01 אוקטובר 2010 | 01:37 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

דיווח מפסטיבל חיפה: נזירות, בלוז


מסכת עבודה זרה



1. “הדוויג”, במאי: ברונו דימון

 

באופן משונה נדמה שברונו דימון הוא אחד הבמאים הכי משפיעים על יוצרים צעירים בישראל כיום. אולי לא דימון עצמו, אלא נציגיו של גל קולנועי שדימון הוא אחד מבולטיו, של סרטים המאופיינים בשוטים מרהיבים וארוכים, סטטיים, ובתפיסת עולם חסרת רחמים, המציגה את המציאות מצד אחד בשיא האסתטיות המוקפדת שלה, אבל מצד שני בשיא הבוטות שלה מבחינת מין ואלימות. “משעולים” של הגר בן-אשר, למשל, הוא דוגמה לסרט סטודנטים שנראה לי מושפע מהעולם הקולנועי של דימון ובני דורו. והנה מגיע סרטו החדש, “הדוויג” (או שמא “האדוויץ'”?), ולמרבה ההפתעה הוא מלא עידון, חמלה וחסד. הבמאי, שסרט הבכורה שלו נקרא “חייו של ישו” (אבל לא עסק כלל בישו), חוזר כעת אל עולם הנצרות האדוקה בסרט על בחורה צעירה בשם ססיל, שלומדת במנזר וחולמת להיות נזירה, כדי לבטא את אהבתה העצומה לישו. היא רואה בעצמה גילגול עכשווי של המשוררת הפלמית הדוויג, שגם התלבטה בחייה האם להפוך לנזירה. למעשה, ססיל כל כך מסורה לעבודה הרוחנית, ולרצון שלה לסגף את עצמה, היא אפילו מלחיצה את אמהות המנזר שלה, שרואות בה מישהי קיצונית מדי בשבילן, והן מרחיקות אותה מהמנזר. כשהיא חוזרת לחיי הנוחות האריסטוקרטיים והמפונים בפריז, ססיל/הדוויג מחפשת דרך להמשיך לבטא את אהבתה לישו מחוץ למנזר. באופן משונה, האנשים היחידים שהיא מגלה עם רמה כזאת של פנאטיות דתית שמתאימה לה הם מוסלמים, שרואים את עצמם כחייליו של אללה, ואולי גם שאהידים לעתיד. ססיל מתקרבת דרכם לאיסלם. הבלבול הרוחני – והזליגה מקיצוניות נוצרית לפנאטיות איסלמית, ובכלל העיון באופן בו אדיקות דתית דומה זו לזו בכל הדתות – היו יכול להפוך לחומר נפץ בוטה וקיצוני למדי בידיים של מישהו כמו ברונו דימון, שסרטיו הקודמים התייחסו לגיבוריהם באופן חסר רחמים. אבל כאן דימון מציע לגיבורתו מעין ישועה, בסוף שנורא הזכיר לי את סצינת הסיום של הסרט הישראלי “עיניים פקוחות”. שני סרטים שיכולים לעבוד לא רע כדאבל-פיצ’ר שעוסק בשלוש דתות ובלבול אחד גדול.

 

2. “לורד”, במאית: ג’סיקה האוזנר

 

במקור זה “Lourdes”, ובתכוניית הפסטיבל קראו לזה “לורדס”, אבל הצפייה בסרט הבהירה שמבטאים את השם “לורד”. מדובר בעיר לא גדולה בדרום צרפת, בו נזירה צעירה בשם ברנדט חוותה כמה התגלויות של הבתולה במאה ה-19 (אירוע שתואר בסרט “שירה של ברנדט”, שזיכה את ג’ניפר ג’ונס באוסקר). בכמעט 200 השנה שעברו מאז, לורד הפכה למוקד עלייה לרגל של הקתולים, שבאים לרחוץ במרחצותיה ולהתפלל לריפוי חוליים. חמישה מיליון קתולים מגיעים לעיר הקטנה הזאת בשנה אחת, ולא מעט ניסים אכן (ככל הנראה) התחוללו שם. בסרטה דובר הצרפתית של הבמאית האוסטרית ג’סיקה האוזנר, מגלמת סילבי טסטו צעירה שתקנית ומופנמת שסובלת מטרשת נפוצה ומרותקת לכיסא גלגלים. היא מגיעה עם קבוצת צליינים ללורד, מלווה בנזירות וחיילי צבע הישע. בתחילה נדמה שאי אפשר שלא להירתע מהמסחרה וההמוניות סביב הפולחן בעיר. אבל בהדרגה נדמה שמשהו קורה: מצבה של האשה משתפר עד שמתחולל נס אמיתי והיא נעמדת על רגליה ולא נזקקת עוד לכסא הגלגלים. אם יש דבר אחד בולט בסרטה של האוזנר הוא שציניות הוא כוח רוחני לא פחות עוצמתי מאשר אמונה, אלא שהשפעתו הרסנית. אל מול הפליאה שבאקט ההבראה הפתאומי, נאלצת הצעירה להתמודד עם הסיפור שכולם מספרים על ההוא שהיה משותק והתחיל ללכת, אבל זה לא הוכר כנס רשמי מטעם הכנסייה כי מצבו לבסוף הידרדר והוא חזר לכסא הגלגלים; ועם הרופאים שמסבירים לה שטרשת נפוצה היא מחלה מחזורית, ושזה טבעי ומוכר שיש רגעים של הטבה, אבל שזה זמני. מכאן, נותר רק לתהות איזה מין סרט הוא “לורד”: האם זהו סרט ציני שבא להוקיע את אחיזת העיניים שנראית דת ואמונה, או סרט שליבו מלאה רוחניות ואמונה טהורה? התשובה לכך היא: קצת מכל דבר. יש גם ביקורת, וגם איזשהו מקום שנשאר שיכול לעורר את המחשבה שאולי ניסים אכן קיימים בעולם.

 

“לורד”, אחד הסרטים הבולטים בסצינת הפסטיבלים של השנה האחרונה, הוא סרט שנורא קיוויתי להתפעל ממנו יותר. קודם כל, בגלל צלם הסרט, מרטין גשלכט, שאת שבחו היללתי כאן לפני כמה שבועות בתור הצלם של “נשים ללא גברים”, הסרט האירני-אמריקאי. הוא צילם נורא יפה גם את “נקמה”, שהיה המועמד האוסטרי לאוסקר לפני שנתיים. ואכן, “לורד” מכיל לא מעט רגעים ויזואליים נהדרים – כפי שאופנתי כיום, שוטים ארוכים מאוד. אבל בניגוד לסרטים הקודמים שצילם גשלכט, הסרט הזה מכיל כמות משונה של זומים שלא ממש הסתדרו עם הקפדנות של הקומפוזיציה ונראו לי לכן כמו איזו גחמה מהוססת של הבמאית. ואכן, הסרט כל הזמן התנדנד בין סגנונות. בתחילה זה היה מקסים למדי: הגיבורה עם כובע גשם אדום כמעט ולא מדברת והרוב מצולם מרחוק. התחושה היא שזה מעין הומאז’ ל”פליי-טיים” של ז’אק טאטי, שגם הוא תיאר מסע (אחר לגמרי) של קבוצת תיירים ברחבי עיר. בתחילה זה מקסים, הריחוק האירוני הזה והאופן שבו האוזנר מציגה את המסכנים שמגיעים לחפש מזור בלורד, כלפי חלקם היא צינית, וכלפי אחרים היא מלאת חמלה, והסרט – ממש משוט הפתיחה שלו – מלא רגעי הומור של כסאות גלגלים. אבל ככל שהסרט נמשך הדיוק הסגנוני שלו מתפורר, וכך גם ההשפעה שלו. לו רק היה מישהו כמו קרלוס רייגדס – שביים סרט פלאי על ניסים בשם “אור חרישי” (שהוצג בחיפה לפני שנתיים) – היה מביים את הסרט הזה.

 

 

3. “צלם: חייו ופועלו של ג’ק קרדיף”. במאי: קרייג מקול

 

אז מי היתה הנזירה הכי מפורסמת בקולנוע? אולי ג’ניפר ג’ונס מ”שירה של ברנדט”? או ג’ולי אנדרוס מ”צלילי המוזיקה”? אני רוצה להציע את דבורה קר מ”נרקיס שחור”. “נרקיס שחור”, על מסעה של נזירה למנזר מבודד בפסגות ההימליה, הוא בוודאי אחד הסרטים הכי מזוהים מבחינה איקונית/ויזואלית, וההשפעה שלו על דורות של קולנוענים – מהיצ’קוק ואינגמר ברגמן ועד לארס פון טרייר – היא עצומה. זה גם אחד הסרטים הכי מרהיבים ויזואלית שאי פעם נוצרו, בוודאי בימים הראשונים של הצילום בטכניקולור, ב-1947. אחרי שיוצרי הסרט, מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, קיבלו לא פעם את הכבוד המגיע להם, מגיע עכשיו הסרט התיעודי “צלם” שעושה כבוד לצלם הסרט, ג’ק קרדיף. קרדיף, שהלך לעולמו לפני שנה בגיל 99, הגיע לשיאו המקצועי בסוף שנות הארבעים בשיתוף הפעולה שלו עם פאוול ופרסבורגר והיצ’קוק, ובאופן שבו הוא קידם את האסתטיקה של הצילום הצבעוני (וצילומי האפקטים. מדהים מה שקרדיף ומצלמתו העתיקה והענקית הצליחו לייצר בשנות הארבעים). הסרט התיעודי של קרייג מקול – שהוא הרחבה לסרט תיעודי קצר על קרדיף שביים לפני שלוש שנים – חוזר אל האנשים שעבדו איתו ועם מומחי קולנוע (ובראשם מרטין סקורסזי והעורכת שלו, תלמה סקונמאקר, אלמנתו של מייקל פאוול). מקול ליווה את קרדיף כמעט חמש שנים, ויותר משהוא מדבר בסרט על עצמו ועל עבודתו, הוא מאיר לא מעט צדדים בעבודה של פאוול ופרסבורגר (פאוול היה הבמאי העיקרי, איש החזון הוויזואלי, פרסבורגר היה יותר תסריטאי. פאוול רצה להעז עוד ועוד, פרסבורגר מיתן אותו). הסרט גם חושף את הריבים שבין קרדיף ובין המעצב האמנותי של הסרט, אלפרד יונג. שניהם זכו לבסוף באוסקרים על עבודתם בסרט.

 

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 28.9.2010


נושאים: בשוטף

7 תגובות ל - “דיווח מפסטיבל חיפה: נזירות, בלוז”

  1. צופה צעירה 1 אוקטובר 2010 ב - 3:01 קישור ישיר

    מה לגבי אבל המקסיקאי? והסרט הרוסי – איך סיימתי את הקיץ? אמנם הם לא זכו, אבל הם שווים התייחסות. במקרה שלא צפית, אני ממליצה בחום.

  2. רותם 1 אוקטובר 2010 ב - 8:28 קישור ישיר

    למרות שעבר שבוע מאז שראיתי את הדוויג, לא נרגעתי ממנו – ולא במובן הטוב. סרט שמעורר שאט נפש ברמות לא רגילות.
    עם בור תסריטאי בגודל תקציב הביטחון שיוצר סרט עם אידיאולוגיה מבחילה. היא אולי מנסה ורוצה להראות שפאנטיות היא פאנטיות לא משנה אם אתה חבר של JC או אלללה. אבל מה שבפועל יוצא הוא שהנצרות רחומה ויודעת להתייחס לקיצונים ולהרחיק אותם בעוד האיסלאם רותם אותם למען הג’יהאד.
    אם האיסלאם היה מוחלף ביהדות היה מתעורר כאן סקנדל – עד כמה שמישהו מתעניין בסרטים אירופאים מהורהרים.
    שהוא יחסור לביים סצנות סקס אינטנסיביות, בזה הוא חזק.

  3. דודי 1 אוקטובר 2010 ב - 9:24 קישור ישיר

    רותם – קשה להכיר בכך באווירת המולטי-קאלצרל, פוסט-מודרניזם, יחסיות-תרבותיות וכו’, אבל כמו שיש אידאולוגיות טובות יותר וטובות פחות, כך גם יש דתות רעות יותר ורעות פחות. המדד העיקרי הוא מדד התוצאה – כמה סבל אותה אידאולוגיה/דת גורמת לבני אדם בעולם. כמה אנשים נרצחים בשמה. כשיוצאים נגד הקנאים המוסלמים לא מבטאים ביטול ושנאה עיוורת כלפי כלל המוסלמים בעולם, אלא מסמנים מטרה מאוד ברורה ומאוד מסוכנת.
    הביטויים הנוכחיים של קנאות דתית בנצרות הן מתונות הרבה יותר, בלשון המעטה, מאלו של הקנאות המוסלמית. כל קנאות דתית או אידיאולוגית היא שלילית. עם זאת, לפי מבחן המציאות הנוכחית הברורה לעין, ברור שיש לפעול לצמצומה של הקנאות המוסלמית של המאה ה-21 בכל פה הרבה לפני שמטפלים בקנאות הקתולית.

  4. מייק 1 אוקטובר 2010 ב - 10:11 קישור ישיר

    מישהו ראה את “ולהלה”? אני היחידי שיצאתי לפני הסוף מהאולם וזה היה לי מאוד מוזר. אלף, כי אני לא נוהג לעשות כך ובית, כי היו עוד אנשים באולם והם לא יצאו.
    הסרט היה באמת נוראי, ואני לא מצליח להבין מה גרם למפיקות הפסטיבל להביאו להקרנה. אין בו כלום חוץ משוטים בסלואו מושיין ואלימות לשם האלימות. אין סיפור, אין משחק, אין אפילו טקסט. רק גיבובי שטויות מפעם לפעם. חבל שכך ומוזר שרק לי זה הפריע. יכול להיות שכולם ראו שם משהו שאני פיספסתי?

    הזכירו כאן את “איך סיימתי את הקיץ” והוא באמת היה מאוד מהנה, גם ברובד המשחק וגם בקטגוריות הטכניות, בעיקר הצילום המקסים של השממה (שתמיד מצטלמת טוב).

    לא שמעתי גם מילה על “כאילו אני לא שם” ואני רוצה לציין גם אותו לטובה. סרט לא קל לצפייה אבל עמוק ומשוחק להפליא. חואניטה וילסון, שגם נכחה בהקרנה ושיתפה אותנו בכמה תובנות לאחר הסרט, ביימה אלגוריה נהדרת למצב האזרחי הרעוע בסרייבו ועיבדה סיפור נהדר וקשה למסך.

  5. רותם 1 אוקטובר 2010 ב - 12:20 קישור ישיר

    דודי, זה שאתה ואני יודעים את זה, זה נחמד וטוב. חבל שהסרט לא. אין בסרט צידוק או הסבר לכך שהיא מצאה מפלט באיסלאם. לא מראה למה דווקא שם היא מצאה את האהבה שהיא כל כך חיפשה.אני לא מדבר על נסיון להסביר למה דת כזו או אחרת באמת טובה יותר. אלא פשוט למה הדמות בחרה במה שהיא בחרה.
    יותר מזה, עד הרגע בו היא הצטרפה לאיסלאם אין שום דבר קיצוני (בעיני לפחות) באיך שהאיסלאם מיוצגת בסרט.

  6. רותם 1 אוקטובר 2010 ב - 12:24 קישור ישיר

    אני אחדד משהו: הסרט עלוב בעיני לא בגלל האידיאולוגיה שהוא מציג, אלא איך שהוא מבנה אותה. או למעשה לא. הוא פשוט מנחית אותה.
    אם החורים בתסריט היו פחות טעונים אידיאולוגית, עדיין הייתי חושב שהוא סרט מחורבן ויומרני. אבל בזה הוא לא שונה מרבים אחרים. רואים כאלה כל הזמן.
    אבל ברגע שהוא עוסק בנושאים שהם נפיצים, אז הביקורת שלי חריפה יותר.

  7. הש"ג 1 אוקטובר 2010 ב - 14:07 קישור ישיר

    קשה לבקר את שני הסרטים הדתיים הללו בלי קצת פסיכואנליזה – זה קצת מפספס את הנקודה העיקרית בשניהם שזה הקו של השגעון אצל שתי הבחורות. אם אתה מייחס את הצד הציני כהגדרתך דווקא לצד הביקורתי על הדת בסרטים – ולא נגיד לניצול שעוברות הבחורות על ידי “עושי הניסים” בלורדס או המוסלמים והנזירות בהדוויג, זה קצת פספוס של הקו הראשי בסרטים לדעתי. בעוד לורדס מוחזק על ידי סילבי טסטו בתפקיד אידיאלי בשבילה, הדוויג לא מצליח לתרום שום דבר חדש לצופים ואותו נושא נעשה כבר בכשרון רב יותר ב”רקוויאם” הגרמני לפני כמה שנים בהקבלה יפה בין תהליך האמונה הדתית לבין איבוד הדעת.

    =============

    רוה להש”ג: וואו, לראות את “לורד” בתור סרט שעוסק בשגעון של הגיבורה זו קריאה שהפסיכואנליזה העיקרית בה צריכה להיות מופנית כלפי הקורא שרואה את השגעון ולא כלפי הסרט. בהחלט, אם רוצים לדבר על פסיכולוגיה ועל רציונל, אפשר לדבר על האופן שבו אקסטזה דתית יוצרת מראית עין של נסים. בזה הסרט אכן נוגע וזה הקו אותו הוא משאיר עמום, בדיוק לצופים שלא מוכנים בשום אופן להתמודד עם סרטים שמוכנים להודות שאולי אכן יש מן העל טבעי והבלתי מוסבר בעולמנו.


השאירו תגובה ל - דודי