"Red" + "Takers", ביקורת
Better off Red
האייטיז חזרו! וכמו שאנחנו למדים מ"Red" ומ"Takers" שעולים היום, זו יכולה להיות בשורה טובה, או בשורה רעה, תלוי לאיזה סוג של סרטי אייטיז אתם מתגעגעים.
"Red" של רוברט שוונטקה מצטרף ל"סולט" בתור אחת מהפתעות האקשן של הרבעון האחרון. אם "סולט" הזכיר לי את סרטיו של ג'ון מקטירנן, נגיד מהכיוון של "מת לחיות 3 ", הרי ש"Red" מתייחס אל סדרת "מת לחיות" כבר במודעות, בזכות הנוכחות של ברוס וויליס, שמגלם כאן דמות שהיא עירבוב בין ג'ון מקליין, ג'ק ראיין וג'ייסון בורן. "Red", עיבוד לרומן הגרפי של וורן אליס, הוא סרט שזורק הצידה כל שריד של הגיון ואמינות, לטובת אנרגיית אקשן קומית. ככל שעסק הולך ונהיה מופרך יותר, כך הפיצוצים נהיים גדולים יותר ורעש היריות נהיה מחריש אזניים יותר. והעיקר: אין תחושה שכל קטעי האקשן רונדרו במחשב, כמו שקרה יותר מדי פעמים ב"מת לחיות 4 ". נראה לי שלשם סרטי האקשן צריכים ללכת, שישאר בהם משהו קרקסי, איזושהי אמנת שירות שמבטיחה לצופים שהפעלולים בסרט נעשים עם פעלולנים ולא על ידי מחשב. נדמה לי שהחיבה הגדולה שלי ל"סולט" ול"Red" נובעת מזה שיש בסרטים האלה תחושה של יבול אורגני: פעלולנים, מכוניות ומצלמה. אם יש אפקטים ממוחשבים, לא הבחנתי בהם (אני מניח שברוב סרטים מרובי תקציב תמיד תהיה איזושהי התערבות של מחשב, להדגשה והעצמה ותיקון. הכוונה שלי היא שיש יותר מדי מקרים בשנים האחרונות שבהם ניתור של מכונית מעל מחלף נעשה למעשה על ידי מכונית שהונפשה, או מטוס דיגיטלי. ובסופו של דבר, זה מורגש, ומקטין את החוויה. "כמו יום ולילה" עם טום קרוז נורא סבל מהסינדרום הזה).
"Red" הוא "האחים בלוז" של סרטי הפעולה. חבורת אנשים שתהילתם מאחוריהם מתכנסת מחדש כדי לצאת למסע לניעור מסדרונות הממשל האמריקאי. אמנם, חוץ מברוס וויליס אין כאן איקונות אקשן מובהקות – כולם הלכו ל"בלתי נשכחים", ש"Red", לדעתי, אוכל אותו בלי מלח – אבל יש קבוצת שחקנים אמינה מאוד, שנחמד לראות אותה משתטה: מורגן פרימן, הלן מירן, ג'ון מלקוביץ', ריצ'רד דרייפוס ואפילו – הולי דיוויד מאמט! – רבקה פידג'ן.
אגב, אם אקשן – קרי, מכוניות ויריות – זה מה שאתם אוהבים בקולנוע, אז יש לפניכם סוף שבוע צפוף מאוד. "Red" נותן את הגוון הקומיקסי השטותי והמשעשע, בסגנון אדגר רייט; "גנב עירוני" של בן אפלק, הוא סרט הפעולה-מתח שמתחזה לדרמה אנושית בעלת מסר חברתי, א-לא סידני לומט; ו"Takers" הוא סרט הפעולה הצלופני, שאין בו לא הומור, לא מסר, ולא דמויות מעניינות. על "גנב עירוני" נדבר כאן מחר. הנה פסקה חסרת חשק על "Takers".
מן הצד השני של סרטי האייטיז ניצב "Takers" שמציג את כל מה ששנאתי בקולנוע של שנות השמונים, ע"ש טוני סקוט. תאורות זהובות המשמשות רקע לאנשים המוארים בכחול, וילונות מתנופפים, הילוך איטי להעצמה הירואית, ומתחת לכל זה ואקום מוחלט. טוני סקוט הפך את זה למניירה בזמן אמת, מייקל ביי ניכס את זה לעצמנו. הייתרון של סקוט וביי היה שלפחות כשזה הגיע לסצינות הפעולה והמתח, הם ידעו לשאוף גבוה ולהפיל עלינו רגעים גרנדיוזיים למדי שהצליחו להפתיע. אבל היו באייטיז לא מעט במאים שחיקו את הסגנון, את התאורה, את הסטייל, אבל לא היה להם לא את השאפתנות ולא את הגרוב. שמו של קרטיס הנסון הוא הראשון שקופץ לי באסוציאציה. אם "Takers" היה נעשה ב-1989, קרטיס הנסון היה מביים אותו והוא היה נראה בדיוק ככה. גם פ. גארי גריי, או כל במאי שהתפרסם בתור במאי קליפים לשירי אר-אנד-בי, היה מביים את הסרט הזה ככה. כמו סודה נטולת גזים. לסרט הזה אין דופק. באופן משונה העלילה של "Takers" כמעט זהה לזו של "גנב עירוני" (ובעצם כמעט זהה לכל עלילת "חבורת שודדי בנקים מתכננים את השוד האחרון כשסוכן אף.בי.איי מנסה להקדים אותם ולמנוע מהם לבצע אותו"), וכמה מרתק ששני הסרטים יוצאים ממש באותו יום, ושאפשר לנסות לשים את האצבע למה – למרות ששניהם מוכרים ונדושים – האחד מוצלח ומהנה ומרגש, והשני ריקני ונטול כריזמה. אולי כי "Takers" נראה כמו תרגיל בסגנון והוא נעשה ללא תשוקה על ידי במאי אלמוני בשם ג'ון לוסנהופ, שאני ממש לא סקרן לראות את סרטו הבא. כל אחד מבמאי סדרת "מהיר ועצבני" (כולל פ. גארי גריי דנן) היה לוקח את תסריט הפלסטיק של "Takers" ולפחות מחדיר בו אדרנלין או אבקת שריפה. משהו שהיה מאיץ את הדופק בזמן הצפייה בו. כמו שזה יצא, השודדים האלה בעיקר שודדים את הזמן שלנו.
עוד קצת על הסרט, מהביקורת שלי ב"פנאי פלוס":
ברוס וויליס ומורגן פרימן האכילו אותנו כל כך הרבה זבל בשנים האחרונות שבשיא הכנות כשראיתי שסרט אקשן משותף של שניהם מתקרב לחופינו, מיהרתי לתייג את הבשורה הזאת בתיבת הספאם של המוח שלי. הייתי בטוח שמזומן לנו עוד "השוד המתוחכם" שכזה: סרט עם ליהוק סימפטי שאין בו טיפת דופק או חיות, עבודה לפנסיונרים. מה היתה הפתעתי כשהתברר, אחרי צפייה, ש"Red" הוא אחד הסרטים החביבים, משעשעים ומהנים שראיתי לאחרונה. זה ה"סקוט פילגרים" לבני ה-35 ומעלה.
ברוס וויליס מגלם מחסל סי.איי.איי שנמצא בפנסיה ומתויג על ידי מעסיקיו לשעבר כ-red, שזה ראשי תיבות של "בפנסיה, מסוכן מאוד". הוא חי חיים של אפרוריות ושיעמום באוהיו, עד שחבורת מתנקשים מגיעה אליו באישון לילה ומנסה לחסל אותו. כבר בסצינה הראשונה הזאת התגנב מבט ה"פששש" לפניי. מצד אחד, נדמה לי שכבר ראינו את זה – סוכן בודד נגד חבורת מחסלים והאופן שבו מתברר שביתו השקט והפרברי הוא בעצם מלכודת מוות אחת גדולה מלאת נשק ותחמושת. מצד שני, במאי סרט, הגרמני רוברט שוונטקה הצליח במחי סצינה אחת, לגרום לי לסלוח לו על השיעמום הנוראי שהיה סרטו הקודם, "אשתו של הנוסע בזמן". שוונטקה משך את תשומת ליבנו כשביים את המותחן "הטיסה" עם ג'ודי פוסטר, שם השיק שיתוף פעולה מוצלח עם הצלם פלוריאן בולהאוס, בנו של הצלם האגדי מייקל בולהאוס. ב"Red" השניים שוב משתפים פעולה בסרט שמצליח להיות קצת מכל דבר – צריך להודות שיש בו משהו קצת צ'יזי, שהוא מעין בי-מובי טיפה מושקע, ושהוא ממחזר רעיונות שראינו פה ושם. מצד שני, הוא עשוי ביד כה קלה ועם רגעים של שנינות קולנועית שלכל אורכו הוא הצליח להפתיע. כבר באותה סצינה ראשונה, כשחוליה של מחסלים עטויים שחור מגיחה מבין העצים וממטירה אלפי קליעים לעבר ביתו של וויליס, כשהיא מצולמת מלמעלה כאילו אנו מביטים במשחק מחשב, יש תחושה שהדגש הוא על הפרזה קומית. ואכן, "Red", המבוסס על רומן גרפי – אמרתי לכם שזה ה"סקוט פילגרים" של הקשישים – שומר כל הזמן על אלימות קומיקסית שהיא יותר קומית מאלימה. המבט בה מרוחק. כן, זה חסר אחריות, אבל מענג למדי.
איפה היינו? אה כן, באוהיו. מכאן מתחיל מסע של איש הסי.איי.איי בדימוס לברר מי מנסה לחסל אותו. תחנתו הראשונה היא אגף תשלומי הפנסיה של ממשלת ארצות הברית, שם עובדת פקידה (מרי לואיז פרקר) שאיתה מנהל המחסל המשועמם שיחות ארוכות, שיש בהם פלירטוט לונג-דיסטנס עם פוטנציאל לשום דבר. כשסוכננו רך הדיבור מבין שמחסליו האזינו לשיחותיו ושהחברה הטלפונית שלו עשויה להיות בסכנה, הוא יוצא להציל/לחטוף אותה. גם את זה ראינו, לא? הוא צריך לחטוף אותה כי היא לא מאמינה שהוא רוצה בטובתה, ורק במהלך המסע היא תבין שהוא מגן עליה ולא רוצה את רעתה? אבל פרקר מצליחה לגנוב את ההצגה באופן מקסים ומבדר למדי מזוכי האוסקר שתכף ייכנסו לסרט.
התחנות הבאות במסע: שותפיו הוותיקים לפעילויות החשאיות, בימים שהוא היה ג'ייסון בורן ולא גדעון רייכר. ג'ון מלקוביץ' מגלם איש נשק פרנואידי-סכיזופרני שחי בבונקר, מורגן פרימן הוא בעל קשרי המידע והמודיעין שהפך לאשמאי זקן בבית אבות, והלן מירן היא צלפית שמעבירה את ימי פרישתה בניהול צימר מצויץ, ועוסקת בעיקר בפעילויות אפייה וריקמה. בכל פנייה עלילתית שהסרט עושה אי אפשר להתחמק מהעובדה שכל מה שמסופר כאן, ראינו כבר בהמון סרטים דומים, ואולי זה חלק מהכיף של הסרט. כולם יודעים שאין כאן חידוש או הברקה, וזה מאפשר לכל הצוות להתפנן לגמרי. זה מקרין בראש ובראשונה על ברוס וויליס, שלא ראיתי אותו כה נינוח ושרמנטי מזה שנים. לא עניין של מה בכך. וויליס היה כוכב הפעולה החביב עליי בשנות השמונים והיה לי מצער מעט לראות אותו קצת הולך לאיבוד בשנים האחרונות, בחיפוש אחר פרויקט שהוא לא ייצא בו מביך. "Red" הוא הסרט הכי ברוס וויליסי, במובן הכי אייטיזי של המילה, מזה שנים. אם אני הייתי הוא, הייתי מחתים את שוונטקה מיד על בימוי "מת לחיות 5 ".
ונדמה לי שיש לנו כאן איזשהו טרנד. שנות השמונים הנפיקו כמה כוכבי אקשן, שעכשיו – כשהם בני חמישים ושישים – לא ממש מוצאים את מקומם. והשנה הם ניסו לייצר לעצמם קאמבק, ולהמציא על הדרך איזשהו תת-ז'אנר של אקשן גריאטרי. "בלתי נשכחים" – גם בו מופיע וויליס לרגע – היה כזה. במידה מסוימת גם "צוות לעניין" מגיע מאותו עולם. אבל "Red" הוא הראשון שממש הסב לי עונג ולא מבוכה. אולי כי לשוונטקה יש טריק קצת מלוכלך: במקום שבו התקציב שלו לא מספיק כדי להפגיז עם אפקטים, הוא מרים את מיקס הסאונד לרמות היסטריות. כל קליע שנורה נשמע כמו בניין שקורס. זה והבדיחה החוזרת על עצמה – של קשישים (ובעיקר קשישה אלגנטית עם גינונים בריטיים) שמחזיקים רובי סער מתקדמים – נותנים לסרט את הגרוב ואת החיוך שלו. הסרט כל כך זונח כל מידה של אמינות והגיון וכל כך פונה אל האבסורד שלרגעים זה נראה כמו סרט האקשן שהאחים כהן היו יכולים לביים.
בסופו של דבר, בין "סולט" ובין "Red" זו היתה שנה לא רעה לסרטי אקשן בסגנון שנות השמונים, שלרגע מוותרים על כל האפקטים הדיגיטליים המזויפים, וחוזרים לבסיס: יריות, מכות ומרדפי מכוניות. מי צריך יותר.
לא שראיתי את הסרט, אבל הסצנה מהטריילר שבה ברוס יוצא מרכב שעושה צלחת בהליכה רגועה תוך כדי שהוא שולף אקדח ויורה ברעים נראית לך כמו סצנה נטולת מחשב?
בסופו של דבר, RED שווה את מחיר הכרטיס? יש בו משהו נוסף ליריות וקרבות של שחקנים מזדקנים?
אני אנסח את זה יותר מדויק: אם אני הולך מחר לסרט, אז זה צריך להיות גנב עירוני או RED?
I took 1 st home loans when I was 20 and this aided my relatives very much. But, I need the auto loan once again.
מי מאיתנו לא אוהב לרפרף בעיתון אופנה עם דוגמניות בבגדי ים. במיוחד כשהדוגמנית היא זאק גאליפינאקיס!
http://www.funnyordie.com/videos/eec0f64fc5/between-two-ferns-with-zach-galifianakis-bruce-willis?playlist=featured_videos
ואגב גאליפינאקיס, הוא מארח את ברוס וויליס (הא! לא אופטופיק!) בפרק חדש של Between Two Ferns
http://www.vanityfair.com/hollywood/features/2010/11/zach-galifianakis-slide-show-201011#slide=6
לאריאל – נהג פעלולים מבצע את הנהיגה ברכב. אחרי זה מצלמים את ברוס ויליס יוצא מרכב ויורה. לא צריך אפקטים ממוחשבים. לגבי סצנות אחרות בסרט אני פחות בטוח.
למה תגובתי מאתמול עדיין ממתינה לאישור?
הסרט דווקא יותר קרוב לקומדיות הרומנטיות שיש בהן גם קטעי אקשן.
"רד" מזה
RED חמוד מאוד, מסוג הדברים שהיו מוציאים מיהודה סתיו "אקשן לחבר'ה" או "אחלה ליומית". המשפט הכי נכון בביקורת הוא שבאמת נחמד לראות את כל השחקנים הרצינים האלה משתטים. האקשן עשוי טוב (עם כמות עדינה יחסית של אפקטים ממוחשבים) ובסה"כ זה סרט שלא משאיר לך שום דבר לחשוב עליו, אבל הוא מעביר את הזמן בכיף.
X
כן, יהודה סתיו תמיד כותב את זה! זה מצחיק אותי כל פעם 🙂
אז ראיתי היום גם את Red. מסכים עם כל מה שכתבת. כיף של סרט.
רציתי רק להוסיף ש:
מארי לואיז פרקר מתגלה כקומיקאית מצוינת עם טיימינג נפלא.
וקארל אורבן, השחקן שמשחק את הסוכן שרודף אחרי ברוס וויליס – הוא לא הזכיר לך את הנרי דוד?
וסתם, כדאי שתדע: משהו, איכשהו, בכתיבה שלך בכל זאת משפיע עלי. יש לי טעם יחסית מוגדר, ועד לפני שנתיים בערך לא הייתי חושב אפילו ללכת לסרט אקשן שכזה. אבל השנה ראיתי ואפילו נהניתי גם מ"סולט", וגם מ Red. מצד שני, אין לי שום כוונה לראות את The expandables של סטאלון. יש גבול (בינתיים).
אכן סרט פשוט מצוין. הלכתי לראות אותו עם מישהי שאני יוצא איתה, וזה היה בדיוק הסרט שגם ה*גבר* וגם ה*אישה* יכולים ליהנות ממנו באותה המידה.
זה היה מדויק, שנון ומצחיק. העלילה התפתלה במקומות הנכונים, לא נפסקה כי לתסריטאי נגמר החשק, והסוף? – מגניב לגמרי.
Tomorrow never comes.
Thanks for creating this. I really feel as though I know so much more about the topic than I did before. You should continue this, Im sure most people would agree youve got a gift.