19 אוקטובר 2010 | 10:20 ~ 25 תגובות | תגובות פייסבוק

אכן, רב חן מאוד

אולם 5 בקולנוע רב-חן דיזנגוף היה יותר מאולם עבורי, הוא היה מטאפורה. מטאפורה לכל מה שדפוק בבתי הקולנוע בארץ. הוא הוקם כמעט כלאחר יד, נדחף למרתף, בקצה מדרגות לולייניות, בחדר קטן וטחוב, בלי אוויר, ועם איכות הקרנה וסאונד איומים. אני זוכר שביום שבו כתבתי בהתלהבות על “כמעט מפורסמים”, סיפר לי חבר שהוא הלך לראות את הסרט – ביום בכורתו – והוא הוקרן בצינוק הזה, בלי תמונה, בלי סאונד, בלי אוויר. הם לא הבינו מה מצאתי בסרט. בעלי בתי הקולנוע בארץ המשיכו שנים להתעלל בלקוחות שלהם: נתנו להם שני אולמות סבירים בכל קומפלקס ועוד שלושה אולמות איומים, מבלי שידעת מראש באיזה אולם ישובץ הסרט שלך. לוטו. היה לי ברור שמי שמקים אולמות כאלה – ואולם 5 ברב חן דיזנגוף לא היה יחיד, היו גם אולם 4 בלב, אולם 3 בדיזנגוף, אולם 2 בעזריאלי, רוב האולמות בהוד – לא אוהב קולנוע, לא אוהב את הלקוחות שלו, או שהוא בעיקר מעולם לא מגיע לראות סרטים עם הקהל שלו וחווה את התנאים שהוא מספק להם.


במהלך רוב שנות התשעים וה-2000 זה היה הצלב שנשאתי על גבי במדוריי ב”זמן תל אביב” וב”העיר”, הקיטורים האינסופיים האלה על איכות ההקרנה הירודה בבתי הקולנוע. כיום, דיזנגוף תכף נסגר, הוד כבר נסגר, עזריאלי נסגר. כל מקום שהיה רע לראות בו סרטים התאדה. הצדק נעשה. ועכשיו, מהפך: אולם רב חן 5 שופץ והפך לרב חן 4. הייתי סקפטי, מה כבר אפשר לעשות עם חדרון קטן במרתף. והאמת, מי ששיפץ אותו עשה עבודה גאונית. האולם עדיין קטן, אבל הוא מושלם. הוא בדיוק בפורפורציות הנכונות. והוא גם מייצג את אולמות העתיד: יש בו רק מקרנה דיגיטלית. אבל מכיוון שהמרחק בין המסך למקרנה כה קטן, עוצמת האור והחדות ממש נפלאים. והמסך? הוא בגודל אידיאלי. הוא בדיוק בגודל הנכון כך שמשורה 4 – באולם בן שמונה שורות בלבד – הוא נראה גדול מאוד, וממלא את כל שדה הראייה.



בקיצור, מהאולם השנוא עליי בכל תל אביב, אולם 4 הפך לפנינה שהתאהבתי בה. אם אי פעם יהיה לי כסף להקים לי אולם קולנוע בבית – כזה הוא יהיה.


===============


אם הייתי איש עשיר – נגיד, נוחי דנקנר או שרי אריסון או יצחק תשובה – הייתי לוקח חלק מהוני, מיליונים בודדים ממנו, ומבזבז אותם על הובי חדש: הפצת סרטים. כעסק שאמור להיות רווחי זה נראה לי די סיוט להיות מפיץ סרטים. כל הזמן לנסות לנחש מה הקהל יאהב, כל הזמן לרדוף אחר טעם הקהל. יש אמנם מפיצים – בודדים – שטעמם זהה לטעם הקהל, אז הם לא חיים בקונפליקט. חשבתי על זה כשראיתי סוף סוף את “אחר הצהריים בכפר עם מרגריט”. איזה סרט מדכא ומבאס. לא בגלל תוכנו – לא, ככזה הוא דווקא מסוג הסרטים שאמורים להיות אופטימיים ומעוררי השראה. הוא מדכא כי זה סרט שכל תכליתו הוא להתאים למערכת עיכול עצלה ולא לגרום צרבת לאיש. אני מניח שמפיץ שרואה את הסרט הזה אמור לשמוח, קל לזהות שזה סרט שפנסיונרים יתמוגגו ממנו בארץ. הוא כמו הג’לי האדום שהיו מגישים לסבתא שלי בבית אבות כשהיא בקושי יכלה לבלוע אוכל. אין בסרט הזה שום דבר רע במיוחד, הוא עשוי בקורקטיות מנומסת (או מנומנמסת). ובכל זאת, הוא דיכא אותי. הוא דיכא אותי כי אם הייתי מפיץ, הייתי קופץ עליו בשקיקה, כי הוא מתאים בול לקהל מסוים בארץ, אבל הייתי שונא את עצמי בבוקר. בעולם האידיאלי שלי – זה שבו אמנות וכסף לא מתערבבים (או הפוך, עולם שבו אמנות היא עסק כלכלי לכל הצדדים המעורבים) – עבודתו של המפיץ צריכה להיות הפוכה. לא למצוא את הסרט שמתאים לקהל השבע והעצלן שאתה יודע שיושב ומחכה לו, אלא למצוא את הסרט ואז ללכת לאתר לו קהל, בפינצטה, אחד אחד. אבל זו עבודת פרך, ומן הסתם גם לא עבודה רווחית או כלכלית, לכן אין אף מפיץ בארץ שיש לו את כוחות הנפש, או כוחות הכיס, או את האומץ, באמת לעשות את זה. אם אני הייתי איש עשיר, שיכול לזרוק מיליון שקל בשנה רק כדי להקרין לקהל סרטים שאני אוהב – מתוך איזושהי אמונה עמומה, שמתישהו יימצא קהל קבוע ויציב לסרטים הכי נפלאים (כן, אני חושב באמת ובתמים, מאז תחילת שנות התשעים ש-If you build it, they will come) – הייתי למשל חוטף עכשיו את גרסת השש שעות של “קרלוס”, הסרט של אוליבייה אסייאס שכל כך התלהבתי ממנו בירושלים (מהגרסה המקוצרת), ומביא אותו ארצה. הייתי גם הולך לאנשי רשת רב-חן וחותם איתם דיל שיתנו לי את אולם רב חן 4. אני רוצה אותו לעצמי. הוא מספיק מבודד מהקומפלקס השלם כדי שיהיה אפשר למתג אותו כמועדון צפייה מחתרתי (קרי, תת קרקעי), במובן הכי פריזאי של המילה. העובדה שיש בו רק מקרנת היי דפינישן דווקא עובדת לטובתו, שכן עלות הבאת סרטי איכות זרים – קוריאנים וכו’ – תצטצמם מאוד אם הם יובאו בגרסאות דיגיטליות ולא בפילם. ואיך אמר צ’רלס פוסטר קיין? “אני בהחלט אפסיד השנה מיליון שקל. וגם בשנה הבאה. ובזו שאחריה. בקצב הזה, אני מניח שאפשוט את הרגל בעוד… 60 שנה”. אבל אני מאמין שעוד לפני זה, יש למוסד כזה להפוך גם לעסק כלכלי. אבל… אני לא מיליונר, ולצערי עוד לא אותר אף מיליונר ישראלי שיש לו תשוקה לקולנוע. אז אמשיך לחלום. ואת “קרלוס” הארוך אצטרך לראות בדי.וי.די או באחד מערוצי הסרטים. (רגע… זה רעיון. למה שהוט או יס לא יקימו מיזם כזה, של הקרנות היי דפינישן במין אולם כמו רב חן 4, ושיהיה סוג של פעילות שיווקית למיתוג ערוצי סרטי האיכות שלהם? זה אפשרי. זה כל כך אפשרי, רק צריך מישהו עם תעוזה והון שיעשה את זה).


===================


אבל באולם רב חן 4 לא מקרינים סרטים צרפתיים על טרוריסטיים מהסבנטיז, אלא סרטי ילדים בתלת מימד. ושם ראיתי את “אלפה ואומגה”. ג’לי אדום, אבל לילדים (כלומר, קצת יותר אדום ויותר מתוק). אני אוהב ללכת לסרטים עם בת ה-9 ולראות סרטים מבעד לעיניה, שעדיין לא התעמעמו מצפיית יתר או מציניות. היא פשוט נהנית מהחוויה, וכל פיתול עלילה – שלי נראה הכי צפוי – אותה באמת מפתיע. זה תענוג לראות את זה, להרגיש איך הגוף נדרך ברגעי מתח, ואיך הוא נשמט כשהמתח נפרק. ועוד תענוג? לראות איתה טריילרים. לכאורה, זה לא הוגן. טריילרים זה כמו סוכריות וירטואליות לילדים. זה מהיר וקצבי וצבעוני ונדמה שלא משנה מה יהיה בו, הילדים יזילו ריר. ובכן, מתברר שלאו דווקא. טריילר ראשון, ל”ארתור 3 “. לא מזיז לה. לא רוצה לראות אותו. היא לא אהבה ממילא את “ארתור” הראשון, ועל השני כבר ויתרה. טריילר שני, “פלונטר” של דיסני (פאוזה – מכיוון שאני מרבה לקטר על תרגומי שמות, יהיה רק הוגן גם לשבח כשמגיע. התרגום של “Tangled”, הגרסה של דיסני לאגדת רפונזל, ל”פלונטר” הוא גאוני. שם נהדר, מבריק, ונדמה שהוא קולע – הבנתם, קולע? – ומצליח להכיל את הסרט כולו במילה אחת). אוקיי, היא מתעניינת, מביעה עניין לראות אותו, אבל מעדכנת שנראה לה שבת ה-6 תאהב יותר (אני מאמין שהיא צודקת). טריילר שלישי: “נרניה 3 “. הילדה יוצאת מדעתה. היא משביעה אותי לקחת אותה לסרט. הטריילר מלהיב אותה. הרבה יותר ממה שהיא אהבה את “נרניה” הראשון ואת “נרניה” השני. כך שזה לא למותג שהיא הגיבה, אלא באמת לדימויים (מודה, הטריילר הצליח לסקרן גם אותי. והעובדה שמייקל אפטד חתום עליו – במאי שאני מעריך – גרמה לי להסתקרן מהסרט, אחרי שדי סלדתי משני סרטי “נרניה” הראשונים).



===================


טוב נו, אני לא עומד במתח. איך היה ב”הרשת החברתית” אתמול? אני כנראה אראה אותו רק מחר. אבל הדיווחים הראשונים בטוויטר מהקרנת העיתונאים אמש ממלאים את פי ריר. דב אלפון, מבקר הקולנוע של “הארץ”, דיווח: “כלומר, מארק צוקרברג אולי גאון, אבל אהרון סורקין עוד יותר גאון”. אבנר שביט הסכים. קארין אלדאה התלהבה. אסף לבנון גם.

נושאים: בשוטף

25 תגובות ל - “אכן, רב חן מאוד”

  1. שי 19 אוקטובר 2010 ב - 11:50 קישור ישיר

    דווקא מ”אחה”צ בכפר עם מרגריט” לא היית ישן בלילה? באמת? אחרי כל הסרטים שנפלת בקסמם המתבססים בד”כ על המכנה המשותף הנמוך ביותר וקידמת באינטנסיביות פה באתר – מ”סוף העולם שמאלה” ועד “ספיידרמן 1,2,3” וכו’, דווקא הסרט הזה היה מדיר שינה מעיניך? האם זה ציפיות גבוהות יותר מסרטים שאינם אמריקאים/ישראלים? הרי בוודאי מי שמציג את אוואטר/הארי פוטר/ לאהוב להתפלל וכו’ יכול לסמוך יותר על נהירת הקהל לקולנוע ועדיין מספק פחות תוכן אמיתי לצופה. 

  2. מ' 19 אוקטובר 2010 ב - 12:00 קישור ישיר

    מסכים עם שי. גם אני מוצא שזה די משונה שדווקא לסרט הזה נטפלת… כמו שאתה ואני ורבים אחרים חובבים זבלונים שנועדו למחנה המשותף הנמוך ביותר, כגון למשל המשכוני ספיידרמן ועוד שלל סרטי אקשן ואימה לא ממש טובים, אבל בהחלט מהנים, בהם אין ספק שניתן לכלול את אוואטר, למשל, ככה אותם פנסיונרים חובבים קולנוע צרפתי לא מזיק שיורד בגרון כמו ג’לי אדום של בית חולים ביום חמישי בצהריים בקולנוע לב.

  3. עדן 19 אוקטובר 2010 ב - 12:42 קישור ישיר

    כל התשבחות התבררו כנכונות – “הרשת החברתית” הוא אכן סרט מצוין ומלהיב במיוחד. הסרט הכי טוב של השנה בינתיים, בקלות.

  4. אלון רוזנבלום 19 אוקטובר 2010 ב - 13:24 קישור ישיר

    מסכים עם עדן, אכן מדובר בסרט מלהיב (קצת פחות לטעמי בקטע של המצוין) והוא בהחלט סרט מאאאווווודדדדדד מהנה. לטעמי הוט היה קצת חסר את הפילוספיות והוירטואוזיות של סרטיו האחרים של פינצ’ר כאילו הוא אמר “אסור לי לאתגר מדי את הצופה, גרום לו להנות” והוא עושה זאת בצורה מצויינת בעיקר תודות לתסריט המבריק של סורקין. יש בסרט שלוש סצינות שהן עילוי מבחינתי ובהן יוצא הפינצ’ר האמיתי ובשתיים מהן אין דיאלוגים (רמז, הראשונה היא סצינת הכותרות שלטעמי היא מבריקה אם כי לא קורה בה כלום). השחקנים מצויינים ואישית התאהבתי באנדרו גארפילד ועכשיו מאוד מסקרן אותי איך הוא יגלם את פיטר פרקר.

  5. אלון רוזנבלום 19 אוקטובר 2010 ב - 13:26 קישור ישיר

    הוט = הוט

  6. אלון רוזנבלום 19 אוקטובר 2010 ב - 13:28 קישור ישיר

    הוט = הוא

  7. רמי 19 אוקטובר 2010 ב - 14:01 קישור ישיר

    מענין מה עורך עתון הארץ אורי קליין חושב על הסרט

  8. יונתן 19 אוקטובר 2010 ב - 17:28 קישור ישיר

    אני מוכרח לומר שיצאתי מאוכזב מ”הרשת החברתית”. אחרי כל הציפיות שנבנו אצלי, גם בזכותך יאיר, יצאתי בתחושה מבאסת – הסרט בפני עצמו הוא טוב, אפילו טוב מאוד, הוא מעניין ויש בו כמה מהלכים מקוריים, אבל בחלקו הוא גם מאוד לא מקורי ונוטה להשתמש בקלישאות. ציפיתי מפינצ’ר ליותר (על אף שאולי לא הייתי צריך לצפות, בעקבות בנג’מין באטן – שאותו לא אהבתי). אני גם לא מבין איך הסרט זוכה להצלחה כל כך מסחררת בקרב מבקרים. אני יכול לראות מה גורם למבקרים לאהוב אותו, אבל כשסרט זוכה לציון 97% ב-Rotten Tomatoes ואני לא מתלהב ממנו, אני מתחיל לחשוב שמשהו דפוק בי 🙂

  9. לביא 19 אוקטובר 2010 ב - 19:54 קישור ישיר

    מבקרים הרבה פעמים מסתכלים על דברים שוליים, או על תמונה כללית מדי ואז אתה לא מבין איך זה שכל המבקרים נהנו מאיזה סרט ורק אתה יצאת מאוכזב

  10. Eran 19 אוקטובר 2010 ב - 21:14 קישור ישיר

    יאיר
    פעם ראשונה ב-5 שנים שמחקת תגובה שכתבתי. מה קרה?

  11. ערן 19 אוקטובר 2010 ב - 22:19 קישור ישיר

    רוה למה אתה מוחק כתובות????
    דמגוג

  12. _LiBERTiNE_ 19 אוקטובר 2010 ב - 22:32 קישור ישיר

    זה אחד הפוסטים הכי יפים שלך. הקלות שבה אתה מצאת קסם – והצלחת לגרום לי להרגיש מוּקסמת ממנו כאילו מצאתי אותו בעצמי – גורמת לי להאמין שעיניך דומות עיני בת התשע יותר ממה שאתה חושב.

  13. Eran 19 אוקטובר 2010 ב - 23:10 קישור ישיר

    אז התגובה שלי נמחקה בטעות. נו, קורה. ממקום מושבי במנהטן לוקח לי זמן לכתוב בלי מקלדת בעברית.

    כתבתי בענין The Social Network (שאני מופתע שלא קוראים לו המירוץ לצמרת של מארק זוקרברג או משהו) הוא סרט מעולה ומרתק אבל שלא צריך את פינצ’ר בשביל סרט עם אינסוף אימג’ים של אנשים שכותבים קוד על הלפטופ שלהם. אני מעדיף את פינצ’ר כשהוא עושה סרטים בעלי סיווג R. על TSN לא ידברו בעוד 10 שנים כמו שהיום מדברים על Fight Club

  14. אוהד קאופמן 20 אוקטובר 2010 ב - 2:46 קישור ישיר

    “הרשת החברתית” סרט בהחלט שווה , תסריטאי גאון ובמאי מוכשר ביותר שלקח סרט שיכל להיות בינוני והעלה אותו רמה בזכות עריכה מצויינת ופסקול מדליק.
    אני ממליץ לראות (עוד כמה ימים יוצא בארץ לא?)

  15. jaco 20 אוקטובר 2010 ב - 4:56 קישור ישיר

    balast
    the mising person
    dounlodimg nanacy
    happines runs
    moon
    כן כן ..הייתי רוצה לראות אותם על מסך יוחר גדול המlcd שלי [ של יוני למעשה ] .

  16. מיכאל 22 20 אוקטובר 2010 ב - 12:00 קישור ישיר

    יאיר,
    למה לפעמים הפוסטים מתייחסים למתרחש במדינת תל אביב? לא לשכוח שיש לך קוראים מהפריפריה הצנועה!!!!

  17. משה נה נה נה 20 אוקטובר 2010 ב - 14:06 קישור ישיר

    אהה… אז פוסטים על “מדינת תל-אביב” פסולים בגלל שצריך להתחשב בקוראים מהפריפריה… שלא ישתעממו חלילה… ממש צנוע מצידך… אולי כדאי שפשוט לא תקרא את הפוסטים המסוימים הללו במקום להתלונן על הקיום שלהם. טיפשון.

  18. אינדירה גנדי 20 אוקטובר 2010 ב - 14:25 קישור ישיר

    אני חיה לי מיום ליום
    מפזרת את ימי ברוח
    אנשים מתחתנים סביבי
    גם אני רוצה קצת לנוח
    אומרים שהאדמה שלנו
    מסתובבת סביב צירה
    איפה הציר שלי?
    להסתובב זה דבר נורא

    לא כל כך יפה
    ולא בת שש עשרה
    אבל יודעת משהו
    על העולם הזה

    ואם הוא רציני
    ואם הוא רק רוצה
    תמורת מילה אחת
    אתן כל כך הרבה

    פה ושם הופיע גבר
    כמו בתחנת רכבת נידחת
    מי שרצה בי בערב
    חזר בו עם עלות השחר
    אומרים שהשמש שלנו
    בוערת כבר מיליון שנה
    כמה יכול לבעור אדם
    ובסך הכל בשביל מה

    לא כל כך יפה
    ולא בת שש עשרה
    אבל יודעת משהו
    על העולם הזה

    ואם הוא רציני
    ואם הוא רק רוצה
    תמורת מילה אחת
    אתן כל כך הרבה

    ואם יושיט לי יד
    ואם יגיד רוצה
    תמורת מעט מאוד
    אתן כל כך הרבה

  19. אלון רוזנבלום 20 אוקטובר 2010 ב - 23:54 קישור ישיר

    טוב, אני באמת שלא כל כך יודע מה לא בסדר אצלי, 48 שעות עברו מאז ההקרנה של “הרשת החברתית” ואני פשוט לא מסוגל להביא את עצמי להיכנס לפייסבוק (וגם לכתוב את המילה עכשיו היה לי לא קל).

    כנראה שהסרט של פינצ’ר עשה עלי עבודה טובה (מדי?) אצלי האתר הזה נתפס עכשיו כמשהו שנבא מייצר נקמנות, מכוונות שליליות ומאגו מנופח מאוד. בקיצור, אני חי, אבל לא נכנס לאתר שאת שמו אין להזכיר 🙂

    אולי זה יעבור לי בעוד כמה ימים.

  20. יאיר הוכנר 21 אוקטובר 2010 ב - 5:33 קישור ישיר

    סורקין גאון, סרט מלהיב, ואייזנברג יהיה מועמד לאוסקר ועוד יזכה בו.

    משהו יודע האם Enter The Void הציג בארץ באיזושהי מסגרת?

    ראיתי אותו אתמול באולם קטן ומלא עד אפס מקום במובימנטו בקרויצברג ברלין, מסתבר שהסרט רץ כאן מאוגוסט והפך לסוג של פולחן, מה שלעולם לא יכול להתרחש בתל אביב וכול כך חבל.

    =============

    רוה ליאיר: לא הציג בארץ בשום מסגרת.

  21. מיכאל 22 21 אוקטובר 2010 ב - 13:18 קישור ישיר

    משה נה נה נה –
    למה אתה כועס? זה לא טוב ללב.

  22. גורדי 22 אוקטובר 2010 ב - 12:48 קישור ישיר

    אם זיכרוני לא מטעה אותי, האולם הנורא באמת של רב-חן הישן היה אולם 4, למרות שלא היה במרתף. זה היה בערך כמו לצפות היום בטלוויזיה.

  23. X 22 אוקטובר 2010 ב - 17:29 קישור ישיר

    גם אולם 4 וגם אולם 6 היו זוועות שלא יתוארו. כיום הם מטבח ובארבעה שולחנות במסעדה, בהתאמה.

  24. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 5:53 קישור ישיר

    Dude the spam comments here will drive me insane! Do something about it!

  25. compare game prices 5 פברואר 2011 ב - 19:14 קישור ישיר

    Excellent story it is surely. My girlfriend has been seeking for this tips.


השאירו תגובה