"סקוט פילגרים נגד העולם", ביקורת
"סקוט פילגרים" סרט מגניב לאללה. ומצחיק. אז איך יכול להיות שקצת התאכזבתי ממנו? זה קשור לשני אנשים, אני חושב: אחד שנמצא בסרט, ואחד שלא.
פורסם ב"פנאי פלוס", 21.9.2010
קבלו בתשואות את אדגר רייט, ללא ספק אחד הבמאים המבריקים שפועלים כיום. "סקוט פילגרים נגד העולם" (תסלחו לי אם אני מעדיף להתעלם מהשם העברי בפוסטרים: "האקסים של החברה שלי") הוא סרטו השלישי, אבל הראשון שמגיע ארצה. "מת על המתים", קומדיית זומבים מבהילה למדי, ו"שוטרים לוהטים", קומדיית שוטרים מפתיעה למדי, הפכו אותו לבמאי/תסריטאי שאסור להחמיץ. אבל המפיצים בארץ חשבו אחרת. למעשה, אני מניח שהכשלון הקופתי של "סקוט פילגרים" באמריקה גרם לאותם מפיצים לחשוב שאולי גם על הסרט הזה כדאי לוותר, אבל העובדה שהוא פותח מחר את פסטיבל אייקון (למרות שהסרט, לכו תבינו, עלה בבתי הקולנוע כבר שלושה ימים לפני תחילת הפסטיבל) והמס שאנחנו צריכים, שוב, לשלם בדמות שם אידיוטי לסרט וירטואוזי, כנראה גרמו להם לנסות בכל זאת להוציא את הסרט.
סקוט פילגרים הוא צעיר אינפנטיל בטורונטו. יש לו להקה (לחבר אחד קוראים יאנג ניל, לחבר אחר קוראים סטיבן סטילס, אתם מבינים לאן רוח הסרט נושבת, אני מניח). ויש לו חברה חדשה. ויש לו חיבה למשחקי מחשב. ויש לו העדפה לבטלה. אבל כשהוא מגלה שלחברה החדשה שלו, רמונה פלאוארס, יש שבעה אקסים קטלניים שמנסים לחסל אותו, הוא צריך להתעשת ולעבור שלב שלב במשחק המחשב הזה שנקרא "חיים" ולחסל אותם.
על ההתחלה נגיד: איזה סרט מגניב. אדגר רייט אשף בהמצאות ויזואליות והסרט הזה כולו גגים של תמונה ופסקול. אבל באותה נשימה ממש: זה הכל? כל הלובי שלנו להבאת סרטי אדגר רייט ארצה מסתכם בזה שדווקא סרטו החלש ביותר הוא זה שעושה את המעשה החלוצי? שתי בעיות עיקריות יש ל"סקוט פלגרים". לראשון ולבכיר שבהם קוראים מייקל סרה. השחקן מ"סופרבד" ו"ג'ונו" פשוט בלתי נסבל כאן. כל מה שהיה נפלא כשהוא גילם את ג'ורג' מייקל בלות ב"משפחה בהפרעה" הופך למועקה פלגמטית ב"סקוט פילגרים". לא האמנתי לו לרגע בכלום בסרט. וזה מתקשר ישירות לבעייה השניה: איפה סיימון פג? השחקן הראשי של שני סרטיו הקודמים של רייט, והשותף לכתיבת התסריטים, כנראה היה חיוני מאוד לבלילה. בלעדיו כשחקן, "סקוט פילגרים" מהנה אבל לא קורע מצחוק. בלעדיו כתסריטאי "סקוט פילגרים" גדוש הברקות ויזואליות אבל סובל ממונוטוניות עלילתית קצת מייגעת. מה שהיה מדהים ב"מת על המתים" וב"שוטרים לוהטים" היה שהסרטים התחילו כפרודיות על הז'אנר ואז בטוויסט נהדר של המערכה השלישת הפכו לחלק בלתי נפרד מהז'אנר עצמו: הראשון הצליח לאיים ולהפחיד, השני הפך לסרט אקשן מפתיע ואנרגטי (ואלים). ואילו "סקוט פילגרים" מבזבז את כל התחמושת שלו על ההתחלה. אמרו מעתה: אדגר רייט בלי סיימון פג, זה רק חצי הברקה.
אין ספק שהקשר האדוק בין אתגר רייט לסיימון פג חשוב מאין כמוהו. אך אין כל קשר מהותי בין אתגר לסיימון. מדובר בבימאי מבריק ומסקרן אשר יוכיח את יכולותיו בזכות עצמו בעתיד הקרוב.
אני לא חושב שהבעייה היא העדרות של סיימון פג מן התסריט, כי לאחר שקראתי קצת בקומיקסים, אני מתרשם כי הסרט נאמן להם מאוד (בחלקים שהוא לא הוריד) וכי הרוב המכריע של הדיאלוגים לקוח מן הקומיקס.
מחר בשעה 17:45 אחד הסרטים הטובים ביותר בפסטיבל אייקון TLV ומשום מה איש לא הזכיר אותו.
The Wild Hunt, שתורגם לעברית כך: "הצֵיִד".
סרט עצמאי בתמיכת הקרן הקנדית. מתחיל מצחיק מאוד, ואז עושה 180 מעלות. ללקק את האצבעות.
עכשיו אני רואה שגם INK מוקרן ב"אייקון". אל תפספסו. סרט מאוד בוסרי, אבל באמת יפייפה ומרגש. ממליץ בחום
אגב, גם "פונטיפול" מעניין. סרט קאמרי מלחיץ וחכם
מיקי
אתה רציני?
Pontypool זה אחד הסרטים הרעים והמגוכחים שראיתי מימי, וראיתי אלפי סרטים. משעמם נורא, ממש בלתי נסבל. והרעיון שלו לגבי למה אנשים הופכים לזומבים רצחניים הוא כל כך נלעג והזוי שאני לא מבין מי בכלל שם כסף על הדבר הזה. אם תכתוב פה את הרעיון הזה בתגובות אף אחד לא יאמין לך מרוב שזה אידיוטי.
אני לא כותב כי אני לא רוצה להרוס לאנשים את הסרט. אני חשבתי שיש בו משהו מעניין ושונה. אני לא אטען שהוא יצירת מופת, אבל אני כן חושב שהוא שווה צפייה
מה היא לבשה?
רק משפט: לא מסכים איתך בעניין מייקל סרה. העובדה שהפלגמטיות שלו הופכת לעיתים למפגן זיקוקי דינור של מכות, קפיצות, וכל מיני ענייני סופר-פאואר למינהו היתה הפתעה בשבילי, שהצטרפה לאין ספור ההפתעות המשעשעות שהסרט הזה מכיל. לא באתי לסרט הזה בחיפוש אחרי אמינות, אתה יודע…
נכון, "סקוט פילגרים" רחוק מיצירת מופת, אבל גם כך, הוא לונה פארק כיפי ומשעשע. מומלץ.
מייקל סרה? פלגמטי ואנמי? ברגע שהוא מופיע על המסך, אני מאמין לו. הפנים שלו אומרות הכל, שחקן נפלא.
בדיוק חוזר מהסרט. אני נורא צחקתי, נהניתי מהכל והייחוד מהתעוזה של הסרט בזה ומהתמונה הקולנועית שלו וכן – גם מהשחקן הראשי. חשבתי שהוא מעולה בכל אספקט. לא הפריע שרני מהקשישים שעוד שיחקו במשחקי וידאו בחנויות (ארקייד) ושלגבי כל ענייני המטבעות והספירה לאחור היו נוסטלגיים ומענגים בטירוף.
לצערי המשכתי משם ל״דקדוק הפנימי״ שלא סבלתי ממנו כמו מהספר אבל הוא כל כך טלוויזיה (עד לעשרים דקות האחרונות) במובן הלא טוב של טלוויזיה, שממש חשתי צער על הבחירה.
בניגוד לכותב, התפעלתי מאוד מהסרט. קודם כל מהאופן שבו עולם הקומיקס מופיע בו – לא כמחווה ריקה כדוגמת מעברי הסצינות ב"הענק" של אנג לי, אלא כהרחבה אמיתית של השפה הקולנועית (ממעברי הזמן החטופים שבה סצינה נבלעת בסצינה ועד לנחשולים המצוירים). נכון, עשו זאת לפניו, אך כאן נוצר שלם משכנע.
ובאשר למייקל סרה: הוא כרגע השחקן המגרה ביותר שיש להוליווד להציע. סוף סוף נוספת לכוכבים הילדים-נערים שלמדנו להתאהב בהם בעשורים האחרונים (כפי שטובי מגוואייר וג'ייק ג'ילנהול החלו) גם אירוניה. סרה הוא ילד שמודע לכך שהוא ילד ובכל זאת פועל במגרש של הגדולים, לרוב כקורבן. למעשה, הקורבניות היא שמגדירה אותו כילד. גופו השברירי, החלק והלבן בצירוף הפלגמטיות הבטוחה בעצמה הם אולי התיאור המדויק ביותר של רוח הזמן.