הזה. הבטיחו לי מאסטרפיס וקיבלתי סרט עם רעיון מענייו שזכה לתסריט סטודנטיאלי יומרני ולא מקורי בעליל עם כמה דימויים יפים אבל הרבה שחקנים גרועים (אני לא מדבר עלייך שרה פולי) שמשחקים דמויות שממש לא היה לי אכפת מהן, בעולם לא אמין עם וייב שנע מקצה לקצה. כל זה מתובל בכמה מצגות פאוורפוינט לא קשורות שמספרות לי דברים שסיפרו לי כבר מיליון פעמים בעבר. חוץ מזה, הסרט משעמם.

  5. עדן 26 ספטמבר 2010 ב - 8:31 קישור ישיר

    פנדורום הוא סרט הרבה יותר טוב ממה שאנשים חושבים וחבל שספיילרת אותו קצת בפסקה הקצרה שהקדשת.

  6. יניב אידלשטיין 26 ספטמבר 2010 ב - 11:27 קישור ישיר

    רוצה גם לסנגר על “מיסטר נובודי”, למרות כל חסרונותיו, ולמרות שהוא מזכיר סרטים אחרים.
    (קצת ספוילר, אולי)
    יש קטע לקראת הסוף שהוא ממש פלא קטן בעיניי, רגע קטן שיכול לשנות חיים של צופה:
    “קודם, הילד לא היה יכול לבחור מפני שלא ידע מה יקרה. עכשיו, כשהוא יודע מה יקרה… הוא לא מסוגל לבחור.” (ואז – הילד מפנה גב לכל האפשרויות שנבדקו והולך בדרך חדשה לגמרי.)

  7. אופיר 26 ספטמבר 2010 ב - 17:34 קישור ישיר

    אני מסכים שויזואלית הוא היה מצויין. הבעיה היתה שהוא היה ארוך מדי ודי משעמם, שלא לדבר על הסיום שדי השאיר אותך עם הרגשה של ‘שעתיים וחצי בשביל זה?’.

  8. רן 26 ספטמבר 2010 ב - 21:21 קישור ישיר

    פשוט ביקורת נהדרת. עושה חשק לראות שוב, אולי גם בגלל שגם אנחנו לא באמת הבנו את הסרט 🙂

  9. דורון מאיר 1 אוקטובר 2010 ב - 1:00 קישור ישיר

    “מופת של עשיה קולנועית עילאית”? אתה רציני? כזו גבבה יומרנית ועילגת של קלישאות לא ראיתי ראיתי כבר המון זמן. אף פעם, בעצם. איך סרט יכול להיות יצירת מופת אם הוא לא מצליח להעביר שום דבר לאף אחד, כולל מבקר קולנוע מיומן כמוך? איך סרט יכול להיות יצירת מופת, כשהוא עשוי מקולאז’ של פילוסופיות בגרוש ופסאודו-מדע שלא שזורים זה בזה אלא ערומים בערימה אחת גדולה ומבולגנת? איך סרט יכול להיות יצירת מופת, כשאפשר בקלות למחוק חלקים גדולים ממנו ועדיין לקבל כמעט את אותו סרט? התכונה הזו מאפיינת רעש לבן, לא מאסטרפיס. לדוגמא: מה תורמת לסרט העובדה שהוא בן התמותה האחרון? שום כלום בריבוע. עוד בדל רעיון שנזרק למאפרה העצובה הזאת שמתיימרת להיות סרט.

  10. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 7:56 קישור ישיר

    Mate the spamming here will drive me crazy! Delte them!

  11. מיכאל 23 19 אפריל 2011 ב - 23:35 קישור ישיר

    אני אלץ להסכים כמעט בכל מילה עם דורון


השאירו תגובה ל - מיכאל 23