"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", הביקורת
אני חוזר עכשיו מצפייה שנייה ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" של ערן ריקליס ואני טיפה נבוך. אין לי כמעט שום דבר רע להגיד על הסרט, חוץ מהתחושה הזאת שהסרט לא מצליח להידבק אלי. הוא מקסים, ויש בו רגעים נפלאים, אבל אני בתחוש שיש שם איזשהו מרכיב שחסר. הרגשתי את זה היטב בעקבות הצפייה הראשונה בסרט, אי שם בימי הקרנות האקדמיה. כזכור, אני מאלה חושבים שערן ריקליס הוא במאי נפלא – את שני סרטיו האחרונים, "הכלה הסורית" ו"עץ לימון" אהבתי במיוחד – וגם את הסרט הזה הערכתי. אבל תוך כמה ימים הוא נמחק מראשי. מישהו שאל אותי לגבי הנער שמשחק בסרט ובחיי שלא זכרתי שום נער מהסרט. היום הבחנתי בו (נואה סילבר שמו), זאק אפרון רומני חמוד. איכשהו בין הרגע שבו רוזינה קמבוס יוצאת מהסרט ועד הרגע שבו הגיבור שלנו עולה על הנגמ"ש הסובייטי למהלך האחרון של מסעו, משהו בסרט מתנדף. מה חסר בסרט? קשה לי לשים את האצבע. איזושהי אנרגיה, שהיתה כה נוכחת ב"כלה הסורית".
אבל מעבר לתחושה הפרטית של משהו שלא עשה לי קליק, הסרט הזה אכן מקסים. קודם כל כי יש לו תסריט נהדר. אני לא מכיר את הספר של א.ב יהושע אז אין לי מושג מה הוסף ומה הוסר מהמקור, אבל המבנה של הסרט פשוט מצוין. זה מתחיל בזה שאנחנו לא יודעים מה השם של אף אחת מהדמויות. לכל אחד אנחנו קוראים או בתפקיד שלו ("הממונה על משאבי אנוש", "אחראי משמרת הלילה", "הקונסול") או באיזשהו שם תואר הנאמר לגנאי ("הנחש", "האלמנה"). הדמות היחידה בסרט שאנחנו יודעים את שמה המלא היא הדמות היחידה שלא ממש נמצאת שם, זאת של העובדת הזרה שנהרגת בפיגוע ושאת גופתה מטלטל הממונה הלוך ושוב לאורך יבשות כדי למצוא לה מקום קבורה.
ריקליס הוא במאי עם עין נהדרת ללוקיישנים. בצילומים בירושלים אמנם הרגשתי שהוא קצת, לעיתים תכופות מדי, ממקם את הגיבורים באיזורי תיירות, אולי כדי לענג את עיני הצופים (או כדי להצדיק את תקציב התמיכה שהסרט קיבל ממיזם הקולנוע הירושלמי). אבל יתכן וזו רגישות פרטית של מי שמכיר היטב את ירושלים. כי השימוש בנופי רומניה – בין אם זה כבישים מתפתלים באמצע שום מקום, או איזור תעשייה המארח סצינה המצולמת למרגלות שתי ארובות ענק שנראה שבנייתן מעולם לא הושלמה – היה מושלם בעיני.
לאורך שנות ההיכרות שלי עם סרטיו של ריקליס אני חייב להגיד שעוד לא ממש הצלחתי לאתר חותם ויזואלי ייחודי. זה, אגב, היה אחד הדברים שהכי מצאו חן בעיניי בסרטיו בימים שבהם הקולנוע הישראלי היה מת-חי. סרטיו של ריקליס כמעט תמיד עבדו. הוא בא אליהם כמקצוען ונדמה שהוא שט בנינוחות מסרט לסרט, כמעין אנטי-אוטר. ביחס לקולנוע הישראלי של פעם, סרטיו תמיד היו מרעננים בעיני. בשנות ה-2000 הרגשתי את המחויבות שלו לגעת במדינת אבסורדיסטן שבה אנחנו חיים ב"כלה" וב"לימון". האם חסרה תשוקה ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"? אני פשוט לא מצליח לאתר את האלמנט החסר. יש לי רק מילים טובות להגיד על (רוב) הסרט, חוץ מהעובדה שלא התאהבתי בו.
מה שכן, הסרט הזה נורא ממשיך את המוטיבים שריקליס התחיל לעסוק בהם ב"עץ לימון" ו"הכלה הסורית": שאלות של זהות לאומית ושל נזילותה של הזהות והאזרחות. בסרטים הקודמים, שהיו קרובים יותר לבית, הוא עסק באוכלוסיה הערבית והדרוזית וחיים לצד גדרות בישראל. ב"הממונה" אין גדרות, אבל יש גבולות, וגיבור שלמעשה מזדה לחלוטין עם הגוויה שבאמתחתו: גם הוא לא ממש יודע איפה לקבור את עצמו.
ואולי זו הבעיה של הסרט: שיש התאמה מוחלטת בין הגיבור ובין הסרט שסביבו. מארק איווניר נהדר בתפקיד הראשי, אבל יש משהו מעט פלגמטי ומהורהר בדמות שהוא מגלם. וזה גורם לסרט כולו להיות מהוסס ומהורהר כמוהו. שזה לא רע, אבל איכשהו נדמה שבלא מעט סצינות הסרט דווקא שואף להיות קומי וקצבי. כשרוזינה קמבוס על המסך, זה עובד. הסרט הופך לזיקוק של אנרגיה. בלעדיה, הכל נהיה מתון יותר. זה נותר סרט שקהל יהיה מוקסם ממנו – אני מניח שלא רק בארץ – מסוג הסרטים שאם נתקלים בהם בפסטיבל קולנוע מרימים גבה מופתעת ואומרים, "וואו, חמוד". די בדומה למה שאני הרגשתי לפני שנה כשנתקלתי בסרט הנורווגי "צפון", שנדמה שצולם בנופים זהים.
יש ב"הממונה" כל כך הרבה רגעים מרשימים שאני פשוט המום שגם אחרי צפייה שניה אני לא יכול להיות יותר נחרץ לגביו. קצת לא נעים לי: כזאת השקעה אדירה וענקית ומרשימה, וכל מה שאני יכול להציע מכיווני זה רק "חמוד" פושר.
עוד פסקה או שתיים על הסרט, בהרהור מאוחר שכתבתי ל"פנאי פלוס". פורסם ב-13.10.2010
זה לא סוד, אם עקבתם אחר מדור זה, שבכל הקשור לתחרות פרסי אופיר אני לא הייתי במחנה שהריע לזכייתו של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (או "הממונה על שליחותם של משאבי אנוש". או "משאבי האנוש של ממונה השליחות" או "אנושיותו של השליח למשאבי הממונה"). אני חשבתי של"הדקדוק הפנימי" ל"פעם הייתי" ול"המדריך למהפכה" הגיע יותר. אבל כעת, כשהוא כבר שבוע בבתי הקולנוע ובמנותק מכל תחרות, אני לא יכול שלא להריע לסרט וליוצריו. לפני הכל, כי אני חושב שערן ריקליס הוא אחד הבמאים הנהדרים של הקולנוע הישראלי. אני מרבה לצרף את המילה "מקצוען" לשם "ערן רילקיס" כשאני כותב על סרטיו. בעולם הקולנועי בארץ, שבו במאי הוא לרוב אוטר, סרטיו המגוונים של ריקליס הם כמעט תמיד דבר שאני מחכה לו. ראשית, כי הוא מפנטז את סרטיו באידיום האמריקאי, החביב גם עליי. הוא מתעסק במוזיקה ("זוהר", "צומת וולקן") ובספורט ("גמר גביע", "פליי-אוף", הסרט על רלף קליין שריקליס מביים בימים אלה לקראת יציאה בקיץ הבא), והוא יודע לתת לסרטיו פיי-אוף רגשי מספק (חוץ מאשר ב"גמר גביע"). ומדי פעם הוא נוגע בפוליטיקה המקומית מנקודת מבט אבסורדית ("הכלה הסורית", "עץ לימון"). ריקליס, בניגוד לכל עמיתיו בישראל (לפחות בעשרים השנים האחרונות) היה אחד הראשונים שהבין שקולנוע מסחרי צריך ויכול להיות ניזון מרבי המכר המקומיים. הוא ביים את "פיתוי" על פי רם אורן – סרט עם רעיונות עלילתיים מוצלחים מאוד, אבל עם בימוי מגושם (שאני קצת מייחל לכך שריקליס של ימינו היה מביים אותו מחדש, והופך אותו למותחן פשע-סקסי ראוי יותר). "שליחותו/ממונה/משאבי/אנוש" גם חושף תימה חוזרת בכל סרטיו של ריקליס: מוטיב הגבול. ב"הכלה הסורית" ו"גמר גביע" הגבול היה ישות ממשית בסרט, אנשים ששואפים להגיע/לברוח לצד השני. אבל בכל סרטיו נדמה שדמויותיו של ריקליס שואפות להיות במקום אחר והם נמצאים במצב תמידי של תזוזה: ממשית או מדומיינת. זוהר ארגוב וגיבורי "צומת וולקן" השתמשו במוזיקה (או בסמים) כדי לברוח מהמציאות שכולאת אותם, והגיבור של "שליחותו" נמצא במסע נדודים שנראה חבר תוחלת, מהסיבה הפשוטה שאין לו באמת שורשים ונאמנויות שיקרקעו אותו למקום אחד (ועצם זה ש"פלייאוף" מצולם בגרמניה גורמת לי כבר להסיק שגם גיבור הסרט הזה נמצא בנדודים ובמצב של תלישות).
יש שני אלמנטים שמאוד חיבבתי ב"שליחותו": העובדה שאנחנו לא יודעים בשום שלב איך קוראים לאף אחת מהדמויות (החיות) והעובדה שאנחנו לא באמת יודעים איפה מתרחשת עלילת הסרט. זה, בצירוף הנופים הלבנים והצחיחים (שצולמו ברומניה) והסיטואציות שפונות יותר ויותר לעבר האבסורדי – ובהדרגה מתנתקות מהגיון – הופכות את "שליחותו" לפחות סרט מציאותי ויותר למשל. אבל משל של מה? ואולי כאן טמונה הבעייתיות של הסרט: כי למרות שהוא מהנה מאוד, ועשוי בהדר קולנועי מענג שנדיר למצוא בארץ, יש לסרט בעיה של קצב ונשמה. נדמה שכמו שהממונה על משאבי אנוש, שיוצא למסע מבלי שיהיה לו חשק לכך, כך גם הסרט הזה נעשה יותר כמטלה ופחות כשליחות. משהו לא לגמרי סוחף בסרט, והפוטנציאל הפילוסופי, שהסרט הזה פשוט מתפקע בו, נשאר בסופו של מסע תלוי באוויר.
סרט רדוד למשעי. המסר לא מקורי. דופליקציה או רפרודוקציה חסרת אמירה של אמת. היוצר לא באמת יצר – רק ביצע פרטיטורה, וחבל.
לא ניראה לי שיקחו אותו ברצינות במועמדויות הסופיות לפרס הסרט הזר.
אופתע לטובה באם אתבדה.
אני סבור שהבעיה היא חוסר יכולת מקורית להמיר דימויים ספרותיים בקולנועיים. מה גם שבמהלך הצפיה בסרט היתה לי תחושה בסרט של מלחמה בין הצמד הבמאי והעורכת לצמד הבמאי והצלם.
לא חשבתי שהסרט מקסים, יש לו רגעים יפים במקרה הטוב, והוא משעמם לפרקים. מפיקים עם הרבה כסף שעושים הרבה אוהא מלא הרבה בכלל.
ריקליס במאי מנוסה ומקצוען ברמה גבוהה.
אך אני מסכים אם רווה שב"ממונה" חסר משהו שחסר גם בסרטיו האחרים.
חסר בו לב, ורגש !
ריקליס כמו רוב הבמאים הישראלים, חסר מעוף.
נראה לי שזה דווקא הסרט האהוב עלי שלו. לשם שינוי הוא מפגין קצת חוש מידה ולא צועק את המסרים. המסרים קימים, וברורים, אבל נדמה שהפעם הם לא מפריעים לריקליס לייצר סרט מאופק, פואטי ויפה.
עוד לא ראיתי את "שליחותו" אבל את "הכלה" מאוד אהבתי ואת "לימון" מאוד לא. בשניהם אכן חסר רגש אמיתי אבל בראשון הסיטואציה אמיתית ועובדת והשני סתם פלקט.
אחרי הרבה זמן אני מסכים עם כל מילה שכתבת. משהו חסר בסרט הזה ואני לא מצליח להבין את כל ההשתפכות ממנו, על אף רגעיו היפים ומארק איווניר המצוין. עם זאת, נראה לי שהוא יצליח יפה אצל הקהל.
אני חושב שהבעייה המרכזית של הסרט היא דווקא בתסריט. הוא לא מהודק מספיק, הניסוחים של הרפליקות לא מלוטשים ולא אמינים לרגעים. החיבורים לא חלקים. אני חושב שזה מה שלא מאפשר לקאסט הנפלא ליצור ריגוש אמיתי.
הדמות של העיתונאי – פלקאטית לחלוטין.
הבעייה העיקרית בסרט היא התסריט.
הציר הרגשי העיקרי שלו אמור היה להיות התהליך שעובר הממונה מאדם עקר ומנוכר לעצמו ולמשפחה שלו, לאדם המחובר לרגש ולאבהות וזאת דרך המסע שנכפה עליו עם גופה לא מזוהה והבן שלה שאליו הוא מפתח רגש אמיתי.
הבנייה של הציר הזה פגומה, בעיקר הבסיס שלו. התסריט לא נותן לבמאי נקודות משען חזקות מספיק כדי לבנות עליהן את התהליך, וריקליס עצמו לא ממש מצליח לשים את הדגשים על מה שכן יש שם.
הפתיחה ונסיבות הנסיעה יוצאות מקושקשות. הרבה זמן מסך מושקע באקספוזיציה ובסיבות לנסיעה ולמרות זאת הן לא ממש משכנעות. הסיקוונס עם גילה אלמגור לא ברור עד מביך ומסיט את הפוקוס מהעיקר.
גם דמות הממונה נראית רוב הזמן מסומנת ולא אמיתית.
במסע עצמו יש הרבה חן (מהסוג שדווקא מאד קוסם לצופי קולנוע זרים, שופטי פסטיבלים, וגם חברי האקדמיה האמיקאית). המנטליות הפרימיטיווית והאקזוטית ברומניה, הנופים, הרכב המשוריין, הכפר שהוצא ישר מימי הביניים. הסיקוונס האחרון בכפר הוא היחידי לטעמי שבאמת מצליח להעביר רגש, הרבה בגלל המשחק של סבתו של הנער וגם כי לדעתי זה המקום היחידי שבו נראה שהממונה באמת מרגיש משהו.
חוזרים ואומרים (לא רק פה) שריקליס הוא מקצוען. אז נכון שהוא יודע להעמיד מצלמה ואפילו להזיז אותה מפה לשם ורוב הפריימים יפים, וגם השחקנים אצלו בדרך כלל לא מדקלמים ובכל זאת.. בעיני מקצוען הוא מישהו שלפני הכל יודע להעביר את הסיפור מנקודה אחת לבאה ולהוליך את הצופה דרך המסע הרגשי, ובזה אני חושב שריקליס רוב הזמן כושל ולא מצליח לממש את הפוטנציאל שהיה יכול להיות ברוב הסרטים שלו.
לא רק שנגיע לחמישייה, גם נזכה.
יאיר זה בדיוק אותה תוחושה שאני יצאתי ממנה מהסרט . שהוא לא נוגע בי,שלא ממש מעניין אותי מה עובר על הממונה. דווקא דמויות השוליים מצילות את הסרט, המשפחה הרומנית כולה והדמות של רימונד אמסלם
נ.ב
הכי מאכזב היה לראות שהסרט לא צולם בסינמסקופ!!!!!
==============
רוה לרם: בדיוק! איזה אדיר אם ריקליס וריינר היו מצלמים את הסרט בסינמסקופ. למה את "הכלה הסורית", שהיה חלוץ הסינמסקופ בארץ בעשור הזה, הם כן צילמו בסינמסקופ ואת זה לא? לא הגיוני. ויותר מזה: ביום חמישי בקולנוע לב הסרט הוקרן בגייט של 1.66, שזה בכלל מוזר. האם טעות מקרין, או שסרט הזה אכן צולם בפריים של טלוויזיות פלזמה?
בשתי מילים אל תלכו. רדוד, מניפולטיבי, משעמם.
"אמנותי" לכאורה, בעצם שטחי מתחיל המון נושאים ולא יורד לעומקו של אף אחד מהם, לכאורה ריאליסטי אך מתדרדר לפארסה שאיננה משעשעת ובעיקר ההתקרבות בין הדמויות מלאכותית לא מנומקת ונועדה רק לתת לנו הצופים הרגשה טובה. סוף נוסחתי
בזבזתי 75 שקל ושלוש שעות מזמני אל תעשו זאת!!!
ובכן, אני חשבתי שהסרט הזה היה גם דידקטי וגם וולגארי. מסע הכומתה של הגיבור הראשי לא עורר בי הזדהות, המניעים שלו לא התפענחו לי, היו יותר מדי קווי עלילה ופחות מדי עומק רגשי. יש לי הרגשה, שאלמלא היו ליוצר חברים במקומות הנכונים, כי אז היה הסרט הזה מקוטלג ליד "השיבה מהודו" של מנחם גולן על מדף הסרטים שמתיימרים להיות אמנותיים, אבל מזכירים את תחילת ימיה של הטלביזיה הלימודית.
אותי הסרט דוקא מאד ריגש.
ארבעה ימים אחרי אני זוכרת בו לא מעט סצנות.
למרות שהיו רגעים מתוסרטים מדי.
My brother and I have been just debating your very topic, he's normally looking to prove me incorrect. Your current view on this is perfect and just how I truly feel. I just now sent my brother this site to demonstrate him your current perspective. Right after overlooking your web log I added and will be coming back to read your messages!
משחק מעולה.נושא יוצא דופן.לא תמיד צריך להיות מתוחכם- די בלהתמקד באם הצופה נהנה או לא.והעיקר, שאין לנו במה להתבייש בתוצרת כחול לבן
חבל שלא צולמו גם כמה סצינות ברומניה
Wow! Many thanks! I always wished to produce in my web page something similar to that. Can I quote portion of your post to my blog?
"הממונה על משאבי אנוש" הוא אחד מהעיבודים הגרועים ביותר שנעשו לקלונוע ע"פי ספר.
ורק לשם השוואה צפו בעיבוד המקסים שנעשה ל "דקדוק הפנימי"שהוא בעיני יצירת מופת קולנועית.
לכן גם לא ברור איך דווקא הסרט הזה זכה על פני "הדקדוק הפנימי".
צר לי לומר שמישהו שם באקדמיה לא רצה כנראה להודות שריקליס נכשל הפעם.
בחיי שניסיתי להתחבר לסרט הזה אבל לא הצלחתי. משהו שם לא מצליח לתפוס אותי גם אם לרגעים יש פיסות קולנועיות יפות ואפילו מרגשות. ריקליס הולך לאיבוד לגמרי לאורך התסריט ומאבד את הצפון לגמרי בשלב שבו הממונה נעשה חולה , מהנקודה הזו לא מעביר אותנו ריקליס באמת דרך המהפך הרגשי שעוברות הדמויות (כלומר זה ברור מבחינה תסריטית לוגית אבל לא עובר באופן רגשי לצופה).
חבל שדווקא כשנעשיםס רטים כ"כ טובים אנחנו בוחרים לשלוח לאוסקר דווקא סרט בינוני כל כך.
מסכים עם רוב מה שנאמר כאן. בנוסף: האיכות הטכנית ירודה. אולי בגלל שצולם ב-16 ממ? הסאונד סובל מנפילות – אפקטים שמתאימים לפרומו לסרט אקשן אמריקאי.
לא כ"כ אהבתי את הצילום יש בו משהו תבניתי. תחילת הסרט ארוכה מדי. המשחק של כולם משכנע למעט גילה אלמגור שמגלמת את גילה אלמגור.
הסרט הזה הוא "כמעט" בכל מובן: כמעט מפתיע, כמעט מרגש, כמעט עשוי טוב ובכל זאת שווה לצפות. יש בו יופי מסוים שקשה להגדיר ותמימות שובה לב. בעיני זה עיר קיסמו.
סרט טוב, מאד נהנאתני, הזלתי אפילו דמעה!
סרט ישראלי ראשון מזה שנים שצפיתי בו.
כצופה שרואה מדי יום סרט, אני לא מבין מה כל התפלפלויות האלה שרוב המבקרים מציינים ?!
סיפור מעניין, משחק טוב, צילום לא רע, מה עוד צריך כדי להנות מסרט ????