הקפות
המון כותרות הצטברו לי. אנסה לרכז את כולם לפוסט מהיר אחד:
=============
וואו, הקולנוע העולמי איבד לא מעט שמות בימים האחרונים. הנה סיכום הספדי החג:
= סאלי מנקי, העורכת הקבועה של קוונטין טרנטינו, נמצאה מתה ב-27 בספטמבר במהלך טיול שגרתי שלה עם הכלב. היא עבדה בימים אלה על "גרין הורנט", של מישל גונדרי וסת רוגן. מנקי, בת 56 במותה, היתה אשתו של דין פריסוט, במאי שאני מסמפט מאוד ("כיבוש הגלקסיה" הגאוני).
= ארתור פן, האבא של הגל החדש האמריקאי, מת שלשום, יום אחרי יום הולדתו ה-88. האגדה מספרת שרוברט בנטון ודיוויד ניומן, שכתבו את התסריט ל"בוני וקלייד", פנו לז'אן-לוק גודאר, הבמאי האהוב עליהם, בבקשה שיביים את הסרט. גודאר סרב אבל הפנה אותם לבמאי אמריקאי שהוא ראה סרט שלו ומאוד התלהב ממנו. הסרט היה "מיקי אחד" והבמאי היה ארתור פן (שכבר היה סמי-מוכר באמריקה בזכות "מחוללת הנסים" על הלן קלר (שזיכה באוסקר את שתי השחקניות, פאטי דיוק ואן בנקרופט). "בוני וקלייד" מ-1967 הכניס את האנרגיה של סרטי הגל החדש לקולנוע האמריקאי והביאה לפן את הלהיט הגדול ביותר שלו, וסרט שעשה מהפכה סגנונית רדיקלית בקולנוע האמריקאי. מייק ניקולס, שכקומיקאי בוים על ידי פן בתוכנית טלוויזיה, הושפע מפן – גם בעריכה וגם בליהוק של אן בנקרופט – כשביים שנה אחר כך את "הבוגר". סרטים נוספים של פן שראויים לתשומת לב: "המסעדה של אליס", "איש קטן גדול", "חקירה באפלה" ו"ג'ורג'יה" (מבוא מוצלח לסרטים של פן ובני דורו ומיקומם בתקופה ההיא של הקולנוע האמריקאי תמצאו במאמריו של ארז דבורה מתוך כתב העת של סינמטק תל אביב). אחיו הגדול של ארתור פן, צלם הסטילס האדיר אירווינג פן, הלך לעולמו בדיוק לפני שנה.
= טוני קרטיס, אחד כוכבים הגדולים של הוליווד בסוף שנות החמישים, מת היום בגיל 85. קרטיס – שמו האמיתי היה ברנרד שוורץ, לטובת חידוני הטריוויה של העתיד – זכור כיום בעיקר כפרטנר של ג'ק למון ומרילין מונרו ב"חמים וטעים" (שם הוא עושה חיקוי נהדר של קארי גרנט), אבל אני אישית נורא אוהב את הופעת הקמע הקטנטנה שלו ב"פריז התוססת" מול אודרי הפבורן. חפשו אותו גם ב"ספרטקוס" של קובריק. הבת שלו, יחד עם אשתו הראשונה ג'נט לי ("פסיכו", "מגע של רשע"), היא ג'יימי לי קרטיס.
= והקומיקאי גרג ג'ירלדו, שהופיע בקטנה בסרט התיעודי של ג'רי סיינפלד, מת היום מסינדרום הית לדג'ר (קרי, מנת יתר לא-מכוונת של תרופות מרשם). הוא היה בן 44. הנה קטע מצחיק שלו:
===========
מתברר שמזה חודש יש לקובי אור בלוג. פנטסטי. לא יודעים מי זה קובי אור? הנה.
===========
בדיוק לפני שלוש שנים גילה יניב אידלשטיין סרט ישראלי עלום וגנוז בשם "הטרמפיסט", והצליח לאתר עותק וידיאו נדיר שלו להקרנת חצות מחתרתית. ככה זה התחיל. שלוש שנים אחרי, אידלשטיין מגלה שלסרט יש גם עותק פילם בארכיון הקולנוע הישראלי ומארגן לסרט – שהטריילר שלו נראה טריפי לגמרי – הקרנת חצות בלתי מחתרתית כלל, בסינמטק תל אביב. הנה דף האירוע בפייסבוק.
ראיתי את גרג ג'ירלדו בכמה תוכניות של ROAST והוא היה אדיר. חבל.
פסטיבל חיפה, יום אחרון
"אנדרס לא רוצה לישון בצהרים" (ארגנטינה)
זה היה אמור להיות סרט ילדים חמוד. הוא מקיים את ההבטחה ברבע השעה הראשונה שלו. אחרי רבע שעה האמא מתה. וגם הסרט. כל הסרט מתפזר ומאבד פוקוס, ומה שנשאר זה פיסות חיים של דמויות שלא מתחברות לשום דבר. חבל.
"מקום מקלט" פרנסואה אוזון
Francois ozon is back!
אחרי שני סרטי נפל, "מקום מקלט" מחזיר את אוזון לכושר. סרט עדין, מרגש ויפהפה, על בחורה שלוקחת פסק זמן מהחיים בשביל להבין כמה דברים. היא מסוממת בגמילה ובהריון. האבא מת ממנת יתר. אחיו (ההומו) של בן זוגה לשעבר מגיע למקום המקלט שלה ועוזר לה להעביר את הזמן.
איזבל קארה עושה את הסרט.הדמות שלה בהריון, והיא בעצמה היתה בהריון במהלך צילומי הסרט, ומורכבות המצב הרגשי של אשה בהריון עובר לגמרי למסך. סרט רגיש, עדין, ויפהפה.
"איזה מין שיוויון" – נייג'ל קול
האמת – לא תכננתי לראות את הסרט הזה. שמעתי עליו דברים לא טובים (חוץ מאן תומפסון, שראתה אותו בטורונטו, ואהבה). אבל נפתח לי חלון בין ההקרנות, אז הלכתי. והאמת – היתה לי הפתעה מאוד נעימה. אמנם סיפורי המשנה כתובים ומבוימים ברישול כמעט פושע, אבל הסיפור המרכזי, של האשה שמגיעה מלמטה, ובצניעות מובילה מאבק לשכר שווה לנשים – הסיפור הזה כתוב ומבויים נהדר, עם הופעה מצוינת של השחקנית הראשית – סאלי הוקינס. תשכחו מ"חופשיה ומאושרת". הוקינס קנתה אותי בסרט הזה. תומפסון אומרת שכדאי להחשיב את הוקינס בשיקולי האוסקר הקרב. אני אומר שמגיע לה.
בסך הכל, אם לא לוקחים את הסרט הזה ברצינות, הוא מספק בידור טוב (והוא עולה בעוד חודש בערך להקרנות מסחריות בארץ)
"המדריך לצופה הצעיר" (אנגליה)
הסרט האחרון שראיתי בפסטיבל הוא סרט מעניין, שסובל ממשהו שנראה כמו סימפטומים של סרט ראשון (בעיקר, סוג של חוסר ביטחון), אבל נדמה שיש כאן הבטחה. תסריט מרתק על בחור ובחורה צעירים שנקלעים לתוך מערבולת כשהבחורה נכנסת להריון (מגורם שלישי). הבחורה בורחת למקום מסתור, כדי שלא יכריחו אותה להפיל, והבחור, חבר ילדות, עוזר לה. אבל מכיוון שהוא גם מאוהב בה, הקנאה תגרום לטרגדיה בסוף.
הכל עובד בסרט, מלבד העובדה המצערת שהשחקן הראשי לקח את הדמות אל גבול האוטיזם, כך שהוא לא נדמה מופנם, אלא כמעט לא מעוניין. וברור שהוא כן. מלבד זאת, זהו סרט מעניין, ולקראת הסוף מרגש ומחריד.
סיכום:
19 סרטים ראיתי בחיפה. 2 יצירות מופת ("אמא" הקוריאני ו"סמסון ודלילה" האוסטרלי), עוד כמה טובים מאוד (בעיקר ראוי להזכיר את הסרט שלך יאיר, ואת "עיטור כבוד" הרומני), ועוד כמה לא רעים בכלל. בהתחשב בזה שסוכות השנה יצא יחסית מוקדם, והפסטיבלים של חיפה וונציה/טורונטו היו צמודים מדי, זה מובן שהרפרטואר של הפסטיבל סבל מכך (הי, שתי יצירות המופת שראיתי היו מ-2009), אבל בסך הכל מאוד נהניתי בחיפה.
להתראות בשנה הבאה.
הלו… רק רציתי להוסיף שכוכבי הסרט, אשר צרפתי ושמואל וולף, יהיו שם, ועוד הרבה מאוד אנשים.
חוצמזה רציתי להגיד שמעבר להיותו טראש וקאלט, וסרט גרוע באופן כללי… בנוסף לכל זה יש בו גם איכויות קולנועיות בלתי מבוטלות, צילום נהדר של יעקב קלח, סצינה ארוכה ומופלאה בה כל ההיפים של תל אביב (של פעם) יוצאים מהחורים ונאספים בהאנגר בנמל, וגם סיומת סוריאליסטית הזויה שנראית כמו משהו של דייויד לינץ'. בקיצור – חוויה לא צפויה שתיקח אתכם לאנשהו… מקווה שתבואו.
הייתי בכמה הופעות של גרג ג’ירלדו בניו יורק בשנה שעברה, איש מצחיק מאוד. עצוב.
לגבי מותה של סאלי, יש את הקטע הזה, מהאופים של "ממזרים חסרי כבוד" והתכונה המשונה אך החיננית של טרנטינו לבזבז חומר גלם למסור ד"ש לעורכת סאלי – http://www.youtube.com/watch?v=Ts9_5331qOk&feature=player_embedded
זאת לא אגדה, וגם לא גודאר – היה זה טריפו שהתבקש לביים את "בוני וקלייד".
תודה על ההפניה לכתבה על קובי אור. לדעתי זו כתבה מצוינת גם למי שכן יודע מי הוא. לצד המשפטים החידתיים המזוהים איתו, שאף אחד חוץ ממנו ממילא לא יכול להגיד או לכתוב, היו שם גם כמה משפטים שגרמו לי להצטער שאין לי זיכרון ציטוטי כמו שלו, כי הייתי שמחה לשלוף אותם בהקשרים שונים משלו. בעיקר אהבתי את "חוויה של 'הנה נפתחים השמים ואני רואה… לא בדיוק את אלוהים אלא את החץ לכיוון'."